הרגע שבו ד"ר אנייס לוי־סגל תביא לידי ביטוי בשיא הכוח את הידע שלה כמהנדסת בקרה וניווט, יהיה שלב ההכנות לנחיתה של החללית 'בראשית' על הירח. "עשרה ימים לפני הנחיתה נבצע תמרון קריטי של החללית, שיעביר אותה ממסלול סביב כדור הארץ למסלול סביב הירח", היא מתלהבת. "כשהחללית תגיע לגובה של כ־20 ק"מ מהירח, זה יהיה הזמן הנכון שלה להתחיל לרדת. כדי לנחות, צריך להאט את המהירות האופקית יחסית לקרקע, ולאחר מכן לבלום את המהירות האנכית. נחיתה כזו לוקחת כרבע שעה, וברוב הזמן המהירות תרד בהדרגה. התפקיד שלי יהיה לומר מה המהירות של החללית, והבקרה צריכה לבדוק שהמהירות באמת יורדת. כדי שהנחיתה תהיה רכה, הכול צריך להיות מדויק מאוד".
את הנחיתה הסופית תבצע החללית באופן אוטונומי, תוך שימוש בחיישנים שונים למדידת מיקומה וגובהה ביחס לפני הירח. "אנחנו ניתן לחללית פקודה להתחיל בנחיתה, אבל פרט לצפייה במידע על החללית, לא נוכל 'לדבר' איתה. זה קשה, אבל יש הרבה פרמטרים שאנחנו יכולים לשנות מראש דרך פיקוד על הקרקע, לתקן ולסדר קצת דברים עד לפני הנחיתה, שם כבר אי אפשר יהיה לעשות כלום והחללית היא ברשות עצמה".
את בלחץ לקראת השלב הזה?
"כן, זה השלב הכי מסובך של המשימה והרבה חלליות התרסקו ככה, אבל קודם כול חשוב שנגיע לשלב הזה".
לוי־סגל (36) היא חברה בצוות הטכני של עמותת SpaceIL, שקמה בשנת 2011 במטרה להנחית את הגשושית הישראלית הראשונה על הירח. היא הצטרפה למשימה בשנת 2013, עת עלתה לארץ מצרפת. יש לה תואר דוקטור בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל מאוניברסיטה פייר ומארי קירי בפריז, ותואר שני במתמטיקה. במשך שבע שנים עבדה ב־Onera, מעבדת החלל הצרפתית, במשימות חלל שונות, כמהנדסת מחקר בתחומים של ניתוח נתונים, קביעת מסלול וניתוח ביצועים.
כיום היא מתגוררת ברמת־גן ונשואה לשי סגל, אף הוא דוקטור לאווירונאוטיקה. הם הכירו כשעשתה פוסט־דוקטורט בפקולטה לאווירונאוטיקה של הטכניון בחיפה בשנת 2009, ולשניים ילדה בת כשנתיים. לישראל הגיעה לוי־סגל בלי לדעת אם תמצא עבודה חדשה בתחום החלל, אך הודות למפגש מקרי בכנס עם אחד מבכירי SpaceIL השתלבה בעמותה. מסעה המקצועי שם החל בחצי שנה של התנדבות, כי בתחילת דרכה התבססה העמותה על מתנדבים, עד שקיבלה משרה בשכר.
"ישראל היא מדינה קטנה מאוד אך היא אומת סטראט־אפ", אומרת לוי־סגל, "לכן, מאוד מרגש בעבורי להיות חלק מפרויקט בעל משמעות היסטורית שכזו. במיזם שלנו יש גם כוונה חינוכית: לתת מוטיבציה לכמה שיותר ילדים בישראל להתעניין במדעים, ולהראות להם לאן אפשר להגיע כשלומדים פיזיקה ומתמטיקה. לא סתם קוראים לחללית 'בראשית', זוהי הראשית של משהו חדשני ועתידני, בתקווה שעוד חברות ישראליות יתעניינו בתחום החלל וכך יהיו פרויקטים משמעותיים נוספים".
