"אין יותר ימין או שמאל", מכה הג'ינגל בלופ מסתחרר ובעוצמה מחרישה באוזני באי ביתן 11. "יש רק לא-ביבי לא-ביבי לפני הכול", כבר מפזם לעצמו המאזין הדחוס באולם. שכן, בני גנץ, תמיר הקומה, יפה העיניים ונקי הידיים, זה שבא להביא בשורה של ישראל אחרת, מאוחדת ונהדרת, עבר אתמול להשתלחות ישירה, בוטה ואפילו נמוכה, בראש הממשלה של מדינת ישראל.
"כאשר אני שכבתי בתעלות הבוץ עם חייליי בלילות חורף קפואים, אתה, בנימין נתניהו, עזבת את ישראל כדי ללמוד אנגלית ולתרגל אותה במסיבות קוקטייל מפוארות. בימים שבהם פיקדתי על יחידת שלדג במבצעים מסכני חיים במדינות אויב, אתה, פילסת את דרכך באומץ ובנחישות בין עמדות איפור באולפני טלוויזיה. בשעה שאני הכשרתי דורות של מפקדים ולוחמים, אתה לקחת שיעורי משחק בסטודיו בניו-יורק. ובלילות המתח והדריכות שבהם נרדמתי לשעת שינה חטופה במדים ונעליים, אתה, חדרת לעמדות המדידה של מעצבי החליפות הנחשבים בעולם, ושבת בשלום לבסיסך במלונך היוקרתי", הטיח גנץ בנתניהו, שהיה גם הוא, כזכור, לוחם בסיירת מטכ"ל.
"בעוד חודש וחצי נלך כולנו לבחור בין שליט שיש לו אנגלית מבוסטון, איפור כבד, וחליפות יוקרה – לבין מנהיגות ישראלית, אמיתית, אכפתית, לא מזויפת ולא מלאכותית", המשיך גנץ, והעלה תהייה האם כל זה, אינו רק תשובה לעובדה שכפי שנחשף בוועידת מינכן השבוע, האנגלית שלו באמת פחות טובה.
או שמא, זהו ניסיון הכפשה גמלוני משהו של יכולותיו המדיניות של נתניהו, תחום בו גנץ יתקשה, לפחות בשלב ראשון, להתחרות.
היה צפוף הערב, בפסטיגנץ 2 שהתקיים בתל-אביב. "נרשמו כ-2,000 איש", טוענת אחת הפעילות. "ניסנקורן הביא אותם באוטובוסים", מבהירה אחרת. אלמנט ההפתעה ניטל בעצם מערב החשיפה, שכן הרשימה הופצה לתקשורת כעשר דקות לפני פתיחת דלתות האולם. כך למשל, אפשר היה לדעת עוד טרם תחילת התכנית הרשמית, כי במקום הרביעי והמכובד מאוד שובצה מגישת הטלוויזיה, מיקי חיימוביץ. כנראה שניסיון טלוויזיוני זה בעצם לא עניין רע כל כך, אחרי הכול.
טרם הנאומים וההצגות הרשמיות, יועז הנדל, מס' 5, מסתובב בין הקהל ההולך וגודש את האולם כשעל זרועותיו בנו הקטן. "לגבי חיבורים עם מפלגות אחרות, הכול עוד יכול להיות", הוא אומר. ואכן בהמשך, בסוף נאומו, קורא גנץ ללפיד להתאחד עמו עוד הערב. "על ויכוחים של סידור עבודה לא מחמיצים הזדמנות היסטורית", הוא אומר. ההשערה התקשורתית המוקדמת, כי עוד במהלך האירוע הזה יוצג חיבור פוליטי עם מפלגתה של אורלי לוי, התבדתה. "היא מספרת שהיא חברתית, אבל אפשר לחשוב, איזה חוקים חברתיים היא כבר העבירה", תוהה אחת מבאות הקהל, במענה בלתי ישיר לשאלה האם גם התומכים המתקבצים ציפו לאיחוד שכזה.
בין אוסף העיתונאים והתומכים, מסתובבים באולם גם המועמדים עצמם, שניתן לזהות בעיקר על פי ארשת הפנים הנרגשת. דיוקן רובם, לא מוכר עדיין בציבוריות הישראלית. התכנית מתנהלת בדייקנות בלתי אופיינית לפוליטיקה הלבנטינית המורגלת פה. בשש וחצי מתחילים, בעשרה לשבע בוגי יעלון מוזמן לבמה. "הנבחרת המחויבת ביותר, הנקייה ביותר, הראויה ביותר", הוא מצהיר על מרכולתו. וכמו גנץ שיעלה אחריו, לא בוחל בביקורת נוקבת כלפי נתניהו. "הוא שכח מי היו הרצל וז'בוטינסקי", "מתמקד בפייקים, בוטים וספינים", אומר יעלון. "מי שמכנה את עצמו מר ביטחון, מפר את מדיניות העמימות, מתהדר בשמירה על בקעת הירדן עליה אני שמרתי. מעביר פרוטקשן לחמאס. אנחנו אזרחי ישראל משעממים אותו. התקשורת מפריעה לו, בתי המשפט מפריעים לו".
