כבר במהלך השבוע הגורלי נפוצו הידיעות על כוונת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לפרסם את החלטתו ביום חמישי. הסיבה לתאריך היעד הזה: הצורך שלא להיכנס למתחם ארבעים הימים שלפני הבחירות, שבהם פרסום החלטה כזו עלול להיראות כהתערבות בוטה בזירה הפוליטית. עמדתה של הפרקליטות בתיקי נתניהו התגבשה במשך זמן רב מאוד, ולמרות זאת בישורת האחרונה היא נקלעה ללחץ זמנים. חודשי הדיונים הרבים וגם מרתון הישיבות בשבוע שעבר, יום אחר יום, מבוקר ועד אחרי חצות, לא הספיקו. גם במהלך יום חמישי עצמו התעכבה ההחלטה שעות ארוכות ומורטות עצבים, והיא פורסמה כמעט ברגע האחרון האפשרי, קצת יותר משעה לפני פרסום מהדורות החדשות.
כתב החשדות שנשלח לסנגוריו של ראש הממשלה, ואיתו ההודעה לציבור על החלטת היועץ המשפטי לממשלה, עבר גרסאות רבות עד הדקה התשעים. מילים נכתבו ונמחקו, משפטים שונו ושופצו, פסקאות הוחלפו. ככל שמלאכת הכתיבה התקדמה התברר כי ניסוח ההחלטה הוא משימה מורכבת: האם נתניהו "יזם", "פעל", "נענה" או "שיתף פעולה"? לכל בחירה לשונית, הבינו במשרד המשפטים, עלולה להיות משמעות משפטית שונה. הטיוטות נשלחו לאנשי הפרקליטות, שמצדם לחצו להיצמד ככל היותר לכתב החשדות המקורי שיצא מתחת ידה של הפרקליטה המלווה, עו"ד ליאת בן־ארי.
לאחר שהמשימה כמעט הושלמה, הגיע כתב החשדות לתחנה הסופית והקובעת: שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. היועמ"ש החל לסמן איקסים גדולים על חלקים מן הטקסט. סימוני המחיקה נחתו בזה אחר זה על פסקאות לא מעטות שהיו עלולות להביך את רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. מנדלבליט סבר כי מאחר שהוחלט לסגור את התיק נגדה, וכי מכיוון שמדובר בכתב חשדות ולא בכתב אישום, במיוחד כזה המתפרסם בתקופת בחירות, יש לצמצם ככל הניתן את חשיפת הראיות ולהותיר מהן טעימה בלבד. לאורך 57 עמודי כתב החשדות הסופי מצוטטת הודעה אחת בלבד ששלחה נתניהו לאיריס אלוביץ, רעייתו של איש העסקים שאול אלוביץ. לא כל בכירי משרד המשפטים אהבו את ההחלטה הזו.
מנגד, כתב החשדות הכיל מסרונים רבים ומביכים ששלח אלוביץ עצמו לאנשי וואלה, חלקן כמעט חוזרות על עצמן. בכיר לשעבר בפרקליטות, שהיה שותף בניהול כמה תיקים גדולים ומפורסמים, מותח ביקורת על התנהלות זו. לדבריו, "אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. או שהיועמ"ש משחרר את כתב החשדות עם חומרי החקירה והראיות בתקופת הבחירות, או שהוא משחרר כתב חשדות רזה בלבד, ללא הראיות. התוצאה הסופית היא מעין תוצאת ביניים, שיצרה מצב מוזר ובעיקר שגוי לטעמי".
בשעה 18:38 ביום חמישי, הקיש דובר משרד המשפטים עו"ד משה כהן על הוראת ה"שלח" במחשבו, והמסמך עשה לו כנפיים והפך לנחלת הכלל. במשרד המשפטים השוו את התחושה לשיגור החללית הישראלית לירח שבוע קודם לכן. תקופה ארוכה של מאמץ קבוצתי ממושך ודרוך, שמסתכמת בשנייה אחת של שיגור שאחריה הכול משתנה. כותרות האתרים ומהדורות החדשות דיווחו מיד: היועץ המשפטי לממשלה מודיע כי בכוונתו להגיש נגד ראש ממשלת ישראל כתב אישום בכפוף לשימוע, בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים.
צוות איפכא מסתברא
מסקנותיו של מנדלבליט המפורטות בכתב החשדות הן לכאורה חד־משמעיות, אך הדרך אליהן הייתה מפרכת ומורכבת. בין בכירי משרד המשפטים שהשתתפו בדיונים התגלעו מחלוקות משפטיות עמוקות, לעיתים קוטביות. לכל אחד מהם הייתה חוות דעת מנומקת משלו שאותה הציג לעמיתיו, ואז נדרש לעמוד גם במעין חקירה נגדית של החולקים עליו. את המטחים הרבים ביותר ספג המשנה ליועמ"ש, עו"ד רז נזרי, שהציג יותר מפעם אחת דעת מיעוט מקורית.