משרדי עמותת SpaceIL שוכנים בבניין צנוע ביהוד שממנו נשקף נוף גדרות התיל של התעשייה האווירית, שותפתם למסע. קשה לדמיין שממשרדים אפרוריים כאלה יצאה לדרך בשורת חלל משלהבת דמיון כל כך. בכניסה למשרד בולט שעון העצר הדיגיטלי שסופר את הזמן עד לנחיתתה של החללית על הירח.
'בראשית' שוגרה לפנות בוקר יום שישי שעבר מקייפ־קנוורל שבפלורידה, אותו אתר שבו חיכו לשווא בפברואר 2003 לבואה של המעבורת קולומביה שעל סיפונה האסטרונאוט הישראלי אילן רמון. החללית שוגרה באמצעות משגר בתוך טיל "פלקון 9" מתוצרת חברת SpaceX של היזם אילון מאסק. אחרי זמן מה נפתח הטיל, והחללית יצאה ממנו לדרך עצמאית: מסלול אליפטי סביב כדור הארץ, שהיקפו גדל בהדרגה, עד שיעבור לתמרון סביב הירח לקראת נחיתה עליו.
ברגע השיגור הייתה לוי־סגל בחדר הבקרה בארץ. "השיגור היה מלחיץ מאוד כי לא תמיד הוא מצליח. חצי שעה אחרי, החללית נפרדה מהטיל, וכמה דקות אחר כבר כך קיבלנו מידע מהחללית. זה היה מרגש מאוד ומחאנו כפיים. השיגור היה ב־3:45 לפנות בוקר, אבל היינו מלאים באדרנלין ונשארנו לעבוד עד שלוש בצהריים. עד שהחללית לא נכנסה למצב שיוט, אנחנו מהנדסי הבקרה לא הלכנו הביתה", היא מתארת.
תמרון גורלי בחצות
משרדי SpaceIL נטושים כמעט בשעת צהריים זו שבה ביקרנו בהם, כי רוב העובדים נמצאים בחדר הבקרה של מפעל "חלל" של התעשייה האווירית. במסגרת התמרון הראשון שביצעה החללית בתחילת השבוע, נוספה לה מהירות באמצעות הפעלת בכורה של המנוע הראשי למשך 30 שניות כדי לאפשר לה לצבור גובה. גם זה התרחש באמצעות סדרת פקודות מחדר הבקרה. מאז משייטת החללית באליפסה רחבה יותר מזו שהחלה בה את מסעה לירח, כשהיא ממשיכה לנוע מכוח האינרציה.
מאוחר יותר הצטרפה לוי־סגל לחבריה בחדר הבקרה, והייתה צפויה לשוב פעם נוספת בחצות כדי להשתתף בתמרון גורלי נוסף, שבמהלכו תוכנן להפעיל את מנועי החללית למשך כחמש דקות כמטרה להגדיל עוד יותר את המסלול האליפטי, אך התמרון נדחה בכמה ימים בשל אתחול לא רצוני של מחשב החללית. "זה היה ניסוי של תמרון", היא תגיד לנו למחרת, "דבר כזה יכול לקרות".
הצוות ביצע לפני השיגור תרגילים רבים שנועדו להכין אותם למה שיהיה כשהחללית תשייט בחלל. "מאז השיגור מתקבל כל הזמן מידע מהחללית. יש אנשים שמסתכלים על הטמפרטורה של החללית, יש אנשים שמסתכלים על הלחץ או על איך המנועים עובדים. אני מסתכלת בעיקר על המדידים והחיישנים שמוסרים מידע על הזווית של החללית בחלל. התפקיד שלי הוא לקבל את הנתונים מהמדידים, להכניס אותם לאלגוריתם מיוחד, לנקות מהם את הרעש וההפרעות, ולהעביר אותם כך שיהפכו לאינפורמציה רלוונטית בשבילנו".
