עדינה פלבר, דיילת אל־על, הייתה על טיסה שעמדה להמריא מהונג־קונג בדרכה לישראל כאשר קיבלה מסרון מבת דודה שלה על פיגוע נגד חיילים שהתרחש בארץ. הקרובה שאלה את עדינה אם אחיה נתנאל, חייל בגדוד נצח יהודה, בסדר. נתנאל אכן נפצע קשה בפיגוע בגבעת־אסף, שבו נרצחו סמ"ר יובל מור־יוסף וסמל יוסף כהן, אך עדינה לא הייתה מעודכנת. "דברים קורים בישראל כל הזמן", היא אומרת, ומספרת שכאשר עלו מארה"ב לפני יותר מעשור, כשהייתה בת 12, "קרובי המשפחה שלנו היו מתקשרים אחרי כל פיגוע לראות שכולם בסדר. זו המציאות בישראל".
עדינה לא ידעה באותם רגעים שצה"ל היה בקשר עם הטייס, אחרי שג'ודי וג'ו פלבר סיפרו להם שבתם נמצאת באוויר בדרכה לישראל, והצוות דאג להסתיר ממנה את הפרטים עד לנחיתה. "כיביתי את המכשיר הסלולרי לקראת קבלת הנוסעים, אבל בקצה הראש שלי כל הזמן הייתה ההודעה מקרובת המשפחה ששאלה מה עם נתנאל", היא נזכרת. "הרגעתי את עצמי שכלום לא קרה. ניסיתי להתחבר לאינטרנט במטוס, כי ידעתי שבטיסה הזו יש אפשרות לגלישה, אך משום מה זה לא עבד". האם ג'ודי מצטרפת לתיאור, ומספרת ש"אחרי שצה"ל עדכן את חברת אל־על שאחות של פצוע קשה נמצאת על הטיסה כדיילת, הם החליטו לסגור את האינטרנט כדי שלא תוכל לגלות על כך משום גורם אחר".
עדינה חשדה שאולי זו הסיבה שבגללה האינטרנט לא עובד. "אני מכירה את המציאות הזו שלפעמים מכבים את האינטרנט בטיסה כדי שמישהו שנמצא עליה לא יתעדכן באירוע טרגי, אך לא חשבתי שזה בגללי. בהפסקה שלי ישבתי ובכיתי מדאגה, אבל התאוששתי והחלטתי שאנרגיות חיוביות יגרמו לכך שהכול יהיה בסדר. התלבטתי אם לשאול את הטייס, והחלטתי שלא. שעה לפני הנחיתה מנהלת השירות בטיסה ביקשה ממנה לגשת איתה לקדמת המטוס. שם סיפרו לה כי אחיה הקטן נתנאל פצוע קשה ונשקפת סכנה לחייו.
בדיוק שבוע לפני כן התארסה עדינה עם בחיר ליבה. ניתן לו אישור מיוחד להגיע לקדמת המטוס עם נחיתתו, ולהיפגש עם ארוסתו. נציגי צה"ל לקחו את השניים היישר לבית החולים הדסה עין־כרם, שם נתנאל מאושפז, ללא הכרה, עד היום.
פיגוע הירי התרחש בחודש דצמבר האחרון בכביש 60, בצומת הכניסה לגבעת־אסף שבהרי בנימין. המחבל הפלסטיני עאסם ברגותי ירד מרכב שעצר במקום, ירה והרג את חיילי צה"ל יובל מור־יוסף מאשקלון ויוסף כהן מבית־שמש, פצע קשה את נתנאל וצעירה נוספת ונמלט מהמקום. כעבור כחודש הוא נלכד.
מצבו של נתנאל התייצב מאז, אך הוא עדיין איננו בהכרה. אני נפגש עם ההורים ג'ודי וג'ו ועם האחות עדינה בלובי של אחת הקומות הגבוהות בבניין דוידסון, כשנוף מרהיב של פאתי ירושלים נשקף מהחלונות. אף שנתנאל במצב קשה, הם אופטימיים ומקרינים ביטחון מעורר השראה.
ואז דפקו בדלת
ג'ודי וג'ו פלבר עלו לישראל לפני כ־12 שנה מסילבר־ספרינגס שבמרילנד, פרוור של וושינגטון הבירה, ומתגוררים ברעננה. יש להם שלושה ילדים: דניאל הבכור שלומד באוניברסיטה העברית, עדינה ונתנאל הצעיר. ג'ודי עורכת טקסטים באנגלית ובעלה ג'ו הוא עורך דין פטנטים. נתנאל למד בתיכון הדתי רועי קליין ברעננה, ושנתיים נוספות במכינה הקדם־צבאית בלוד. באוגוסט 2017 הוא התגייס, ושירת מאז שנה וארבעה חודשים.
