כמה ימים לאחר ההודעה על ריצתה המשותפת של מפלגת עוצמה יהודית עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי, והרוחות עדיין סוערות. הרב בני לאו השווה בין מצע המפלגה לחוקי הגזע הנאציים; נפתלי בנט, שתמך תחילה באיחוד, הצהיר כי "מי שרואה בכהנא מודל לחיקוי לא ראוי לשבת בכנסת"; ובכולנו, המגרדת את אחוז החסימה, השיקו סלוגן חדש, "אנחנו ימין שפוי" – במטרה לבדל את עצמם מכל מפלגות הימין שהיה להן חלק כזה או אחר בחתונת הימין עם הכהניסטים – הליכוד בראשות נתניהו שהייתה השדכנית הלוחצת, הבית היהודי והאיחוד הלאומי שנכנסו מתחת לחופה או לאלונקה, והאקסית המיתולוגית 'הימין החדש', שבאופן עקיף גרמה למפלגות הציונות הדתית להזדקק לשידוך הזה. כמובן, גם החברים משמאל לא שקטו על השמרים: מרצ, הרשימה המשותפת, העבודה ויש עתיד פנו לוועדת הבחירות המרכזית וביקשו לפסול את חברי עוצמה יהודית מהתמודדות.
"זו כהנא־פוביה", פוסק חבר הכנסת לשעבר ד"ר מיכאל בן־ארי, ומועמד מטעם עוצמה יהודית לכנסת ה־21. "איך אמר לי נחמן שי? 'קיללו אותך ביממה אחת מה שלא עשו בארבע שנים שהיית בכנסת'".
ממשיכי דרכו של מנהיג 'כך' הרב מאיר כהנא לא חשבו שיפרסו להם שטיח אדום, אבל האם היו ערוכים לעוצמה כזו של התנגדות? עו"ד איתמר בן־גביר, שעבד לצד בן־ארי כעוזר פרלמנטרי בכנסת ה־18 ומועמד לכנסת הבאה, מודה שהם חזו את ההתנגדות אך לא צפו את גובה הלהבות. "מבחינתנו זה סוג של קמפיין בחירות", הוא אומר, "אנחנו רואים את העלייה בגרף. כשהתחלנו את החיבור היינו בסביבות 3־3.5 מנדטים, הבית היהודי היו בערך מנדט וחצי, והאיחוד הלאומי שניים. ופתאום רואים בימים האחרונים 7־8 מנדטים. מספרים יפים, בוודאי בשביל ההתחלה. הקמפיין הזה עובד לטובתנו".
בן־גביר לא נשאר חייב כלפי מי שהוא מזהה כמחולליה הראשונים של הסערה, זו שהתחילה מבית והולכת ומתפשטת החוצה: החברים למגזר. "צריך לומר את האמת, לחלקים מצומצמים בציבור שלנו יש זכויות יוצרים על הדבר הזה. כשהשמאל שומע את דבריהם של הרב יעקב מדן והרב בני לאו, הוא מבין שאם הם מדברים ככה אז צריך לאגף אותם. השמאל מאבד עשתונות כי הם מבינים שהחיבור הזה ימנע הקמת ממשלת שמאל, וכי הם יודעים שאנחנו באים לעבוד. למרות שמלכתחילה לא ציפיתי להרבה מאותם אנשים, כמו אותם רבנים שהם לכאורה מכילים ופתוחים, אני מאוכזב. במקום לצאת לתקשורת, מה היה קורה אם הרב מדן היה מרים אליי טלפון והיינו יושבים ומדברים? אני מאמין שהוא היה מגלה שרב המשותף על המפריד".
מה היית אומר לו?
"שמה שחשוב זו לא התמונה (של ברוך גולדשטיין, ב"ק) על הקיר, אלא הדעות. גם אני וגם הוא רואים במדינת ישראל אתחלתא דגאולה, ואני מניח שגם בנוגע לזכויות אזרח ולמאבקים שאני מנהל מול עינויי השב"כ – היינו מסכימים. לא כל דעה שלי הייתה מוצאת חן בעיניו כנראה, וזה בסדר. אני לא בא לרצות".