כזכור, כאשר מנדלבליט החליט כי בדיונים המשפטיים בתיקי ראש הממשלה ישתתפו לא רק אנשי הפרקליטות אלא גם אנשי הייעוץ ובהם המשנים ליועמ"ש רז נזרי ועמית מררי, התעוררה מחאה בדבר נחיצותו של 'צוות איפכא מסתברא' מעין זה (מונח הלקוח מעולם הערכות המודיעין של צה"ל, בעקבות לקחי מלחמת יום הכיפורים). מנדלבליט מצדו הסביר כי נזרי ומררי משתתפים בכל הדיונים החשובים במשרד המשפטים, כך שאין בכך עניין חריג והם אינם מוגדרים כאנשי 'איפכא מסתברא' לפרקליטות. בפועל הם אכן תפקדו ככאלה, בעיקר נזרי שאתגר את פרקליט המדינה שי ניצן ואת ליאת בן־ארי. פרשן 'כאן' מוטי גילת אף כינה את נזרי בשל כך "ראש הנחש". במשרד המשפטים התקוממו על ההתבטאות הזו וכעסו על הצביעות שבמסגרתה מהללים את ראשי מערכת החוק כאשר דעותיהם תואמות לאלה של הפרשן, ותוקפים אותם כשהמצב שונה.
ד"ר איתן פינקלשטיין, שכיהן במשך שש שנים כפרקליט בפרקליטות מיסוי וכלכלה המנוהלת כיום על ידי בן־ארי, מצביע על תופעה שבמסגרתה פרקליטים המלווים חקירות "מתאהבים בתיק" ומפתחים עמדות משפטיות ניציות. "כאשר פרקליט הופך לחלק מהחקירה, הסיכוי שהוא יקבע שהחקירה לא נשאה פרי מצטמצם באופן לא הוגן", סבור פינקלשטיין. "לכן עדיף שמי שימליץ אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה לא יהיה מי שליווה את החקירה, ושלכל הפחות תישמע בהחלטה חשובה כזו גם דעתם של פרקליטים ניטרליים שלא היו חלק מהחקירה".
בעמודים הבאים נתאר את נקודות החוזק והתורפה בתיקי ראש הממשלה השונים, ואת המחלוקות שהתגלעו על אודותיהם במשרד המשפטים. נפתח בתיק 1000, העוסק בסיגרים ובבקבוקי השמפניה שקיבל ראש הממשלה מידידו המיליארדר ארנון מילצ'ן, וגם מהמיליארדר ג'יימס פאקר. גרסתו של נתניהו בחקירה, שאותה השמיע גם מעל דוכן הכנסת, הייתה שהוא קיבל מתנות מחברים וזה הרי מותר. לדבריו הוא לא ידע כלל על היקפי המתנות שקיבלה רעייתו, ופעולותיו למען מילצ'ן לא נעשו תמורת המתנות אלא כהוקרה לתרומתו של מילצ'ן למדינה.
הסבר קצר: עבירת שוחד מתקיימת כאשר ישנן ראיות למתת, לתמורה ולרכיב ה'בעד' – כלומר לזיקה שבין שתי הפעולות, כאשר ב' ניתן תמורת א'. עבירת הפרת אמונים היא אחותה הקטנה והאמורפית יותר של עבירת השוחד, והיא מתקיימת כאשר איש ציבור מבצע פעולות או מעמיד עצמו במסגרת תפקידו במצב של ניגוד עניינים ופגיעה באמון הציבור בו.
הוויכוח המשמעותי בין בכירי משרד המשפטים בנוגע לתיק 1000 היה נעוץ בשאלה האם לקבל את גרסת נתניהו לחברותו עם מילצ'ן, והאם הפעולות שביצע נתניהו בעניינו היו חריגות או שהושפעו בהכרח מהמתנות הרבות שקיבל. מובילי הקו הניצי – פרקליט המדינה שי ניצן, הפרקליטה ליאת בן־ארי והמשנה לפרקליט המדינה נורית ליטמן – סברו כי בין נתניהו לשני המיליארדרים לא התקיימו יחסי חברות, בעיקר נוכח היקף המתנות, רציפותם ותדירותם, שלטעמם אינם מאפיינים יחסי חברות נורמטיביים. אם כך הם פני הדברים, יש לקבוע כי המתנות ניתנו בעבור הטבות שלכאורה התקבלו במקרה מילצ'ן, בדמות המאמץ החריג של נתניהו להסדיר למילצ'ן ויזה לארה"ב. במקרה של פאקר אמנם לא ניתנו בתמורה הטבות מצד ראש הממשלה, אך בעיני השלישייה שהזכרנו יש לראות זאת בבחינת "שלח לחמך על פני המים". קרי, יום הפירעון יגיע והתמורה סופה להינתן. מסקנת הבכירים הללו הייתה אפוא כי תיק 1000 כולל עבירת שוחד.