"נתנאל הוא חברה'מן כזה, והחליט יחד עם כל הקבוצה שלו במכינה להתגייס יחד לנצח יהודה, שנקרא בעבר הנח"ל החרדי", אומרת ג'ודי. עדינה מסבירה כי "הוא רצה שתמיד יהיה לו מניין, ולהתגייס עם החברים זה הרבה יותר נוח מאשר להכיר את כולם מאפס.
"יש משהו מאוד מקבל בגיוס לנצח יהודה, יש רצון אמיתי לגרום להם להרגיש הכי בנוח בצבא. כשהייתי חיילת בחטיבת קשרי החוץ של צה"ל (קש"ח) היה לי מורכב כדתייה. נתנאל לא היה צריך לריב עם המפקדים שלו כדי לקבל זמן להתפלל, זה פשוט מופיע אצלם בלו"ז באופן אוטומטי. אני הייתי חייבת לדרוש את זה, הוא קיבל את הזמנים האלה ללא כל בעיה". "הוא ממש אהב את השירות", מספרת ג'ודי. "הוא אהב אנשים, היה גאה במה שהוא עשה".
"נתנאל הוא חברה'מן כזה, והחליט עם כל הקבוצה שלו במכינה להתגייס לנצח יהודה. הוא רצה שתמיד יהיה לו מניין, ולהתגייס עם החברים זה הרבה יותר נוח"
עדינה: "העובדה שיש שם פונקציה כמו מש"ק ת"ש, ולא מש"קית, היא מדהימה. אחד מהמש"קים סיפר לנו שבטירונות, נתנאל ניגש אליו ואמר 'שמע אחי, אין לי בעיות, אבל אני אשמח להיות חבר שלך'. ישבו ודיברו. בסוף יצא שסבא שלנו נפטר כשהוא היה בטירונות, והוא באמת כן עזר לו. אותו מש"ק סיפר לנו שאף אחד לא ניגש אליו סתם כך והציע להיות חבר שלו. מש"ק אחר הכיר את נתנאל מהתקופה שבה הדריכו יחד ב'קמפ סטון', מחנה קיץ של בני עקיבא בארה"ב, ונתנאל החליט להכניס אותו לעניינים".
ביום הפיגוע היו ג'ודי וג'ו בבית. "קרוב משפחה שאל אם נתנאל בסדר בגלל הפיגוע, והחלטתי להתקשר אליו לראות שהוא בסדר. הוא לא ענה, אבל בדרך כלל הוא לא היה טוב בלענות לטלפונים". נקודת המפנה הגיעה עם הדפיקה בדלת: "הדפיקה הייתה מאוד נוקשה. פתחנו את הדלת ואמרו: 'הבן שלכם נפצע קשה, תכינו תיק ותבואו איתנו לבית החולים בירושלים'. היינו בהלם. כאילו אנחנו בעולם אחר. לא ידענו מה לעשות או מה לחשוב. התקשרנו לבכור שלנו דניאל, והוא אמר שיעלה על אוטובוס. הקצין שנסע איתנו אמר לו מיד 'תעלה על מונית'".
את שיחתנו קוטעות שתי חיילות מר"מ 2 שמגיעות אל ג'ודי ועדינה ומחבקות אותן. ג'ודי מסבירה לי שאלה שתי חיילות שהיו אחראיות לקשר עם המשפחה מטעם צה"ל, וגם אחרי שהטיפול במשפחה עבר לאחריות משרד הביטחון הן מגיעות מדי יום להגיד שלום, אף שאין להן יכולת פיזית לסייע לה. "הן נחמדות מאוד ומגיעות אלינו כל יום", אומרת עדינה.
נתנאל נפצע בראשו, והיה בתחילה בטיפול נמרץ עד שמצבו התייצב. "הרופאים לא ידעו בהתחלה אם הוא יחיה או לא. כרגע אנחנו לא יודעים למה לצפות. הוא עדיין לא התעורר, נמצא בחצי הכרה, או מה שנקרא 'תודעה מינימלית'", מסבירה אימו. "לרוב הוא לא מגיב, לפעמים פוקח עין".
לא הולכים לשום מקום
נציגים מהיחידה של נתנאל באים לביקור, וכשהם מבקשים להיכנס לבקר אותו, מסבירה ג'ודי ש"שעות הביקור מתחילות רק בעוד כחצי שעה". "אותנו תמיד מכניסים", הם אומרים בקריצה, ונכנסים לחדר של בנם. כשיצאו סיפרו לבנות המשפחה שהם אמרו לנתנאל דברי תורה, ושהוא דמע תוך כדי כך.