"האם גולדשטיין הוא מודל? לא, זה לא מודל", אומר בן־ארי. "האם מי ששם תמונה בסלון מציב אותו כמודל? לא. בן־גביר תלה את התמונה הזו לפני 15 שנה".
אז אם עבר זמן והיא כבר לא מייצגת אותו, מה הבעיה להוריד אותה?
"זו התערבות לבן אדם בתוך הבית שלו. דוד רזיאל הרג פי עשרה חפים מפשע. אולי צריך להוריד את כל הרחובות על שמו? אבל מבינים שרזיאל הוא דמות מקיפה שצריך לשים אותה בתוך הקשר רחב, לא מחפשים 'להתהפך עליו'".
אתה לא חושב שהעמידה העיקשת שלכם על התמונה הזו מרחיקה מכם את הציבור ושכרכם יוצא בהפסדכם?
"העיקרון הוא פשוט: לא תנהלו לנו את החיים. לא התערבנו בסוג כיסוי הראש של יפעת ארליך. אם היינו עושים כך זו הייתה חוצפה מצידנו. זו דרכה, לא חלמנו להתערב. בבלוק טכני יש לכל אחד העניינים שלו. אנחנו שומרים על עצמאות מוחלטת.
"עכשיו אני אבהיר: אני נגד פגיעה בחפים מפשע, ואני לא אומר את זה מהשפה ולחוץ. יש סיפור מכונן שכתב ש"י עגנון, שנקרא 'רבי משה מבקש' ומתאר מהלך יהודי מהבלגה להתקפה. בסיפור יהודים נרצחים על בסיס קבוע, לא מוצאים את הגופות, נשים עגונות בוכות, יהודים בוכים, עד שמוקמת מיליציה יהודית שמשיבה לרוצחים שבעתיים. האם אנחנו צריכים רק לתפוס את הרוצח? צריך להרתיע! שלא יקרה שוב. לא לעבור לסדר היום על אירוע זוועתי כמו הרצח של אורי אנסבכר ז"ל. זה הקול שאנחנו רוצים להשמיע".
מגנט לעמך
אם פיד הפייסבוק שלכם כלל בשבוע האחרון שורה של פוסטים מתרעמים על נציגי הבית היהודי שחברו לכהניסטים, אולי תתעניינו לדעת שגם על חוגיה הפנימיים של מפלגת עוצמה יהודית עבר שבוע סוער, מהכיוון ההפוך. "הייתה אכזבה גדולה מההסכם", מספר בן־ארי. "הרבה פעילים דיברו על תחושת השפלה, על כך שהמקומות שקיבלנו לא מכבדים אותנו ואת הכוח הריאלי בשטח. יש צדק בטענות האלו, אבל השיקולים שלנו היו רחבים יותר, מתוך אחריות גדולה. קיבלנו המון תגובות זועמות וקשות כלפי האחדות הזו. לא מעט אנשים אומרים 'קשה לי לשים את האות ב' בקלפי (האות ההיסטורית של המפד"ל. רשימת איחוד מפלגות הימין רצה תחת האות טב, ב"ק) כי היא מבטאת פשרנות, מגזריות וחוסר עמוד שדרה בנושאים לאומיים'".
יש בין תומכיכם אנשים שלא יצביעו לכם כי חברתם לבית היהודי?
"כל מי שראה את הסקרים הבין ששתי המפלגות היו בסכנה גדולה. בסוף כולם יחזרו".
כשאני מנסה לעמוד על טיבם של מצביעי המפלגה, מראה לי בן־ארי הודעות בטלפון הנייד. "זו אישה חילונית לגמרי מתל־אביב, אמרגנית, תותחית. זה עורך דין מלוד. זה מהצפון, זה מהדרום. הנה אנשים מסכנים שנשרפו להם מחסנים ואני מנסה לעזור. גם אחרי שעזבתי את הכנסת לא הפסקתי לפעול. איש ציבור הוא אדם שהציבור יכול לפנות אליו. המבחן הוא האם הוא ממשיך גם כשאין משכורת וכבוד מפוקפק, ואלינו אנשים פונים".
אתם מגנט לנדכאים בחברה?
