בזמן שישראל עסוקה במערכת הבחירות, הפלסטינים קובעים עובדות בשטח. השבוע הם רשמו ניצחון משמעותי בקרב התודעתי מול ישראל בזירה הרגישה מכולן: ירושלים. לראשונה זה 16 שנה הם השתלטו על מתחם שער הרחמים השוכן בהר הבית, והפכו אותו למסגד קבוע. בדרך הם הצליחו לקבל גם הכשר משפטי ישראלי למעשה.
מבצע ההשתלטות על מתחם שער הרחמים תוכנן היטב. קדמו לו התבטאויות של גורמים רשמיים בווקף וברשות הפלסטינית, שלא הסתירו את כוונותיהם. "אנחנו נשתלט על המקום, נשפץ אותו ונחזיר אליו את המתפללים", הצהיר השייח' עבד אלעזים סלהב, יו"ר מועצת הווקף האסלאמי ביום שלישי שעבר. יומיים לאחר מכן, בלילה שבין חמישי לשישי, התגודדו אלפי מתפללים בכניסה למתחם ולאחר מכן פרצו אותו, תוך עימותים עם כוחות המשטרה. ב־2003 סגרה ישראל את מתחם שער הרחמים, בשל פעילות גורמי חמאס בו. כעת הצליחו עורכי הדין הנמרצים המייצגים את הווקף לקבל פסיקה של בית משפט שלום בירושלים, שקבע כי הסיבה שבגינה נסגר המקום איננה רלוונטית כיום ולפיכך ניתן לפתוח אותו שוב. אלא שכעת מדובר בכוחות אחרים הבוחשים בתמונה.
סאגת שער הרחמים היא קצה קרחון. מתחת לפני השטח רוחשים זרמים תת־קרקעיים שונים. כמו תמיד ירושלים, ובייחוד העיר העתיקה, היא צומת שמצטלבים בו אינטרסים מדינתיים ואזוריים, מאבקי שליטה ומאוויים דתיים עתיקי יומין. אלה באים לידי ביטוי בבחישה בלתי פוסקת של גורמים שונים ומנוגדים, ובפעילות מתמשכת שמטרתה אחת: להפגין נוכחות ולקבוע עובדות בשטח. ירושלים מתחלקת ובישראל, כך נראה, לא ערים לכך.
מי שהעניק תמיכה ועידוד להשתלטות על שער הרחמים היה בית המלוכה הירדני, שלו מעמד היסטורי כשומר המקומות הקדושים בירושלים. גורמים מקומיים ציינו כי מה שהביא את המלך לפעול בנחרצות היה חשש מעסקת המאה של ממשל טראמפ, שמציבה את ערב הסעודית במרכז הבמה. עבדאללה חושש כי התוכנית עתידה לתת כוח בירושלים לסעודים על חשבונו, ומבקש למנוע זאת. הצעד הראשון שעורר את החיישנים הירדנים והוכיח להם שסעודיה בוחשת מתחת לפני השטח, התרחש לפני כשנה. משלחת מזרח־ירושלמית שמנתה כשישים איש, בהם ראשי משפחות מקומיות ותיקות ואנשי דת, יצאה לסעודיה כדי להיפגש עם הנהגת הממלכה.
"מה שהטריד את הירושלמים הוא הפעילות שמבצעת כאן טורקיה באמצעות הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, והעומד בראשו ראאד סלאח", מסביר סא"ל (במיל') ברוך ידיד, מומחה לסוגיית ערביי ירושלים, את המניע ליציאת אותה משלחת. "במזרח ירושלים לא מעוניינים במעורבות של טורקיה. סלאח, שמודל החיקוי שלו הוא מייסד האחים המוסלמים חסן אל־בנא, פעל רבות לסילוק אנשי הווקף ולהשפלתם, תוך שהוא מלבה את האש כדי לעורר מאבק מול ישראל". אלא שהמשלחת הירושלמית לא הספיקה להגיע לסעודיה. בהגיעה לעמאן היא עוכבה על ידי המודיעין המקומי, שהעביר להם מסר מטעם המלך: אני אסייע לכם במלחמתכם נגד טורקיה.
