במשך חמש שעות צחצחו אמש (יום א') חרבות הטיעונים זו את זו בבית הדין הגבוה לצדק בירושלים. שבעה שופטים על הכס האזינו והקשו על הפלגים הרבים כל כך בחברה הישראלית, שהגיעו לאולם להילחם על הקיר המצוי תחת המקום הקדוש ביותר לעם היהודי – הכותל המערבי. מה לא ראו אזובי הקיר בשנים האחרונות: חרדים קורעים סידורי נשים, חברות כנסת ששפתותיהן לא מלמלו תפילה עוטות טלית הפרובוקציה, רכבי פרארי נוצצי אינטרסים, ילדי בר מצווה שאימהותיהם מציצות בקושי בין חרכי חומות הצניעות ורב כותל המשמש כחזן הזייפן של 'בית הכנסת' המוטרף בבירה.
ב-2016 הוחלט לשים לכך סוף. בשליחות ראש הממשלה נתניהו עשה אביחי מנדלבליט, מזכיר הממשלה דאז, את הבלתי ייאמן. הוא הצליח להושיב מול אותו השולחן את נציגי כל הזרמים ביהדות יחד עם הרבנות הראשית ורב הכותל. ויותר מכך, הללו ניאותו למשוך את מכחול חתימתם על מתווה שיסדיר מחדש את זכויותיהם של הזרמים הקטנים ביהדות – רפורמים, קונסרבטיבים ונשות הכותל. המסמך שנחתם זכה לשם "מתווה הכותל" ולאישורה של הממשלה.
מה נקבע במתווה ההיסטורי? בגדול, הקמת עזרה שלישית ללא הפרדה מגדרית, "עזרת ישראל", שהכניסה אליה תהא כפי דרכן של כל הרחבות האחרות וכי היא תתנהל על ידי וועדה משותפת לזרמים הקטנים. מה קרה בפועל? אמנם הוקמה "עזרת ישראל", אולם שלא במשותף לשאר הרחבות, הכניסה אליה מחוץ לשער הראשי והיא מנוהלת על ידי רב הכותל. מה שגרם ליישום חלקי בלבד היא התעוררות של קבוצה קטנה אחרת, החרד"לים בני מגזר הכיפות הסרוגות, שעקפו את החרדים במידת השמרנות ואילצו אותם ליישר קו ולהתנגד לפתע להסכם עליו חתמו. את התמוטטות מגדל הקלפים שבנה ראה מנדלבליט ממושבו החדש בצלאח א-דין.
לאחר תקופה שהממשלה בוששה מלקבל החלטה מחודשת בנוגע לכותל, עתרו נציגי הזרמים הקטנים לבג"ץ. שוב ושוב ביקשה המדינה מבג"ץ לקבל דחייה במתן עמדה בנוגע לסטטוס של המתווה. שוב ושוב שהממשלה חמקה מלהחליט. ומדוע? כי מאז 1992 לשופטי בג"ץ יש רגישות ודחף לערמונים. מאז שעלה וגאה האקטיביזם השיפוטי מצאו להם נבחרי הציבור מי שיוצא להם את הערמונים מהאש.
על פי מתכון המשילות, מקבלי ההחלטות יימנעו מקבלת החלטה, יציבו סוגיה חברתית-ערכית נפיצה ככפית דבש בפיהם של השופטים שלא יעמדו בפיתוי ויכריעו במקומם. רגע לאחר שמקבלי ההחלטות ינשמו לרווחה בכיסאותיהם וימחו את זיעת מצחם, תצאנה ממשכן הכנסת תהלוכה חגיגית אשר תרגז "סניף של מרצ!" ושלטי ה"אקטיביזם!" יישאו בתכניות הבוקר ברדיו.
בעוד מספר שבועות, כשנציגי הממשלה יתבטאו נגד החלטת בג"ץ העתידית בעתירת מתווה הכותל, אתם תסרבו לאכול את מנת הערמונים המרה בידיעה שחודשים קודם לכן, כלומר כיום, האקטיביזם השיפוטי הוא כל מה שהממשלה מתחננת לבואו.
השופטים זיהו
בדיון הקודם שהתקיים באוגוסט האחרון פנתה נשיאת העליון, השופטת בדימוס מרים נאור ואמרה: "כוחותינו לא מספיקים כדי לייצר מתווה חדש. ניהול הכותל לא יהיה בהכרעה שיפוטית. הנפיצות, הרגישות והרצון לסובלנות מובנים לנו אבל אנחנו שואלים את עצמנו, איפה בסופו של יום אנחנו נמצאים?". מאז הרכב השופטים התרחב משלושה לשבעה בשל משמעות הנושא הנידון, מאז נאור הוחלפה בחיות ומאז שאלתה של נאור עודנה באוויר – "איפה אנחנו נמצאים?". התשובה היא: במקום לא טוב.