"אנחנו מגנט לעמך, אנשים רואים בנו כתובת. אי אפשר להיות אוהב ישראל בגדול, בלי להיות אוהב ישראל בקטן. אני לא מאמין באנשים שעושים דברים גדולים ולא עוסקים בקטנות. מאיפה הנהירה הציבורית אלינו? שש שנים אנחנו לא בכנסת, ועברנו שני כישלונות צורבים במערכות הבחירות האחרונות. אנשים היו צריכים לשנוא אותי, להגיד שאני מבזבז קולות או חולם חלומות. במקום זה אומרים לי 'אני רק איתך'. ניגש אליי אדם מבוגר, אמר לי שהוא מפד"לניק מגיל 16, ועכשיו 'רק איתכם'".
אתה מזהה נהירה של מפד"לניקים אליכם?
"אני חזק מאוד במיינסטרים של הציונות הדתית, לא הממסדית כמובן; אני חזק יותר ממה שנדמה להם. לאנשים נמאס מ…" מתחיל בן־ארי ועוצר את עצמו: "קיבלתי על עצמי לא לדבר דברים לא טובים".
על השאלה הבאה שעומדת לי על קצה הלשון, כיצד ה'לייטים' של גבעת־שמואל יוכלו להצביע לרשימה המאוחדת, עונה המסרון שבן־ארי מקבל במהלך שיחתנו. מ' מגבעת־שמואל כותב: "נראה שעם כניסתכם לכנסת בעזרת השם השמאל ינסה להציג אתכם כקיצונים, וסתיו שפיר ושלי יחימוביץ ינסו מהרגע הראשון להציג אתכם כפנאטים וכאנשים לא נורמליים. עצה קטנה: אל תתעסקו איתם בכלל, לפחות לא בהתחלה, תתעסקו למשל בנושאים חברתיים. תפתיעו אותם ואת התקשורת, ורק לאחר כמה חודשים תחזרו להגן על ארץ ישראל. בכך תוציאו את העוקץ מדרכם המקולקלת. בהצלחה".
בזמן הריאיון, שמתקיים בבית קפה בסינמה־סיטי בירושלים, ניגשים לבן־ארי כמה אנשים ומאחלים לו הצלחה. אדם כבן שבעים, בעל מבטא רוסי, מאחל לו "הרבה ברכה מכל הלב" ומספר: "באינתיפאדה הראשונה שירַתּי ביריחו, בזמן הפיגוע שבו נרצחו רחל וייס וילדיה והחייל דוד דלרוזה. רציתי אז להצביע לכהנא". בן־ארי משלים את המשפט: "באותן בחירות שהוא נפסל".
למה יש צורך בעוצמה יהודית? האם חבריה ימניים יותר מבצלאל סמוטריץ ואורית סטרוק?
"זה מקום אחר", משיב בן־ארי. "אני מאוד מכבד אותם, הם אנשי עשייה מוכשרים, לסמוטריץ יש תכונות של מנהיגות ולסטרוק יש הרבה זכויות בארץ ישראל, אבל בסוף זו אג'נדה אחרת משלנו. סטרוק הייתה שותפה לממשלה ששחררה שלוש פעמים מחבלים כדי שאבו־מאזן יואיל בטובו לדבר עם נתניהו. אין תסריט שדבר כזה קורה אצלנו! יש דברים שאנחנו עוסקים בהם והם לא. ואולי ההבדל הגדול בינינו הוא שלנו אין בעיה של התייפייפות, לעומת הציונות הדתית שיש לה צורך תמידי להתייפייף. מנהיג הוא לא דוגמנית ולא רקדנית. מעבר לזה, מפלגות הציונות הדתית כבולות בגבולות ברורים מאוד של ציבור. למרות הכיפה הגדולה והזקן, הממשק שלי ושל כל החבורה שלנו לאנשים שבחיים לא היו מצביעים לבית היהודי, הוא פשוט".
