קשה היה להחמיץ את המנצח הבולט והמובהק בפריימריז שהתקיימו במרצ: חבר הכנסת הוותיק אילן גילאון. הבחירות הפנימיות במפלגת השמאל נצבעו באדום, צבעם של תומכי גילאון המכונים במפלגה 'האדומים'. מרצ בחרה רשימה חברתית ואף מגוונת, עם אנשים שבאים ממקומות שונים, אך דחקה לאחור את מי כל שאמונים על הנושא המדיני, אלה שנושא השלום והמאבק בכיבוש נמצא בראש מעייניהם. הדגל המדיני במרצ הורד לחצי התורן.
הח"כים והמועמדים המזוהים עם מאבק בהתנחלויות ועם תמיכה בזכויות הפלסטינים הוצבו במקומות לא ריאליים. כך למשל ח"כ מוסי רז, אולי האדם המזוהה ביותר במפלגה עם הנושא; עו"ד גבי לסקי, שהציבור הישראלי מכיר אותה כעורכת דינה של עהד תמימי, הנערה הפלסטינית שסטרה לקצין צה"ל; יריב אופנהיימר ואבי בוסקילה. מעניין לציין שכל הארבעה הללו מילאו בעבר את תפקיד מזכ"ל שלום עכשיו. כעת הם ביקשו להביא את הנושא שעסקו בו לזירה הפרלמנטרית, אך כשלו. המשמעות המעשית היא שבכנסת הבאה לא יהיו בשתי מפלגות השמאל – לא רק במרצ אלא גם בעבודה – חברי כנסת שמניפים את דגל השלום עם הפלסטינים והמאבק בכיבוש.

"אי אפשר לטשטש את זה, בכנסת הבאה אנחנו נראה פחות אנשים שנאבקים נגד הכיבוש וההתנחלויות, ושהמאבק המדיני הדמוקרטי בראש מעייניהם", אומר ל'מקור ראשון' יריב אופנהיימר, שבקמפיין היצירתי שלו כיכבה תמונתו שעליה מקושקשת הכתובת "אופנהיימר יחלק את ירושלים", אך סיים במקום ה־13. "גם הפרישה של ציפי לבני, שבעבורה זה היה הנושא הראשון, מעידה על התהליך הזה. הנושאים החברתיים תפסו את המקום העיקרי בבחירות הפנימיות, גם בעבודה וגם במרצ".
ח"כ לשעבר אבשלום (אבו) וילן, מוותיקי מרצ, מצר על התהליך הזה. בעיניו זו הסיבה לשפל האלקטורלי של שתי מפלגות השמאל הוותיקות, שכבר אינן מתיימרות להתמודד על הנהגת המדינה. "אין לך היום במפלגת העבודה ובמרצ מישהו שמזוהה עם המאבק למען השלום", מאבחן וילן. "ב־2013, כששלי יחימוביץ הכריזה שהיא מביאה אג'נדה חברתית, היא בעצם אמרה שהיא לא מתמודדת על ההנהגה. אותו דבר קורה עם אבי גבאי. הרי בוז'י הלך על ראשות ממשלה והיו לו 24 מנדטים. גבאי נמצא היום על עשרה. כלומר, כל מי שלא מעז להתמודד על המגרש המדיני־ביטחוני ולא מדבר על השלום והכיבוש, מוריד את עצמו לנבחרת הנוער. שם משחקים על הקלף החברתי. מי שלא מציב בחזית הראשונה דמויות שמזוהות עם מאבק מדיני וביטחוני, מוותר על המגרש של הגדולים. הייתי מעדיף רשימה עם עדיפויות ברורות בנושא המאבק בכיבוש ולמען השלום".
אז מה קרה במרצ? האם מדובר בתהליך עומק של תזוזות אידיאולוגיות במפלגה, שגרם לכך שנציגים חברתיים תפסו את קדמת הבמה? במפלגת העבודה, האחות הבכירה, היה ברור שהמזוהים עם השמאל העמוק נדחקו הצידה. אנשים כמו ח"כ פרופ' יוסי יונה ויו"ר המשמרת הצעירה תומר פינס, מצאו עצמם בשולי הרשימה, והבכורה ניתנה לח"כים חברתיים כמו איציק שמולי, סתיו שפיר ושלי יחימוביץ (מקומות 3, 4 ו־5 בהתאמה, אחרי היו"ר גבאי והאלוף במיל' טל רוסו).