צעד ראשון ובונה אמון, שנועד להפחית לחצים מבחינת המלך גם בתוך ירדן, היה להרחיב את מועצת הווקף מ־11 ל־18 חברים. המצטרפים החדשים הם תושבי מזרח ירושלים המזוהים עם הרשות הפלסטינית, ובראשם עדנאן חוסייני, השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית שמונה על ידי אבו־מאזן. המלך עבדאללה ביקש לחזק את מעמדו בירושלים, ובכך סיפק דריסת רגל היסטורית לרשות הפלסטינית, שלא הייתה מעולם חלק ממועצת הווקף המנהלת את מתחם אל־אקצא. אותה מועצה מורחבת הכוללת את אנשי הרשות, היא שהחליטה לפרוץ למתחם שער הרחמים ולכונן בו שוב מסגד.
"הצעד של הכנסת הרשות הפלסטינית לתוך הווקף ולתוך הר הבית הוא צעד דרמטי וחריג, שישראל חייבת להגיב עליו", סבור ידיד. "מבחינת ישראל הכול עבר בשקט, אבל בעיני האוכלוסייה המזרח־ירושלמית מדובר במהלך דרמטי ואפילו היסטורי. הם מתייחסים לזה כצעד הגדול ביותר שביצע בית המלוכה הירדני מאז התנתקותו משטחי הגדה המערבית. המלך הירדני ביקש להחליש את טורקיה וסעודיה, אבל בדרך הוא חיזק את אבו־מאזן על חשבון ישראל, שממשיכה להסתכל מהצד על ההיסטוריה נכתבת מול הפנים שלה ובוחרת שלא לפעול".
קפה עם ארדואן
מאות מטרים מהכניסה למתחם הכותל המערבי, בקצה השוק המוסלמי, שוכן בית הקפה של אבו־חמזה. בחזית המקום מתנופפים דגלי טורקיה. בסיור שקיימנו השבוע, אני וברוך ידיד, במזרח העיר וברובע המוסלמי, ביקשנו להתחקות אחר ההשפעות החיצוניות על מזרח העיר. בית הקפה של אבו־חמזה היה אחת הנקודות שהמחישו אותן היטב. בזמן שבעל המקום הכין עבורנו קפה, יכולנו להבחין בשלט גדול של ארגון הסעד הטורקי 'טיקא', שסיפר כי "המקום שופץ על ידי טורקיה למען העם הפלסטיני וחיזוק מעמדו בירושלים". מתחתיו נתלה הדגל הטורקי וסמלים נוספים המזוהים עם המדינה. במרכז בית הקפה, על גבי מסך טלוויזיה גדול, הוקרן שוב ושוב דיוקנו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן – הבהרה נוספת בנוגע לספונסרים של הנכס האסטרטגי.
"המקום הזה בבעלות המשפחה שלי", הסביר לנו אבו־חמזה. "בקומה התחתונה יש שבע מנהרות שמובילות בין היתר למסגד אל־אקצא, לכותל, לכנסיית הקבר ולשער שכם. לפי סיפורי המשפחה, לפני מאות ואולי אלפי שנים היה כאן שוק בשר ואכסניה למבקרים ולמתפללים. לפני שנה רציתי לשקם את המקום ולפתוח מסעדה. ביקשתי סיוע כספי מבנקים ישראליים, והם התנו זאת במִשכוּן הנכס תמורת ההלוואה וברישום הבנק כבעלים. כמובן שלא קיבלתי את אישור המשפחה. פניתי לטורקים, והם מיד עזרו והביאו לי כסף. הם ביקשו רק לשים שלט שהם תמכו בשיפוץ המקום, ולתלות כמה דגלים".
כאשר אתה יושב בתוך בית הקפה, קל מאוד לדמיין שאתה נמצא בלב איסטנבול. בין דגלי טורקיה וסמלים עות'מאניים המקיפים אותך מכל עבר, מפוזרות תמונות המסמלות רגעים בולטים במאבק נגד ישראל. באחת מהן נראות נשות ה'מוראביטאת' היושבות בקביעות בהר הבית ותוקפות בצעקות מבקרים יהודים. טורקיה משלמת מדי חודש 600 דולר לכל אחת מהפעילות הללו, שכמה עשרות מהן הורחקו מהמקום. "אין לי שום קשר לטורקים, הם הביאו לי כסף אז עשיתי מה שהם רצו", מצטדק אבו־חמזה. הוא לא מסיים את המשפט ודיוקנו מפציע על מסך הטלוויזיה, מודה לטורקים על עזרתם בריאיון לתחנה ערבית.