לא מפחדים משיימינג
בעתירה שהוגשה בבג"ץ ב־2003 נגד התמודדותו של ברוך מרזל לכנסת, התנערו אנשי עוצמה יהודית בגלגולם הקודם מהיסודות הקיצוניים של תורת הרב כהנא, אלה שהחוק מגדיר כגזענות. עד כמה הם התנערו מהם בלב, זו שאלה שנותרת פתוחה. "אנחנו לא 'כך'", מדגיש בן־ארי. "אנחנו לא מחוברים לתנועת 'כך' ההיסטורית כי היא נפסלה מחוץ לחוק. הרב כהנא הוא מורי ורבי – באהבת ישראל, בחסד, בחרדה לגורל ישראל. בפרקטיקה אנחנו פועלים לפי החוק. הייתי חבר כנסת ארבע שנים. אי אפשר למצוא דבר אחד בעייתי שעשיתי. אם היה משהו, כבר היו מוצאים, תאמיני לי".
בן־גביר: "את שואלת אם למדתי לשחק את המשחק נכון? את נשמעת כמו כתבת 'הארץ'. אני חושב שאת טועה. אני לא משחק משחק. את חושבת שאני עורך דין ביום ובלילה הולך לשרוף מסגדים? אני גאה להיקרא תלמיד של הרב כהנא, חד וחלק. אני מעריץ אותו. אני חושב שהוא גיבור ישראל, הוא עשה דברים שאילו ספרי ההיסטוריה היו אובייקטיביים היה נכתב עליו רבות. ואחרי כל זה, הסגנון הוא שונה. אנחנו לא שם".
אתה מדבר על הצעות החוק של כהנא להפריד חופים לערבים ולאסור נישואין בין יהודים לערבים?
"האמירות שלו באו מגישה אחרת. הוא בא מארה"ב, מקום שמותר בו להגיד הכול. הייתה לו תמימות ואי־הבנת המטרייה שיש כאן. גם אם זה היה חוקי, לא הייתי מציע הצעות חוק בסגנון הזה. לוקחים הצעות חוק שלו והופכים אותן לגולת הכותרת. הוא כתב עשרות ספרים, ובשום ספר לא אמר 'מוות לערבים'. אין שם מסר שאומר שצריך לפסול ערבים. מישהו אמר לי השבוע שהרב צבי יהודה דיבר על איסור הצבעה לנשים, אז עכשיו היית באה לרב רפי פרץ וקובלת על כך שהבית היהודי אוסר הצבעה לנשים?! מה הקשר למה שהיה לפני שלושים שנה?"
בן־ארי מצטרף לדברים: "כהנא כתב שלושים ספרים. הוא עסק בהגות, ומה שיודעים לצטט ממנו הוא הצעות חוק על הפרדה גזעית, שאני חושב שהוא לא היה כותב היום. קחי את תנועת גוש אמונים, תנועה שעשתה כל כך הרבה, היא כתבה איזה ספר? אי אפשר בלי הגות".
אתה נאבק על שמך כתלמיד הרב קוק?
"אני תלמיד הרב קוק? זה יומרני. אני לומד ומלמד את תורת הרב קוק. תפיסות עולמו תואמות את דעתנו".
ומה עם 'המדים הקדושים' שהזכיר הרב צבי יהודה?
"נו בסדר, הרב אברהם שפירא אמר לסרב פקודה. אני צריך להצטדק בפני הציבור הדתי ולספר על הבנים שלי בצבא? כל אחד הוא תלמיד הרב קוק ואני לא? אנחנו עוסקים בסדר היום שמונח לפתחנו. הרב צבי יהודה לא דיבר על מסתננים, זה אומר שהציונות הדתית לא צריכה להתעסק בזה? אני את הלשכה שלי הקמתי בשכונת התקווה, וכך נחשפתי למצוקות הנוראיות שיש שם".
מה אתה לוקח מהרב כהנא, ואיפה אתה אומר שהוא טעה ושם בצד דברים שלו?