במשרד ניתן להבחין באב־טיפוס ראשוני של החללית שנראה גדול ומלבני, כי לא חסרו לחללית גלגולים בטרם זכתה לצורתה הסופית. "בהתחלה דיברו על חללית בגודל של בקבוק קוקה־קולה", היא אומרת, "אבל עוד לא ידעו שהמדידים דורשים מקום נוסף. 75 אחוזים ממשקל החללית הם הדלק, כך שהיה צריך לבנות אותה באופן מתאים. גובהה של החללית שנבנתה לבסוף הוא 1.5 מטרים, הרוחב 2 מטרים ומשקלה 600 ק"ג, אז היא בכל זאת החללית הקטנה ביותר שנשלחה אי פעם לירח, אך יש הבדל בין מה שחולמים למה שקורה באמת".
באחד החיישנים האלה, שנקרא "עוקב כוכבים", נתגלתה תקלה כבר בימים הראשונים שלאחר השיגור, אך לוי־סגל, כמי שזקוקה לעוקב הכוכבים כדי לחשב את זווית החללית, לא מתרגשת מהתקלה. "עוקב הכוכבים מצלם תמונות של הכוכבים ולפי זה ניתן להגיד מה הזווית של החללית בחלל. הוא צריך שדה ראייה נקי כדי לראות את הכוכבים, אך בפועל, גם כשאנחנו יודעים ששדה הראייה שלו נקי, הוא לא תמיד עובד. יש לנו שני מדידים מכל סוג בשביל גיבוי, אבל בשניהם התגלתה אותה תופעה.
"עשינו סימולציות כמה שאפשר, אבל קשה מאוד לבדוק עד הסוף כי מדובר בחיישן שצריך לעבוד בחוץ בלילה בשביל להבין באמת מה קורה, ולא יכולנו לבדוק את זה. עד עכשיו היו רגעים שבהם המדידים היו אמורים לצלם והם לא מצלמים, אך למרות הכול הצלחנו לעשות את התמרון הראשוני בהצלחה. היות שחלק מהזמן עוקבי הכוכבים כן עובדים, זה מספיק לנו בשביל להמשיך ולבצע את המשימה".
אם וכאשר תתרחש הנחיתה, תצטרף ישראל למועדון אקסקלוסיבי שחברות בו שלוש מעצמות בלבד אשר הצליחו להנחית כלי טיס על אדמת הירח: ארה"ב, רוסיה וסין. הייתה זו ארה"ב בשנת 1969 שבשיאה של תוכנית "אפולו" הנחיתה על הירח את "אפולו 11", והאסטרונאוט ניל ארמסטרונג היה לאדם הראשון שצעד על הירח.
אך רוסיה, ששאפה להתחרות בארה"ב גם בכיבוש החלל, הקדימה את ארה"ב בהנחתת חללית לא מאוישת, והצליחה להנחית את Luna9 עוד ב־1966. סין הנחיתה את רכב החלל שלה, "שאנז'ה 3", שנקרא על שם אלת הירח במיתולוגיה הסינית, רק ב־2013.
המרחק בין כדור הארץ לירח הוא כ־384 אלף קילומטרים. צפי הזמן לנחיתה הוא בעוד 7 שבועות, דהיינו ב־11 באפריל 2019, אחרי שהחללית תעבור 6.5 מיליון ק"מ – המסלול הארוך ביותר אי פעם לירח. "אפולו 11", למשל, עשתה את המסלול בשלושה ימים בלבד.