השפעתה של טורקיה בירושלים איננה עניין חדש, אבל בתקופה האחרונה היא עולה שלב בהכוונתו של ארדואן, איש האחים המוסלמים, הפועל מתוך תודעה של מחדש האימפריה העות'מאנית ששלטה מאות שנים בירושלים. על פי פרסומים שונים בטורקית ובערבית, טורקיה משקיעה עשרות מיליוני דולרים במזרח ירושלים. הארגונים שהיא מממנת עוסקים בפעילות המכונה באסלאם 'דעווה' – חלוקת צדקה כדרך לקרב את הלבבות לדת. הם מחלקים כסף לנזקקים, מכשירי חימום וילקוטי בית ספר, מקיימים ארוחות 'איפטאר' במהלך הרמדאן ומסייעים לסוחרים בשוק. כל הפעילות הזו נועדה לחבר את התושבים לטורקיה ולחזק את מעמדה.
לסיוע הכלכלי מצטרפת פעילות חינוכית ותודעתית. לפחות בשמונה בתי ספר ומכללות במזרח ירושלים לומדים את השפה הטורקית ואת מורשת האימפריה העות'מאנית. ברשתות החברתיות הטורקים מהללים מחבלים, וקוראים למאבק אלים בישראל. עמותת 'מורשתנו' הטורקית משקיעה סכומים גדולים בשיפוץ בתים ברובע המוסלמי, בדומה לבית הקפה של אבו־חמזה. עובדיה צועדים בגאווה כשהם לבושים מדים שעליהם הדגל הטורקי.
הטורקים מרכזים מאמץ רב סביב מסגד אל־אקצה, בעיקר באמצעות הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. אנקרה מממנת פרויקט של התנועה האסלאמית להכשרת מאה מדריכים להר הבית, המכונים 'עיני הכותל'. מיזם נוסף מכונה 'פרשי אל־אקצה' או 'פרויקט השיירות', ובמסגרתו מגיעים להתפלל באל־אקצה מאמינים מוסלמים מכל רחבי הארץ. בשנת 2018 הגיעו לירושלים במסגרת המיזם 2,045 אוטובוסים של מתפללים.
דרך יצירתית לחבר את ילדי מזרח העיר לטורקיה ולמאבק על אל־אקצה היא משחק מחשב בשם 'שומר המקומות הקדושים', שנוצר על ידי עמותה נתמכת־טורקיה. מדובר במשחק תפקידים בסגנון 'פורטנייט' הפופולרי. בתחילתו נדרש הילד לבחור דמות בכאפייה, המסמלת את המאבק בישראל. המטרה היא להגיע למסגד אל־אקצה ולאסוף מפתחות, המסמלים את המפתח לשער המוגרבים הסגור למוסלמים. המשתמש נתקל בנקודות שבהן הוא לומד מושגים הקשורים למסגד אל־אקצה ולאסלאם.
"המטרה היא לחבר את הצעירים שאוהבים לשחק במחשב למאבק על אל־אקצה", אמר יוצר המשחק מוחמד סלאח, ראש העמותה הפלסטינית 'בורג' אל־לקלאק', שמקבלת מימון מטורקיה. "הילדים לומדים על הנקודות האסלאמיות ברחבת המסגד, ומסתובבים בו בצורה וירטואלית. כך הם יכולים להכיר את המקום גם בלי לצאת מהבית. הרעיון הוא להעלות את היוקרה של מסגד אל־אקצה ולחשוף את הניסיונות לייהד את ירושלים". סלאח לא מתכוון לעצור בהר הבית: "אנחנו מעוניינים להוסיף למשחק מקומות נוספים בירושלים ובכפרים שמהם גורשו הפלסטינים ב־48'. אנחנו אופטימיים מאוד לגבי ההצלחה של המשחק, כשאנחנו רואים את קצב ההורדות ואת הפופולריות שהוא צובר", אמר בריאיון לתקשורת הערבית.