"הרב כהנא הוא זקיפות הקומה היהודית, אחריות לאומית לעתיד עם ישראל. כהנא התחיל עם הסיסמה 'לעולם לא עוד' אחרי השואה. אני לוקח את החרדה התמידית מפני סכנות שאורבות, ויש נטייה לא להתעסק בהן כי זה לא נעים. אני לא שם בצד, ואני לא אומר שהוא טעה. הדעות שלנו לא שונות משלו, אבל יש לנו סגנון אחר. הפקנו לקחים מהעבר, ואנחנו מתנהלים לפי הכללים הדמוקרטיים של מדינת ישראל ומתעסקים בעיקר בדאגה שתהיה פה מדינה יהודית, דבר שהוא לא מובן מאליו. יש נגיסה בזה כל הזמן. אין התעסקות בפלישה הבדואית בנגב, במסתננים, בפשיעה החקלאית ובטרור החקלאי. הרבה דברים שהחברה הישראלית נרדמה בשמירה, ומי שמנסה לעשות משהו מיד מותקף. הכוח שלנו טמון בכך שאנחנו לא מפחדים מהתקפות ומשיימינג, אנחנו מאוד נחושים. זה משהו שאנחנו לוקחים מהרב כהנא".
לא שונאים ערבים
בן־גביר רואה הבדל בין העידן הנוכחי לימיו של כהנא: "היום אי אפשר לעשות מה שעשו לרב כהנא. הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת. אם לא פותחים לך את המיקרופון ולא נותנים לך להגיב, בטח שתהיה דמות שנויה במחלוקת. היום אם תחנת הרדיו הזאת לא תיתן לך לדבר, אז תחנה אחרת תיתן, ואם לא – יש טוויטר ופייסבוק. לכהנא עשו רצח אופי. פעולות שיצאו מבית המדרש שלו הן בדיוק הפוך ממה שמנסים לצייר. הרב כהנא התנגד לפעולות של בודדים. ועדת שמגר קבעה שברוך גולדשטיין פעל לבד ולא במסגרת תנועה. אני פעיל 'כך' מגיל 18. איש מעולם לא שלח אותי ואמר לי 'לך תהרוג ערבים'. אני קראתי את הכתבים של הרב כהנא, והוא לא אומר בשום מקום שצריך להרוג ערבים.
"אנשים שאומרים שאנחנו לא ראויים להיות ח"כים הם אנשים שהולכים יד ביד עם איימן עודה ואחמד טיבי. זו שהייתה הדוברת של חנין זועבי, יצאה מפאנל שישבתי בו בגלל שהיא 'לא יושבת עם אנשים בעלי דעות אנטי־דמוקרטיות'. הצביעות חוגגת. הבוסים שלה פגעו במדינת ישראל ובחיילי צה"ל, ואיתי היא לא מוכנה לשבת. פניקה".
אתם מבינים למה רואים בכם איום?
"אני זה שהגשתי עתירות נגד בל"ד ורע"ם־תע"ל, והרב בני לאו מזהה בי איום. האם הוא עתר פעם נגד המעשים של בל"ד, נגד זה שהם תומכים ברוצחים ומקדמים מעשי טרור? אין שום עילה לפסול אותנו. אי אפשר להופיע במאות כנסים ואירועים ולהסתיר מה שאנחנו חושבים. אנחנו בעד נאמנות למדינה, בעד עונש מוות למחבלים. זו לא עילה לפסילה, אז מחפשים בבוידעם דברים מלפני שלושים שנה".
אתם שונאים ערבים?
"בשום אופן לא", חורץ בן־ארי, "אנחנו לא רוצים שיחסלו אותנו. לא שונא את מי שמשתף איתי פעולה ומי שנאמן, אבל אויב הוא אויב – אי אפשר לחבק אותו. זוהיר בהלול אומר שמי שהורג את חיילי צה"ל הוא לא מחבל, אז אני מגדיר אותו כאויב. אני לא יכול לאהוב את מי שרוצה לחסל אותי. אני לא חולה נפש.