ג'ודי ועדינה מספרות שהתרגשו מתגובות בארץ ובעולם לקריאות המשפחה להתפלל לרפואתו של נתנאל. "חברה שלי ביקרה במדרשת עפרה וראתה על הלוח באחת הכיתות בקשה להתפלל לרפואת נתנאל אילן בן שיינא ציפורה", אומרת עדינה. ואימה מוסיפה: "סיפרו לנו על בית ספר בעפולה שגייס יותר מאלף נשים שיעשו הפרשת חלה ויתפללו שזכות המצווה תהיה לרפואתו".
המשפחה מלאה שבח לצוות הרפואי בהדסה. "הצוות כאן מדהים", אומרת ג'ודי. "האחיות, הרופאים ושאר אנשי הצוות בבית החולים, כולל המנקים, כולם אנשים מיוחדים שעובדים סביב השעון כדי לסייע לנתנאל".
אז מה קורה עכשיו?
ג'ודי עוצמת עיניים ואומרת: "מחכים לראות מה קורה. הסבירו לנו שבנירולוגיה, בשונה מטיפול נמרץ, הכול קורה לאט. אנחנו לא יודעים מה יקרה ומה ילד יום. יש עליות וירידות. וגם הן, איטיות".
אני שואל אותה שאלה כמעט מתבקשת. הרי היא ובעלה החליטו לעלות לישראל כששלושת ילדיהם היו צעירים. הם היו יכולים להישאר בארה"ב ולחיות חיי נוחות, ולא לסכן את בנה בצבא. אך תשובתה פשוטה וברורה. "סוזי וייס מרעננה, שבנה ארי נהרג בפעילות צבאית, סיפרה שאישה אחת הגיעה לנחם אותה. היא לא רצתה שבנה יתגייס לצה"ל, ובמקום זאת הוא טס לארה"ב, ונהרג שם בתאונת דרכים. המבקרת אמרה לווייס שבנה נהרג בזמן שהגן על המולדת, לפי רצון השם, ואילו בנה נהרג סתם ללא כל סיבה או ייעוד. אז האם לא ננהג ברכב מכיוון שיכולה להיות תאונה? זה מעבר להיגיון ולשכל. לא משנה אם אני אזיז את הילדים שלי מקצה אחד של העולם למשנהו, בסוף יקרה מה שהקב"ה רוצה שיקרה".
פערי השפה והמנטליות משפיעים על ההתייחסות למציאות שכזו?
"המנטליות בעיקר זרה לנו", אומרת ג'ודי. "לא ידענו שצריך לדרוש או לבקש דברים מסוימים. חשבנו שמה שמגיע לנו – נקבל".
"חיילת אחת אמרה לי: יש כמה דברים שאנחנו לא נותנים אלא אם כן מבקשים", מפרטת עדינה. "אמרתי לה שאין לי מושג מה לבקש כי אני לא יודעת מה אתם מציעים. היא אמרה למשל שמסייעים בבייביסיטר לילדים קטנים אם יש בכך צורך. אנחנו למשל לא צריכים את זה אבל לאחרים זה בוודאי עוזר. אנחנו מנסים להשיג ממשרד הביטחון מימון לכך שיהיה איתו עובד סיעודי 24 שעות ביממה".
"זה שונה מאוד ממה שהיה קורה בבית חולים אמריקני, אז לוקח זמן להתרגל", אומרת האם ואילו הבת מתווכחת: "אני לא חושבת שאנחנו צריכות לספר רק על החיובי, אלא על המציאות האמיתית".
למה עליתם לארץ?
ג'ודי: "זה המקום ליהודים, וחשבתי שזה יהיה מקום טוב לילדים. אני אוהבת מאוד את החיים כאן".
והפציעה של נתנאל לא תשפיע על זה?
"לא. אני לא הולכת לשום מקום, אני נשארת בישראל, זה המקום שלי. תראה, כל המשפחה שלנו באמריקה, אך החברים שלנו הפכו להיות כמו משפחה. אפילו יותר ממשפחה. אני לא מכירה הרבה משפחות שמתגייסות כמו החברים שלנו כאן. אחותי, גיסי וגיסתי באו לסייע אחרי הפציעה, אבל בסופו של דבר החיים שלהם שם, ושלנו פה".