העמותה שסלאח עומד בראשה מקיימת גם שורה של פעילויות למען הנוער המקומי במימון טורקי. היא מפעילה תוכניות ללימודי מחשבים, בונה מגרשי ספורט ומקיימת השתלמויות לנשים בבישול ובגידול צמחים. לדברי סלאח, העמותה פועלת בשיתוף משרד התרבות והספורט של הרשות הפלסטינית. "הפעילות המרכזית שלנו היא נגד הכיבוש ונגד ייהוד ירושלים", הבהיר.
ירושלמים, לא פלסטינים
אחד המתנגדים האקטיביים לתוכנית ההשתלטות הטורקית הוא כאמור המלך הירדני עבדאללה. מעבר להרחבת מועצת הווקף ולהגדלת הנוכחות של אנשי הווקף, שהטורקים והתנועה האסלאמית מתנגדים לה, גייס המלך תמיכה מבן משפחתו מוחמד השישי, מלך מרוקו. המלך המרוקאי הורה להפעיל את 'ועדת ירושלים', ועדה שהוקמה על ידי מועצת המדינות המוסלמיות הנתונה לשליטתו, כדי להעביר כספים לצורך המאבק. הוועדה, שתפקידה לסייע ולתמוך בירושלים, שיפצה שישה מסגדים בעיר ורכשה את 'החצר המרוקאית' ברחוב ויה דולורוזה בעיר העתיקה.
"זה מאבק בין האחים המוסלמים למדינות המתונות, והמלך הירדני לא מתכוון לוותר", מבאר ידיד, בעודנו מסיירים ליד מסגד ששופץ בכסף מרוקאי. "המהלך הזה נותן ביטוי לעמדות הפלסטיניות ומגדיל את כוחה של הרשות ואת כוחו של אבו־מאזן. יש פה ואקום שלטוני שמאפשר לגורמים זרים להיכנס לתוכו, וליצור מאבק פוליטי בין גושים ערביים בירושלים. טורקיה והתנועה האסלאמית מול הירדנים והמרוקאים, וסעודיה והתוכנית של טראמפ מול מעמדה ההיסטורי של ירדן".
מעבר למאבקים החיצוניים, זרמים פנימיים בעיר מעניקים לישראל פתח לשינוי המצב. "הסיפור של שער הרחמים הוא סיפור של ההנהגה הירושלמית המקומית, שמתמודדת מול גורמים חיצוניים", אומר ידיד. "בכל הדיווחים בשבועות האחרונים, המקומיים השתמשו במונח 'מקדסי', ירושלמי, לא פלסטיני. למרות כל ההשפעות, מרבית תושבי העיר רוצים להתנתק מאש"ף ומהרשות. מתגבשת ישות ירושלמית עצמאית שיש בה אנשי דת, ראשי משפחות, פעילים פוליטיים ואנשי שטח. יש גם מאבק בין־דורי בין המבוגרים שמבקשים לשמר את המסורת, ובין הדור הצעיר שרוצה להתמזג במרקם העירוני בירושלים. זה לא אומר שהם אוהבי ישראל, אבל אפשר לנצל את העניין לחיזוק מעמדנו".
ברחוב סלאח א־דין, הדאון־טאון של מזרח העיר, ההשפעה הערבית והבינלאומית ניכרת לעין. שלטים של האו"ם והאיחוד האירופי מתנוססים על בתים שונים, ומתהדרים בשימור "המורשת והתרבות הערבית והאסלאמית של ירושלים". שלטים אחרים, של הווקף, מבקשים להנכיח שליטה ירדנית האשמית. טורקיה מצדה הקימה 'מרכז לתרבות טורקית', ודגליה מתנוססים גם על חנויות שווארמה. אם תרצו, כיבוש הלבבות דרך הבטן. לצד כל אלה נראים גם שלטים בעברית על סניפים של קופיקס ורשת הנעליים 'סקופ', המבקשים לפתות את העוברים והשבים במחירים זולים ובמבצעים.
סמוך למרכז התרבות הטורקית אנחנו פוגשים את יוסוף חאלף, בן 30. הוא גדל בשכונת באב אל־חוטה, מהשכונות העניות ברובע המוסלמי, הידועה כמוקד של איסלאם קיצוני. יוסוף סיים לימודי פיתוח תוכנה, אך לא מצא עבודה בתחום ועובד בינתיים בשוק הסלולר. "צריך ניסיון, ואין לי איפה להתחיל אפילו", הוא מתאונן.