לא כולם במרצ מקבלים את ההסבר שלפיו מדובר בירידת קרנו של הנושא המדיני. יש התולים את הרכב הרשימה בשיטת הפריימריז והשריונים הרבים, שגרמו להדחת חברי כנסת ותיקים ולהצבתם של נציגים חברתיים בקדמת הבמה. אחרים סבורים שעל מרצ השתלטה תפיסת עולם של פוליטיקת זהויות מבית מדרשו של השמאל האמריקני. תפיסה זו מתמקדת במוצאם, עדתם וקהילתם של המועמדים, במקום בשאלות של מדיניות והשקפות עולם.

מחנה גילאון, כאמור המנצח הגדול במרצ, קידם שני מועמדים מלבד גילאון עצמו, שנבחר למקום השני: עלי סלאלחה, מנהל בית ספר עתיר זכויות מבית־ג'אן, שנבחר במקום החמישי; ומהרטה ברוך־רון, סגנית ראש עיריית תל־אביב עד לאחרונה וילידת אתיופיה, שהוצבה במקום השישי המשוריין לנשים. 'מחנה האדומים' מחזיק אפוא במחצית מהמקומות בשישייה הראשונה של מרצ. לשני המקומות האחרים ברשימה נבחרו מיכל רוזין (3) ועיסאווי פריג' (4), הנמנים על 'מחנה זהבה', כלומר מחנה תומכיה של היו"ר הקודמת זהבה גלאון, הנחשבים כמי שאינם מיישרים קו עם מחליפתה תמר זנדברג. התוצאות הללו, המאכזבות מבחינת זנדברג, הן אולי הסיבה לנאום המאופק והקצר שנשאה בסיום הפריימריז בגני התערוכה.
לטענת רבים במרצ, מה שהביא לגילאון את הניצחון הוא הדיל המרובע שנרקם בין נציג הקיבוצים יניב שגיא, נציג הדרוזים עלי סלאלחה, מהרטה ברוך־רון ומחנה האדומים. סלאלחה פקד לראשונה מאות דרוזים למפלגת השמאל, והם הצביעו בהתאם להנחיותיו. התוצאות לא אכזבו את רוקמי הדיל. בבית־ג'אן, רוב הקולות הלכו לטובת נבחרי הדיל: גילאון, מהרטה ברון־רון, סלאלחה ושגיא. כך קרה גם בחורפיש ובכפר מועאוויה. היחיד שלא קצר את הפירות המבוקשים הוא שגיא, שלא הצליח לגייס קולות חופשיים מלבד אלה שניתנו לו במסגרת הדיל.
ח"כ מוסי רז רמז בטוויטר שמה שהכריע את הבחירות היו הקלפיות בבית ג'אן, בכפר־קאסם ובקיבוצים. תחת הכותרת "על ההבדל בין הפיד לקלפי", סיכם רז את הבחירות מנקודת מבטו: "זה סכום הבחירות הפנימיות בשתי הערים הגדולות: 1. גבי לסקי, מוסי רז, אבי בוסקילה, מיכל רוזין ואבי דבוש. כמעט בכל המגזר העירוני התמונה דומה, אך הבחירות הוכרעו בתנועה הקיבוצית, בבית־ג'אן ובכפר־קאסם. קוראים לזה פריימריז, ואני מקבל את התוצאה באהבה".
במענה לתגובות שונות, ניסה רז להבהיר את דבריו: "לא כתבתי שום דבר על ערבים ודרוזים. הבהרתי לעירונים למה הרשימה אחרת ממה שהם בחרו: כי יש עוד חברים".
בשיחה איתו אומר רז כי היה לו ברור שיגיע למקום השביעי בלבד. "אני חושב שהשיטה יצרה את המצב הזה", אומר רז. "מקום 4 ו־6 היו משוריינים לנשים, ומקום 5 משוריין למועמד חדש, ולכן ידעתי שלא אוכל להיכנס לשם אלא רק אחר כך. בפיד בטוויטר כולם הביעו תמיכה בבוסקילה, בגבי לסקי, באבי דבוש וגם בי, ובתל־אביב ובירושלים כך הצביעו, אבל במקומות אחרים הצביעו לאנשים אחרים".
כי היה דיל?
"זה אתה אמרת. אני באמת לא מבין בדילים".
אבשלום וילן מחזק את דבריו של רז. למועמד גבר, הוא אומר, היה קשה מאוד להיכנס לחמישייה הראשונה. "בחמישייה הראשונה יש שריון לחדש ושריון לשתי נשים, אז מי שנכנס פנימה היו הח"כים הוותיקים: גילאון ופריג'. נוצר מצב שמראש מקשה על חברים להיכנס לרשימה".