הנואמת היחידה הנוספת בין צמד המנהיגים היא מירב כהן. כהן שובצה אמנם במקום העשירי, אך שמה כלוחמת קרת רוח בעושקי קשישים, הפך אותה לחביבת הקהל. "שואלים אותי מה הקשר ביניכם", היא אומרת על חבריה לרשימה. ומשיבה – כולם אנשי עשייה, שלא נרתעים מלשבת יחד. על המנהיג היא מספרת, "ציפיתי לפגוש גנרל, בפועל פגשתי מנהיג צנוע שמתעניין בחינוך, בפריפריה".
מול הבמה, מנופפים הנאספים מלבד בדגל ישראל ובזה של המפלגה, גם בדגל גאווה צבעוני. ואז, מוצגת הרשימה. חדשה מהניילונים. כולם (כמעט) יפים ונכונים. יש שיבוץ קפדני של ייצוג ליוצאי עדות ולאומים שונים. יש אפילו תרגום לשפת הסימנים בקצה הבמה. רק ניסיון פרלמנטרי, יש קצת פחות. מול הגיוון המדוקדק, מריעים הבוחרים הפוטנציאליים. אחוס"לים, כינה הסוציולוג ברוך קימרלינג, את שכבת העם שהיוותה פה הערב רוב נאה של הנוכחים על הרחבה. אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטיים לאומיים.
ובשבע וחצי, על פי התכנית, עולֵה התקווה החדשה של ישראל עצמו אל דוכן הנואמים. את פניו של גנץ, מקבלות קריאות קצובות של הפזמון הקלאסי, "הו-הא מי זה בא".
גם המשך הנאום שלו, מוקדש למתקפה חזיתית על נתניהו. "כדי להשמיד כל סיכוי להחלפת השלטון התפתח כאן שיח מסוכן של תיוג אנשים לפי נאמנותם לשליט היחיד. מי שלא כרע ברך – סומן כבוגד. כל איש ימין שהעז להשמיע ביקורת – תויג מיד כשמאלן מסוכן. אפילו אנשי ימין בכירים שהעזו להמרות את פי השליט כונו בשמות גנאי, ונשותיהם הוכפשו", הוא רומז לבנט. "יועץ משפטי לממשלה שמונה על ידי השליט, הפך לשמאלן בוגד כשלא עשה את מה שהשליט ציפה ממנו לעשות. מפכ"ל המשטרה שמונה על ידי השליט, כונה שמאלן ובוגד כיוון שהעז להיות נאמן לחוקי המדינה ולא לדרישות השליט. כך הפכה ישראל למדינה של שליט אחד ומפלגה אחת", הוא תוקף. המילים אמנם קשות, אבל שפת הגוף, כבר נינוחה יותר מהמתיחות שאפיינה את הנאום הגנצי הראשון.
ואחרי כל הטוב הזה, שאין בו כמובן מילה אחת של שיסוי ופילוג, מגיע תור ההבטחות הנהדרות. "נקדם את בנייתן של מעל חמישים אלף דירות בשנה ונקבע כי אחוז מסוים מהדירות בכל מתחם בנייה חדש יוקצה לשכירות הוגנת לטווח ארוך. נשחרר קרקעות, נעודד בנייה רוויה, נקדם תכניות של דיור בר-השגה ונגדיל את היצע הדיור הציבורי. כדי להיאבק במחירים נמנה נציב יוקר מחיה אשר יהיה כפוף לראש הממשלה, ייהנה מסמכויות נרחבות, וינהל מדיניות יזומה ונמרצת של הורדת מחירים. עם המצוקה הקשה במערכת הבריאות נתמודד באמצעות העלאה מבוקרת של ההשקעה בתשתיות הבריאות. נפתח בית חולים אחד בצפון ואחד בדרום. ניזום מהפכת תשתיות אשר תעניק לישראל מערכת תחבורה משולבת שתהיה מהמובילות בעולם", התחייב גנץ. וחשף גם משנתו החילונית. "נאפשר תחבורה ציבורית בשבת ביישובים שיבחרו בכך. נתמוך בברית הזוגיות. נאמץ וניישם את מתווה הכותל".
העתיד הוורוד של ישראל שכבר נראה מפציע מבין שלל ההתחייבויות, מלווה בסיומו במטח קונפטי ובלונים בגווני כחול-לבן שנופלים עלינו מהתקרה. גם הג'ינגל חוזר להעצים דציבלים. "תן לי גנץ", שרו אי אז במערכון של 'ארץ נהדרת', והנה הוא כאן.