"יש שיר של יאיר שטרן: 'תָּמִיד אֲנִי שׂוֹנֵא – אֲנִי אוֹהֵב: שִׂנְאָה מֵאַהֲבָה אֵינָהּ נִפְרֶדֶת. אוֹבֵד אוֹיֵב – שִׂנְאָה אֵלָיו אוֹבֶדֶת, יֹאבַד אוֹיֵב – חָפְשִׁית תְּהִי מוֹלֶדֶת'. מי שלא מאיים על הקיום שלנו ולא מהלל רוצחים, אין לי שום בעיה איתו. אחרי הרצח בברקן, הבית של הרוצח הפך למוקד עלייה לרגל של כל הכפר. אני יכול לאהוב אותם? את מי ששוחט את האחים שלי? את מי שתומך במעשים כאלו? אני יודע שיש ערבים שרוצים להרוג אותי, ושאם הייתה להם הזדמנות היו עושים את זה. אני לא חי בסרט. אני לא צריך לאהוב את מי שבהזדמנות ראשונה יתקע בי סכין. נעמי שמר אמרה שאם הערבים יגשימו את התוכניות שלהם עוד נתגעגע לגזים של הנאצים, כי ערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל".
אתה חי בתודעה שכל ערבי שיוכל יתקע לך סכין בגב?
"אני חושש, מהסיבה הפשוטה מאוד שהיו ערבים טובים מאוד שגם רצחו. הרוצח מהר־אדר היה מנקה לשרון וכסלר את הבית. הוא היה מתוק, ואז רצח שלושה אנשים. זה סיפור שאני לא ישן בגללו בלילה".
בן־גביר: "מי שמכיר אותי יודע שהאופי שלי ממש לא קיצוני. אני מופיע שש שנים כעורך דין וזוכה לשבחים רבים. האידיאולוגיה שלי לא השתנתה, אבל הסגנון אחר"
השתניתם? התמתנתם?
בן־גביר: "כן. ההסבר הפשוט הוא שאני בן 43, ודאי ששיניתי סגנון. אני גאה בכל הפעילות שלי, כולל המעצרים בהפגנות, שנשפטתי על חופש הביטוי ושצעקתי 'אל תיתנו להם רובים' – אבל היום הכלים שלי אחרים. אם בגיל 16 הייתי צריך לצעוק בהפגנה, היום אני יכול לכתוב עתירה. הגיל עושה את שלו, וגם המקצוע גרם לי לראות מורכבויות נוספות. בכל מה שהאמנתי אז – ארץ ישראל ועם ישראל – אני כמובן עוד מאמין, האידיאולוגיה שלי לא השתנתה, אבל הסגנון אחר. לכן כשאני רואה נערי גבעות אני אומר שבעזרת השם בעוד עשרים שנה גם הם יהיו עורכי דין, למרות שאני הייתי ילד־טוב־מבשרת".
אתה מגדיר את עצמך כאדם קיצוני?
"ממש לא. מי שמכיר אותי בחיים האישיים יודע שהאופי שלי ממש לא קיצוני".
אתה מבין למה אנשים רואים בך אדם קיצוני?
"אני מופיע כבר שש שנים כעורך דין, וזוכה לשבחים רבים. יש מגמה להפוך אותנו למפלצות. אני לא מתרגש".
"גם אצלי אין שינוי בעמדות, אבל יש המון הפקת לקחים", אומר בן־ארי. "לכנסת הבאה אנחנו באים הרבה יותר עצמאיים, מבוגרים ומנוסים. אם היינו קיצוניים לא היינו מתפשרים באיחוד. אבל לא קונים אותנו במשרות ותפקידים. בכנסת שהייתי חבר בה (בין 2009 ל־2012; ב"ק), בישיבה שבה חילקנו את התפקידים, כצל'ה בחר מה שבחר, וכשהגיע תורי לקבל את תפקיד יו"ר ועדת עובדים זרים, בא כצל'ה ואמר 'לא, גם זה שלי'. הוא חמס את התפקיד שהייתי צריך לקבל. יכולתי לומר לו שהוא יכול לקפוץ, אבל אמרתי 'שייקח'. זו קיצוניות? אני קיצוני או כצל'ה קיצוני? אבל על עקרונות אני לא מוכן לוותר. ערב הבחירות האחרונות היה אמור להיות הסכם עם אלי ישי. חיממו את הרב טאו וביקשו ממני שאחתום שלעולם לא אעלה להר הבית. זה היה תנאי לאחדות. מה עושים? מפוצצים? מתעקשים? זזתי, וחבר אחר נכנס במקומי. תגידי לי את, ככה מתנהג אדם קיצוני?"