יורים בתוך הנגמ"ש
אבל יש גם הטוענים שזו לא רק שיטת הבחירות, אלא כאמור פוליטיקת הזהויות שהשתלטה על המשחק. מצביעי מרצ פחות התעניינו הפעם בדעות ועמדות, והעדיפו רשימה מגוונת מבחינה חברתית שתייצג זהויות רבות ככל האפשר.
"הרשימה שנבחרה היא רשימה טובה מאוד", אומר יריב אופנהיימר, כאמור מקום 13 ברשימה, "אבל מה שאני הרגשתי שבבחירות האלה הוא שכאשר אנשי מרצ יצאו להצביע היה להם חשוב מאוד שתצא רשימה מגוונת, ושלא יוכלו להגיד עליהם שיש להם סטנדרט כפול. מרוב רצון לייצג את כולם ולדחוק לתוך הרשימה הלא גדולה את כל המגזרים, נוצר מצב שהסתכלו על המועמדים כסוג של תבניות, ולא כאנשים עם עמדות מסוימות.

"אספר לך חוויה אישית שתלך איתי הרבה שנים", ממשיך אופנהיימר. "פגשתי בקלפי בן אדם שאני מכיר, והוא אומר לי 'אתה אחלה, אני מת עליך, אבל אני לא אצביע לך כי אתה אשכנזי ואני לא רוצה שיגידו שמרצ היא אשכנזית'. תמיד שמעתי את זה בסאבטקסט, אבל לשמוע את זה בפנים ממישהו שאתה מכיר זו קודם כול חוויה מעליבה מאוד. שמים אותך בתוך קופסה, ופוסלים אותך בגלל המוצא שלך. בעיניי זה התנשאות כלפי הציבור. מי שחושב שאנחנו צריכים לבחור במזרחים כדי להביא מזרחים הוא גזען כלפי מזרחים, ומי שסבור שצריך לבחור אתיופית או אתיופי כדי להביא אתיופים הוא גזען כלפי האתיופים. אתיופים ירצו להצביע למרצ בזכות העמדות של מרצ, בזכות מה שהיא אומרת. האנשים שנבחרו הם טובים וראויים, אבל הביקורת שלי היא על תהליך הבחירות במרצ ששם דגש על שיח הזהויות".
כלומר, לתפיסתך מתפקדי מרצ לא זזו לכיוון המרכז בכך שהם בחרו אנשים שמזוהים בעיקר עם עקרונות חברתיים.
"אני לא יכול להגיד אם מתפקדי מרצ הלכו יותר ימינה או שמאלה, כי אני חושב שהנושא של ימין ושמאל פשוט לא עלה כל כך בבחירות האלה. לא ראיתי ששואלים יותר מדי שאלות על עמדות וסוגיות. דיברו בעיקר על זהויות ועל מי יביא יותר קהל, ואיך אסור לנו להיות רשימה שתיחשב תל־אביבית ומתנשאת".
גם אחרי הפריימריז במרצ, שמיקמו במעלה הרשימה נציג דרוזי, ערבי ויוצאת אתיופיה, דוברי פוליטיקת הזהויות המשיכו לחבוט במפלגה הנאבקת על חייה מול אחוז החסימה, ולטעון שרשימתה איננה מגוונת די הצורך. הם טענו למשל שאין ברשימה מועמד מזרחי במקום ריאלי, ונציג לקהילת הלהט"ב. במחנה גילאון רואים בביקורת הזו טהרנות יתר. "תמיד מדהים איך הגזענות שקיימת גם בתוך מרצ צצה ועולה כשמי שנבחר הוא לא בדיוק לפי חתך הזהויות שכל אחד היה רוצה לקבל", אומר גורם במחנה. "פתאום שותפות יהודית־ערבית זה לא ממש חשוב, אלא רק נציגות למזרחים. נבחר איש חינוך דרוזי שגם היה חבר במפ"ם, וזה לא מספיק טוב. הוא לא ראוי כמו המועמד יריב אופנהיימר, שהגיע למרצ מהעבודה".
"די עם השטויות", משיב בפסקנות ח"כ אילן גילאון, כשאני שואל אותו אם מרצ קיפלה את דגל השלום. "מרצ לא השתנה ולא תשתנה, כי אין שמאל לא סוציאליסטי ואין סוציאליזם בלי שלום. באמת שלא קרה שום דבר. להפך, היינו צריכים מסה קריטית של יותר אנשים שמדברים בשפת הלב, וקיבלנו אנשים כאלה".
לא מעט בזכות הדילים.
"מה זה דיל? אנשים מצביעים אחד לשני, ותומכים במי שתומך בהם. אתה רוצה שאנשים יצביעו לאנשים שלא מצביעים להם? באמת, זה שטויות. אני מרוצה מהרשימה, ומי שלא טוב לו – יום טוב לו".