לוי־סגל מסבירה: "ב'אפולו 11' מדובר היה בסדר גודל אחר לחלוטין: ברגע שמדובר בחללית מאוישת, מדובר גם בחללית גדולה הרבה יותר ובכמות דלק גדולה בהרבה, והעלויות בהתאם. אנחנו רצינו להוריד עלויות, ולכן מתבססים בעיקר על הכוחות הפיזיקליים הקיימים ביקום: כוח המשיכה והמסלולים, ומנסים לעשות כמה שפחות תמרונים שדורשים אנרגיה או מהירות. המסלול הגלובלי בשביל להגיע לירח הוא ארוך מאוד, וזו הסיבה שהמסע של 'בראשית' לוקח הרבה יותר זמן".
יש הטוענים שעדיף להשקיע בחינוך ובפתרון לפקקי התנועה בארץ, לפני ששולחים חללית לירח. מה את חושבת?
"אני מבינה את הביקורת, אבל נראה לי שצריך להשקיע בשני התחומים גם יחד. צריך לטפל בפקקים, אבל גם לתת קצת חלום לאנשים דרך פרויקט כזה, שאני מקווה שיביא למדינה הרבה מבחינת קדמה טכנולוגית וחינוכית".
באג בתורת היחסות?
המיזם החללי של חברת SpaceIL החל את דרכו במסגרת התחרות הבינלאומית Google Lunar XPRIZE, שהציבה אתגר המיועד לגורמים אזרחיים־פרטיים: להנחית על הירח כלי רכב רובוטי, שיעבור על פני הקרקע שלו מרחק של 500 מטרים וישלח משם תמונות ונתונים אל כדור הארץ. יוזמי התחרות הבטיחו מימון של 20 מיליון דולר לקבוצה שתצליח לעשות זאת עד ינואר 2018.
בין הנענים לאתגר הייתה העמותה SpaceIL בהובלתם של יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב. הצוות תכנן ובנה חללית חסכונית, וזכה להיות בין חמשת המשתתפים שנותרו במרוץ מתוך 33 שהחלו אותו, אך גם הוא לא עמד בלוח הזמנים, ובתחילת שנת 2018 הודיעה קרן XPRIZE כי התחרות הסתיימה ללא זוכים.
הקבוצה הישראלית החליטה להמשיך במשימה, והצליחה לגייס את הסכומים הדרושים מתורמים יהודים ובהם מוריס קאהן, שתרם למיזם כ־100 מיליון שקלים ומכהן כנשיא עמותת SpaceIL, מרים ושלדון אדלסון, סמי סגול ולין שוסטרמן. כן שותפים למיזם התעשייה האווירית, מכון ויצמן למדע, סוכנות החלל הישראלית, משרד המדע, בזק וגופים נוספים.
בכלל, נראה שבשנים האחרונות יש יותר יוזמות חלל שמגיעות לאו דווקא ממדינות וממשלות אלא מאנשים פרטיים. הדוגמה הבולטת הוא היזם האמריקני־קנדי אילון מאסק, שבבעלותו כאמור חברת החלל SpaceX, המצית את הדמיון באתגרי החלל שלו. לוי־סגל: "נראה לי שזה חלק מהעתיד של החלל – לא מעט משימות יהיו פרי יוזמות פרטיות, זה נותן הרבה יותר אפשרויות. כשהמשימה היא ממשלתית הכול סגור יותר ויש יותר רגולציה. הרצון שלנו הוא לפתוח את התחום ליותר משימות של חברות פרטיות, גם אם הן בסדר גודל קטן".
העברית שבפיה, במבטא צרפתי ובשילוב ביטויים מדעיים בלועזית, טובה למדי. "את העברית למדתי מהיומיום בתחום הזה ומשמיעת המילים בפגישות שלנו", היא אומרת בחיוך. היא גדלה בפריז והתחנכה בבתי ספר לא יהודיים. "כשהייתי כבת 13 שמעתי פעם אחת בבית הספר שילדים קוראים לילדה 'יהודייה מסריחה'. זו הייתה ילדה עם חצאית ארוכה וראו שהיא יהודייה ודתייה, אבל מיד הלכנו להגיד להנהלה וזה היה אירוע שלא חזר. לא נתקלתי באירועי אנטישמיות כלפיי, אם כי ברור שצרפת שהכרתי היא לא צרפת של היום. אני שומעת שיש שכונות בפריז ובצרפת בכלל שבהן יש הרבה אירועים, אבל במקום שבו גרתי והיכן שההורים שלי מתגוררים לא הרגשתי בזה".