השופטים זיהו כי לא נכון יהיה להקים מתווה בהכרעה שיפוטית אולם בדיון אמש הם התבשלו בשאלה הסמויה האם לכפות מחדש את המתווה הישן. או כפי שהשופט חנן מלצר גישש ושאל את נציג המדינה: "אם המדינה תחליט שלא לחזור למתווה, האם אנחנו נוכל לכפות אותו?"
שוב שופטי בג"ץ עשויים ליפול כמו עכבר אל מלכודת הגבנ"צ שהציבה להם הרשות המבצעת. לא רק שמדובר בסוגיה חברתית-ערכית מובהקת שלשפיטות אין מקום בה, לא רק שהזרמים הקטנים הם כה מזעריים שהדרישה להתחשב בהם עולה כפי מספרם (לא בכדי 'עזרת ישראל' ריקה רוב הזמן), אלא שעם כל הכבוד למעשים המטרידים המתבצעים בחסות הפוליטיקה של רב הכותל הם אינם גובלים בהפרה יסודית וחמורה של זכויות אדם. הפגיעה בשוויון ובחופש הפולחן איננה בסדר גודל כזה שהשופטים יכולים לטעון שאין להם ברירה אלא להתערב. ממש לא. המצב איננו אידיאלי והמתווה המוסכם נזרק לגניזה ועם זאת, ישנן כיום שלוש עזרות בכותל שכולם יכולים להתפלל בהן בדרכם\ן.
השופטים צריכים לעשות מעשה הרשות המבצעת ולהחליט שלא להחליט. לזרוק את הכדור הנפיץ בחזרה אל המקום ממנו בא. כך עשה למשל השופט נעם סולברג בעתירה נגד קיום הפגנת השמאל מול בית היועמ"ש בפ"ת. סולברג החליט שלא להתערב בשיקול הדעת של המשטרה והותיר לה להכריע בשאלה האם יש לאפשר את ההפגנה במקום בו דרשו המפגינים: בין אם תחליט להעביר את המפגנים לרחוב אחר ובין אם תחליט להותירם ולהפריע קצת לשכנים – לא יתרחש שום משבר הומניטרי. על המשטרה לשאת בהחלטה ולאחריה לשאת גם בביקורת, והייתה הרבה ביקורת. דומה כי גם במקרה של מתווה הכותל השמרנות השיפוטית היא התרופה הטובה ביותר, גם למעמדו החשוב של בית המשפט.
ואחרי הכל, ואולי גם הכי חשוב, ישנו הבדל מהותי בין פתרון בשדה המשפטי ובין פתרון בשדה הפוליטי. ההבדל הוא הזמן. הטיפול בתיקים משפטיים תחום בזמן והתאריך הוא קודש. שופטי העליון מקפידים על כך לרוב ומשתדלים להתגבר בכך על הסחבת ולהתייעל. אלא שכאשר מדובר בטיפול במציאות חברתית מורכבת, סבוכה ונפיצה, הדד ליין הוא אסון. ללוחות הטקטוניים של החברה יש לוח זמנים משלהם. קחו למשל את נושא הטיפול בחברה החרדית, המציאות כיום לפיה למעלה מ-50% מהגברים החרדים עובדים ומספר הנשים החרדיות העובדות שווה למספר הנשים החילוניות היא מציאות הזויה ומופרכת לו הייתה מתוארת אי שם בשנות ה-90.
והנה, "הזמן עושה שלו" והרוח הטרנסצנדנטית המניעה את התהליכים החברתיים הביאה את הבשורה. והיא תביא אותה גם בנוגע לאחוזי הגיוס לצה"ל במגזר החרדי וכבר כיום ניתן לראות את האתחלתא. אלא שאת העתירה נגד מתווה הגיוס שהושג בהסכמה, קביל בג"ץ ופסל את המתווה, משום שהוא אינו מספיק אידיאלי. ונכון הוא, אלא שהשאלה היא האם ביטול המתווה יביא לשינוי החברתי המיוחל? האם בעקבות הביטול יתגייסו אלפי חרדים או לחילופין החלה המשטרה הצבאית במבצע ענק למעצר אלפי הצעירים החרדים? וודאי שלא.
המאבק החברתי, התודעתי, הערכי וכיפופי הידיים הפוליטיות עורכים זמן רב אך רק כך ניתן וצריך להזיז לוחות טקטוניים. באבולוציה, לא ברבולוציה מותבת שבעה שופטים. כך גם בכותל, הזרמים הקטנים גרפו הישגים כבירים בעיקר במאבק חברתי גם ללא מערכת המשפט. החשת העת באמצעות התערבות שיפוטית הינה טעות שתעלה ביוקר – לעותרים, למשיבים, לשופטים ולחברה הישראלית כולה.
עדכון: בג"ץ הורה למדינה להשיב בתוך שלושה חודשים כיצד מתקדמים התהליכים ליישום מתווה הכותל.