עושים לגנץ את העבודה
נפתלי רז, פעיל פוליטי ותיק, התייצב ביום שלישי באירוע הצגת הרשימה של 'חוסן לישראל'. הוא מרכז את אחד המטות של המפלגה החדשה, ונחשב אחד הפעילים הנמרצים בנגב למענה. עם זאת, בשבועות האחרונים הוא המשיך לקבל מאות מסרונים מכיוון האקסית הפוליטית שלו, מפלגת העבודה, שבהם הוא נקרא לתמוך במועמדים שונים בפריימריז של המפלגה. רז עוד שימש קצין מבצעים של עמרם מצנע, כשזה כיהן כיו"ר המפלגה לפני כ־15 שנה. לאירוע הצגת הרשימה הוא הביא למפלגתו של גנץ כ־40 חברים חדשים. 25 מהם היו אנשי עבודה, ושלושה מהם היו לדבריו רכזי סניפים ותיקים.

רז הוא סמל לתופעה רחבה. גנץ לא רק 'שותה' את המנדטים של מפלגת המחנה הציוני ז"ל, אלא נוטל אליו גם חלק משמעותי מהתשתית הארגונית של מפלגת העבודה. רשימתו של גנץ כוללת מועמדים שבעבר היו אנשי עבודה מובהקים. מיו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, ועד סגן ראש עיריית רעננה איתן גינזבורג, שאבי גבאי ליווה באופן אישי בתקופת הבחירות לרשויות המקומיות. אלון שוסטר, ראש מועצת שער הנגב במשך כ־16 שנה ועד לאחרונה, היה מזוהה במהלך השנים עם מפלגת העבודה, ובבחירות הקודמות הוצב במקום הסמלי 106 ברשימה שלה. "מי היה יותר מתאים לשבת במשבצת השריונים לקיבוצים במפלגת העבודה, אם לא אלון שוסטר?" אומר לי בצער פעיל בכיר במפלגת העבודה על החבר שוסטר שערק. לחבורה הזו מצטרף גם מי שיהיה כנראה הח"כ הקרוב ביותר לגנץ, חילי טרופר, שגם הוא היה בעברו איש מפלגת העבודה. בבחירות 2013 התמודד טרופר בפריימריז של העבודה, והגיע למקום ה־23.
סביבתו הקרובה של גנץ מורכבת מאנשי מפלגת העבודה. ראש מטה השטח, דנה אורן־ינאי, צמחה בנוער העבודה ורבים במפלגה ראו בה "שחקנית נשמה". היועץ המשפטי של מפלגת העבודה שימי בראון פוטר בידי אבי גבאי, והיום הוא ממלא תפקיד דומה בחוסן לישראל. אליהם הצטרפו לא מעט פעילי שטח כמו נפתלי רז ואורן פסטרנק, שהיה אחד הפעילים הבולטים במחאה החברתית.
העורקים מהעבודה מפנים אצבע מאשימה ליו"ר העבודה אבי גבאי. גם מהלך מוצלח כמו הצבת אלוף במיל' טל רוסו במקום השני ברשימת העבודה, לא גורם להם הרהורי חרטה. "טל רוסו הוא על הכיפאק, אבל הוא עושה טעות כשהוא הולך ל'נפל'. אבי גבאי הוא מכה שלא כתובה בתורה", קובע בנחרצות נפתלי רז. "אני הייתי איש מפלגת העבודה שנים רבות, אבל מה שקרה עם אבי גבאי זה שהוא נפל בטעות אחרי טעות. החל מהרגע הראשון כשהוא שיקר ואמר שמעולם לא הצביע לליכוד, ואז בא חבר כנסת של מפלגת העבודה והראה לו סרטון שהוא מודה שהוא הצביע ליכוד, השטויות שאמר שאנחנו לא יודעים מה זה יהדות ושאין צורך לדבר על שלום, עד המאורע הדבילי של העפת ציפי לבני. האיש לא יודע לייצר חיבורים, בניגוד לבני גנץ שרק מייצר חיבורים. הדחת לבני הייתה הקש ששבר את גב הגמל".
גנץ ניזון מההתמוטטות של מפלגת העבודה, ושם מבינים זאת היטב. בשבועות הבאים ינסו במפלגת העבודה להחזיר את הבנים האובדים הביתה, בין היתר באמצעות קמפיין לוחמני נגד אנשי הימין שמוצבים ברשימת גנץ, שאותם הם מזהים כחוליה החלשה מבחינתם במפלגת חוסן לישראל.