גורם לאנשים להתפלל
השבוע התבטאה מגישת החדשות אושרת קוטלר (ערוץ 13) בצורה חריפה מאוד בעקבות כתבה שהראתה אלימות שהפעילו חיילי נצח יהודה כלפי עצורים פלסטינים. בסוף הדברים היא אמרה כי "שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם. זו התוצאה של הכיבוש". דבריה עוררו תגובות רבות, גם מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו. בכתבה הציג הכתב אריק וייס מציאות שבה חיילי נצח יהודה מתעללים בפלסטינים, ואף נטען כי מכיוון שמדובר בצעירים חרדים שנפלטו מכל המסגרות, הגיוני שיתנהגו כך. עוד נאמר בכתבה כי נקודת המפנה היא הפיגוע בגבעת־אסף, שבו כאמור נהרגו שניים מחבריהם ונתנאל נפצע.
כשאני שואל את ג'ודי ועדינה על הדברים, עדינה אומרת כי שמעה על האירוע בצורה שטחית. "ראיתי שמדברים על זה בפייסבוק, אבל בהתחלה לא הבנתי שמדובר בחיילים מנצח יהודה. הרי מבקרים את הצבא כל הזמן, זה ממש לא חדש".
כאשר אני מצטט להן את המשפט של קוטלר, עדינה מחייכת. "חיות הן דבר נפלא. הן נאמנות מאוד, היו לי כמה חיות בית בחיי".
ג'ודי: "לאנשים יש דעות שונות. אני לא מסכימה עם הדעות שלה, אבל זה באמת לא משנה. יש קבוצה של אימהות של חיילי נצח יהודה, שדואגות לבנים שלהן ומחו על המשפט שעושים נגדם. הן לא חושבות שצריך לשלוח אותם לבית הסוהר בגלל מה שעשו. הרי הם עצורים בגלל שתקפו טרוריסטים שפגעו בהם, ותראה מה עשו לבנים שלנו. אבל למה לי להיכנס לחדשות האלה, זה לא בשבילי".
ג'ו, אבי המשפחה, מצטרף אלינו ומבקש להגיב על דבריה של קוטלר. "אהיה זהיר לגבי זה, כי היא דיברה מהר, ואני לא תמיד קולט את העברית. ראיתי את חלק מהתמלול של דבריה באנגלית, וזה בעייתי לשמוע רק חלק בלי להתעמק בדברים. מלכתחילה כששמעתי את דבריה ללא הקונטקסט – זה הכעיס אותי. אך כשראיתי את התגובות שלה אחרי כן, כולל ההסבר המפורט שלה, זה לא נראה לי נורא כמו שזה הוצג. אני לא יכול להגיד שאני בעד או נגד. בעיניי זה לא נורא כמו שחלק מהמקורות הציגו את הסיפור".
בנוגע למצב המשפחה הוא מצהיר: "לא יכולתי לבקש מדינה תומכת יותר. מדהים כמה אנשים בארץ ובעולם – יהודים ולא יהודים – תמכו בנו".
אני שואל את עדינה מתי היא מתכוונת להתחתן. "קשה מאוד לתכנן את החתונה כשאני חיה כאן בירושלים בבית החולים, ואילו האולמות שבדקנו הם באזור רעננה", היא עונה. היא והוריה חיים כעת במלונית בהדסה, והיא עוד לא שבה לעבודתה כדיילת. "לא חזרתי כי אני חוששת ממה שיכול לקרות כשאהיה רחוק מכאן. אם הייתי עובדת בעבודה רגילה הייתי יכולה לעזוב הכול ולהגיע לבית החולים. אני לא יכולה לקפוץ ממטוס שטס לאנגליה".
הם מספרים לי על חתונה שהם השתתפו בה בבית החולים, לצד מיטתה של סבתא חולה, והסבתא נפטרה למחרת. "חשבנו להתחתן כאן, אבל ברגע שהמצב של נתנאל התייצב החלטנו שאפשר לחכות".
בינתיים, אומרת ג'ודי, כל שהם יכולים לעשות הוא לחכות. "נתנאל יהיה בשיקום בקרוב, ואנחנו לא יודעים מה יקרה. אין לי מושג איפה הוא יהיה בעוד שנה או כמה שנים. אין לי מושג איפה אנחנו נהיה. כל שנותר לעשות הוא להתפלל. נתנאל תמיד רצה שאנשים ילמדו תורה, שיקיימו מצוות, ובסוף הוא הצליח לעשות את זה. הוא גרם לאנשים ללכת לבית הכנסת ולהתפלל לרפואתו. אז הוא עושה כעת את מה שתמיד אהב לעשות, רק שהייתי מעדיפה שהיה עושה את זה אחרת".