ככל שהתקדמה בלימודי המדעים נמשכה למחקר והתמחויות העוסקים בחלל. לשאלה כמה נשים צרפתיות בוחרות במסלול דומה היא משיבה: "כשהייתי סטודנטית בשלב הדוקטורט היו לא מעט נשים, אבל ככלל יש יותר מהנדסים גברים. גם פה, ב־SpaceIL, יש מעט נשים. חוץ ממני, עוד מהנדסת אחת".
במסגרת מחקר הדוקטורט שלה התעמקה בין השאר בתורת היחסות של אלברט אינשטיין, העוסקת בהתנהגות של גופים. אחת ממסקנות המחקר הייתה שהאנומליה במסלול של הגשושיות הרובוטיות "פיוניר 10" ו"פיוניר 11", שסוכנות החלל האמריקנית נאס"א שיגרה בתחילת שנות ה־70 במטרה לחקור את כוכב צדק ואת מערכת השמש החיצונית, יכלה להיגרם, בין השאר, כתוצאה מדבר מה שאינו מסתדר עם תורת היחסות.
בהמשך, וכחלק ממשרה נפרדת, הייתה לוי־סגל חברה כאמור בצוות ב־Onera, שבדק את תקפותה של התיאוריה של אינשטיין לעומק, כחלק מחקר הפיזיקה היסודית, כולל בדיקה של "עקרון השקילות" שמצוי בלב התיאוריה – עיקרון שטבע גליליאו גליליי עוד במאות ה־16 וה־17 כשעמד על מגדל פיזה ונתן לשני אובייקטים שונים ליפול וראה שזמן הנפילה שלהם שווה.
כעת היא ממתינה במתח לשלב הנחיתה, שעשויה להידחות אם יתגלו תקלות נוספות. במקרה כזה עלולה הנחיתה להתעכב אף בחודש שלם עד שהחללית תשלים את הסיבוב שלה סביב הירח ותגיע לפוזיציה הרצויה. לאחר שתנחת על הירח תצלם החללית תמונת "סלפי", ואז יוכלו החברים ב־SpaceIL להעיף מבט בבת טיפוחיהם. היא אמורה לשרוד ימים בודדים על הירח, ולבצע מחקר על השדה המגנטי שלו בעבור מכון ויצמן באמצעות מגנטומטר המורכב עליה.
ברגע השיגור נפרדתם למעשה מהחללית, כי היא תישאר לצמיתות על הירח. זה לא עצוב בשבילכם, כמי שבנו אותה וחלמו עליה?
"התקווה שלנו היא שיהיה דור חדש של מהנדסים שיחזיר אותה משם, שיפתח את קפסולת הזמן ששמנו בה, או שאולי חייזרים, אם קיימים כאלה, יפתחו את קפסולת הזמן. בינתיים היא אמורה להישאר שם לזמן ארוך מאוד. לא נראה אותה עוד, אבל נראה תמונות. היא תמשיך לצלם כמה ימים ולקיים איתנו תקשורת, עד שתכבה סופית".
וכמה זמן ייקח, לדעתך, עד שישראל תהיה מסוגלת לשגר לחלל חללית מאוישת?
"אני לא יודעת, אבל כדי שזה יקרה, יש להחליט שזה בסדר העדיפויות כי מדובר בתהליך מסובך ויקר. אם יחליטו שזה חיוני, נראה לי שיש בישראל כל היכולות הטכנולוגיות להצליח בכך". 