איזה לקח אתה נושא איתך מהקדנציה הקודמת?
"להיות מנהיג נגד הזרם. התפקיד שלנו הוא להתוות דרך, להגיד אמירות שבשעה שאומרים אותן אי אפשר להכיל אותן, אבל בסוף הן מחלחלות. מישהו צריך לשכב על הגדר, ובסוף מקשיבים לו. אנחנו נהיה המישהו הזה. חוק התרבות של רגב, מה שנקרא חוק הקולנוע, הוא חוק שלי. לימור לבנת התנגדה לזה, אבל בסוף גם בליכוד הבינו שלא הגיוני שישראל תממן תרבות שחותרת תחת קיומה. יוצרי הסרט 'עג'מי' קיבלו שני מיליון שקל מקופת המדינה, ואחר כך אמרו שהם לא מייצגים את מדינת ישראל, עם כסף שהמדינה נתנה להם! כולם יצאו נגדי, ובסוף עשו את זה. דוגמה נוספת: הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק – זה חוק שלנו שהכנסת הנוכחית חוקקה משהו דומה לו, לטעמי מרוכך מדי. גלעד ארדן מתגאה בזה, וכשאני הייתי בכנסת כולם נלחמו בי".
השמאלני שבתוכי
בן־ארי ובן־גביר לא גדלו בערוגותיה הקלאסיות של הציונות הדתית. בן־ארי, אב לתשעה ותושב קרני־שומרון בעשרים השנים האחרונות, למד בישיבת כפר־הרא"ה ולאחר מכן בישיבת ההסדר בימית, אך גדל בבית קשה יום בכפר־שלם. בן־גביר גדל בבית מסורתי, למד בתיכון אורט בירושלים, ובכיתה י"א חזר בתשובה. אחרי התיכון למד בישיבת הרעיון היהודי שהקים הרב כהנא. כיום מתגורר בחברון ואב לשישה.
יש אנשים שלא רואים בכם בשר מבשרה של הציונות הדתית. זה מעציב אתכם?
בן־ארי: "כשסיימתי את כהונתי כחבר כנסת, רציתי לחזור ללמד במשרד החינוך. בכירים בחמ"ד עשו לי בעיות, וחודש לפני תחילת הלימודים קיבלתי שמונה שעות שבועיות לשנה אחת בלבד. סיפור דומה קרה לי כשרציתי להיכנס לאוניברסיטת אריאל. בכיר באוניברסיטה נלחם למעני, אבל מי שתקעו את המינוי היו הכיפות הסרוגות. חטפתי הרבה מהציונות הדתית, עשו לי דברים מכוערים מאוד. יש לי פצעים שאני נושא, אבל אני לא מונע מרגשות נקם. מי שיצטרך את עזרתי, אעזור לו".
אתה חושב שהעניין המזרחי קשור?
"יכול להיות".
נעלבתם מהרב בני לאו?
"מי שצריך להיעלב מהאמירה הזו זה הוא עצמו. כזו זילות של השואה. אני נאצי?! זו השוואה רעת־לב, אמירה שמאפיינת את האמירות הבריוניות שלו כלפי מי שלא מתיישר עם החנופה שלו. איש שמדבר ככה הוא אחרון הפלורליסטים, וכל קשר בינו לכיבוד האחר מקרי בהחלט".
בן־גביר: "אנשים משתמשים בשואה כדי שיעשו לנו את זה שוב. מוציאים מאיתנו את החוסן להתחסן. האם הרב בני לאו דיבר על מה שעשו לאורי אנסבכר? אני דוּוחתי שלא. לרוצח שלה הוא קרא נאצי? לא, אבל בער לו לדבר עלינו".
בן־ארי, מה הכי שמאלני בך?
"אני גדלתי בשכונת עוני, אני לא יכול להיות אדיש למצוקה. אמירות מנוכרות הן ממני והלאה. אומרים שבן־ארי סוציאליסט. אני חושב שהמושגים סוציאליזם וקפיטליזם מתו מזמן ומי שמשתמש בהם הוא ארכאי לגמרי. יש היום בימין טרנד לדבר במושגים פופוליסטיים – פירוק הוועדים, פירוק הרגולציה, שוק חופשי. אני בעד, אבל לא בדורסנות. הכול בתבונה וברגישות.