אחרי שאנחנו מביעים את התפעלותנו מהעברית המשובחת ונטולת המבטא שבפיו, שולף יוסוף פרט נוסף בקורות חייו שמותיר אותנו המומים: "שירתי שלוש שנים בגדוד 12 בגולני, אני לוחם. כשאני רואה את הסביבה שגדלתי בה, אני מבין שההחלטות שקיבלתי הצילו אותי ממציאות עגומה. התרבות שיש שם, המחשבות ששמים לך בראש כילד והחינוך שאתה מקבל, מובילים אותך לכיוון אחד – להיות קיצוני, אנטי־ישראלי, אפילו שהיד. כאדם בוגר הבנתי שלימודי הדת והסיפורים שאיתם מרעילים את המוחות של הילדים הם שקר אחד גדול".
נעים, חברו של יוסוף, מבטא גישה שונה. "אנחנו לא פונים לעירייה שתפתור בעיות, גם כי כשפנינו בעבר לא קיבלנו מענה וגם כי אנשים חושבים שאנחנו משתפי פעולה עם הכיבוש. אני לא מרגיש שהעירייה דואגת לזכויות שלנו. אני גר בהר הזיתים, בשכונת א־טור. אנחנו משלמים ארנונה ולא מקבלים שירות. מבחינת תושבי השכונה, ישראל היא הכיבוש. הם לא מבדילים בין הצבא הישראלי למשטרה שאמורה לסייע לאזרחים, ואפילו בין הצבא לאמבולנס שמגיע לפנות חולים וחוטף אבנים כי הוא מייצג מבחינתם את הכיבוש".
בחנות המכולת הסמוכה מדבר איתנו טארק. כשאנחנו מציגים לו את שאלת הזהות, הוא משיב בתחילה ללא ספקות. "אני פלסטיני. למדתי בבית הספר היסודי ברשידייה, ועכשיו אני לומד באוניברסיטת אל־קודס באבו־דיס. מאז ומעולם למדתי והתחנכתי שאני פלסטיני ושאין דבר כזה מדינת ישראל. אנחנו מקבלים שירותים מהעירייה. הם מנקים את הרחוב, מים, חשמל. אבל אם יש בעיות אנחנו משתדלים לפתור אותן בעצמנו ולא להסתמך על העירייה". בהמשך הוא מעדכן את התשובה הראשונית ומספק זהות מעורפלת, מקומית: "אין לנו זהות, אנחנו לא ישראלים ולא פלסטינים. אנחנו ירושלמים ונישאר ירושלמים. זה לפני הכול ומעל הכול".
בעיני ידיד, ההתמערבות המסוימת של החברה הירושלמית היא המקום שבו ישראל צריכה להיות פעילה יותר. "בהתאם למגמה העולמית, הם הופכים למערביים", הוא סבור. "לניצנים האלה יש פוטנציאל חיובי מבחינת ישראל, ואם נדע לנצל אותם ולספק להם את הצרכים היומיומיים – נוכל לסלול לתושבים את הדרך להיות חלק מהעיר. התנועה האסלאמית זיהתה את הצרכים האלה, והיא פועלת כל הזמן כדי לקרב אותם לאג'נדה שלה ולמנוע מהנוער להתמזג. אנחנו צריכים לנטרל את ההשפעה שלהם. זו מלחמה שאסור לנו להרים בה ידיים".
בעיריית ירושלים מכירים את המציאות המתוארת בכתבה, ולדבריהם מתאמצים לשנותה. "מעבר למעקב ולניתוח של הגורמים הזרים הפועלים בתוך ירושלים", אומר גורם בעירייה, "אנחנו מובילים מדיניות של יצירת חלופה ראויה כדי לא להשאיר ואקום, בעזרת הממשלה שהחליטה על השקעה של שני מיליארד שקלים במזרח ירושלים. אנחנו משקיעים בעובדים סוציאליים ובשירותי רווחה במזרח העיר, ומכניסים את תוכנית הלימודים הישראלית לבתי הספר. ברור לנו שיש פה פער של עשרות שנים שבהן לא השקיעו מספיק במזרח העיר, אבל כעת המדינה והעירייה עושות הרבה כדי לצמצם את הפערים. יש גם נושאים שלא נמצאים בסמכותנו כעירייה, אבל גם עליהם אנחנו מנסים להשפיע".