"הימין נסחף לכלכלה החופשית, וזה מדיר שינה מהילד שהיה נכנס הביתה בסוף יום לימודים ומכבס לעצמו את החולצה", אומר בן־ארי, דומע וקולו נשבר. "זו חווית הילדות שלי, אימא שלי עובדת ניקיון ואני לא רואה אותה. אני לא מוכן ללכת לישון בלי שאני רואה אותה. איך אפשר להיות אדיש לעובדי ניקיון שמרוויחים 5,000 שקל? הם לא צריכים תנאים, שבת, שכר מינימום? מפעל פרי גליל לדוגמה. אומרים זה לא רווחי, אבל לא רווחי גם ש־300 משפחות יקבלו דמי אבטלה. יגידו לי 'אבל זה מקדם את הכלכלה!' אני אומר 'אבל זה אכזרי'.
"אני לא בעד ועד נמל אשדוד, אבל אני בעד האישה הפשוטה שמנקה לי את המשרד ומקבלת עשירית ממה שאני. למה פערי השכר גדולים כל כך? אני יכול להיות שותף לזה. אם לצמצם פערי שכר זה סוציאליזם, אז תגידו שאני סוציאליסט. השמאלנים מאד לא אהבו אותי בכנסת הקודמת. זה לא התחבר להם לדמון שהם רצו שאהיה. כינו אותי נציונליסט. לא התחברה להם הרגישות הזו שבאה גם מהשכל. אני רציונליסט לגמרי – גם בתפיסות האמוניות שלי – אבל אני לא יכול להיות אדיש".
דעה נוספת של בן־ארי שעשויה להפתיע רבים היא התנגדותו למכירת נשק למשטרים רודניים: "מדינה שהביאה לעולם את לא תרצח לא יכולה למכור נשק לעולם. כשמדינת ישראל מפתחת חקלאות בעולם, תרופות, אמצעי הגנה כמו כיפת ברזל – אלו דברים שמביאים טוב לעולם. אבל תעשיית נשק? זה חייב להיות מצומצם והכרחי. אי אפשר להתפרנס מזה. זה שגנרלים בדימוס הפכו את זה לפרנסה מול משטרים אפלים זו חרפה. אין מילה אחרת. בכלל, מה שאת קוראת 'מה שמאלני בך', אצלי זה 'מה יהודי בך'. העניין החברתי יונק מתפיסה יהודית, וייצוא נשק זה עניין הלכתי לגמרי".
בן־גביר, מה אתה מתכוון לעשות כחבר כנסת?
"בשנים האחרונות אני מתעסק במשפט, תחום שקרוב לליבי. איילת שקד עשתה דברים יפים. אני חלוק על האידיאולוגיה שלה בהרבה דברים, אבל היא עשתה עבודה טובה. אנחנו עדיין רחוקים מהשינוי שצריך לבוא. נצטרך להיאבק בתוכנית טראמפ, ויש חשיבות שמיכאל ואני נהיה בכנסת כי צריך ימין לא 'פרווה'. צריך לגרור את הכנסת ימינה, ונדמה לי שאנחנו יכולים לעשות את זה. אבל אנחנו נבוא גם לעבוד, לא רק לצעוק. אם ייכנסו שמונה מנדטים, אני אהיה חבר בוועדה למינוי שופטים".
האם ראוי שמי שהורשע בעשרה תיקים יהיה חבר בוועדה למינוי שופטים?
"התיק האחרון שהורשעתי בו היה לפני עשרים שנה. יש דבר שנקרא התיישנות, אלה כללי המשחק. הורשעתי בשמונה תיקים על הדבקת מודעות וחלוקת כרוזים. אני מבין שהשמאל בלחץ ושולפים עכשיו את העבר שלי, אבל אני שמח שהם בלחץ. הם יודעים שבאנו לעבוד. מה שהם עושים שווה לנו שני מיליון שקל פרסום. אנחנו צריכים להודות להם".