עמדה מנוגדת השמיעו רז נזרי ועמית מררי מהייעוץ, ובה אחזו גם המשנה לפרקליט המדינה שלמה (מומי) למברגר, פרקליט מחוז חיפה עמית אייסמן, ומנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות ג'ואי אש. הללו קיבלו את עמדת נתניהו באשר לחברות עם מילצ'ן ולפיכך סברו כי אין להרשיעו בשוחד בתיק זה, אך עם זאת גרסו כי יש כאן הפרת אמונים. לגישתם, ככל שניגוד העניינים מתמשך, חריף ומובהק, כך די בפעולה שלטונית קטנה כדי לבסס עבירת הפרת אמונים. טענת נתניהו כי מילצ'ן הוא "חבר כאח לי" מיישבת אולי את עניין המתנות, אך מחמירה את הפעולות השלטוניות שביצע נתניהו בעבורו, ובהן שיחה טלפונית למזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי בבקשה לטיפול בוויזה שלו. בשל כך תמכו צוות המשפטנים בעבירת הפרת האמונים.
מנדלבליט הכריע לבסוף כדעת האחרונים. ככלל, גישת היועמ"ש בכל התיקים הייתה לנסות לאמץ את גרסת נתניהו ככל שהראיות תומכות בה, ולבסס את האישומים במתחם הפרשנות. זו גישה משפטית זהירה שיש לה יתרונות וחסרונות. היתרון הוא ביסוס אישום מתוך גרסתו ושיטתו של הנאשם, תוך עקיפת המחלוקות על העובדות. החיסרון הוא הישענות על גישה פרשנית העלולה להיתקל בקשיים בבית המשפט. לעיתים קל יותר להוכיח מה התרחש, וקשה יותר לקבוע מהי הפרשנות המשפטית הנכונה להתרחשות.
פליליזציה של הפוליטיקה
לרוב, האתגר הגדול בתיקי שוחד והפרת אמונים איננו הוכחת עצם קיומן של המתת והתמורה, אלא הוכחת רכיב ה'בעד' וקיומה של עסקת תן לי ואתן לך. זה היה המצב בתיק 1000, כפי שתיארנו. בתיק 2000, לעומת זאת, נוצר מצב נדיר הפוך: השיחות המוקלטות בין מוזס לנתניהו העניקו ראיה ברורה לרכיב ה'בעד', אך לא ברור אם אכן הוענקו מתת ותמורה. ואמנם, בתיק 2000 התגלעה המחלוקת החריפה והקוטבית ביותר בין בכירי משרד המשפטים. זהו גם התיק שמנדלבליט התקשה להכריע בו עד הדקה התשעים.
טענת ההגנה של נתניהו בחקירה הייתה כי הצעת השוחד של מוזס העמידה אותו למעשה במצב של נסחט: אם לא ייענה לה, יאונה רע לו ולמשפחתו באמצעות סיקור שלילי בעיתון הנפוץ. נתניהו טען כי אמנם אמר למוזס שייעתר להצעתו אך לא התכוון לכך, וכי כל הפעולות הרבות שעשה לקידום חוק ישראל היום היו מצג שווא שנועד למנוע את הסיקור השלילי. "הכול היה הצגה", גרס.
בכירי משרד המשפטים האזינו שוב ושוב להקלטות השיחה בין מוזס לנתניהו, והדיון שהתפתח ביניהם הגיע לרזולוציות של ניתוח נימת קולו וסגנון דיבורו של נתניהו. הססנות או נחרצות בקולו של ראש הממשלה היו יכולות להכריע את הכף. הפלפול המשפטי עסק גם בשאלות מדוע בחר נתניהו לעשות שימוש במונחים מסוימים, והאם אותם מונחים עשויים להעיד על כוונתו ואמיתות גרסתו, לכאן או לכאן.
כל הבכירים, למעט אייסמן ונזרי, סברו כי מדובר בסעיף שוחד. אייסמן צידד בהפרת אמונים, ונזרי ביקש לסגור את התיק. בין הבכירים היו שדחו את גרסת נתניהו וטענו כי הראיות מלמדות שהוא אינו מציג בפני מוזס מצג שווא אלא מודע לעסקה ונענה לה, וזאת נוכח היקף הפעולות שביצע כדי לבדוק את היתכנות העסקה, העברת החוק וקידומו. בנוגע לטענת הסחיטה השיבו אותם בכירים כי נתניהו לא רק רצה להימנע מסיקור שלילי, אלא ציפה לקבל סיקור חיובי בתמורה לצמצום כוחו של 'ישראל היום'.
עמדתו הזהירה והשמרנית של נזרי, שגרס כי יש לסגור את התיק, הייתה בבחינת ה'איפכא מסתברא' של תיק 2000. מה היו נימוקיו? ראשית, נזרי טען כי הראיות מוכיחות שנתניהו רק 'שיחק' בקידום החוק אך לא באמת התכוון לכך. לדעת נזרי, גם אותו משחק, מעין ניסוי כלים שביצע נתניהו במערכת הפוליטית, אינו עולה בגדר הפרת אמונים, מאחר שלא ניתן להתייחס לפעולות סרק כפעולות של ממש העולות כדי ניגוד עניינים. מעבר לכך, כפי שכבר פורסם, נזרי טען כי תיק 2000 יהיה תקדים משפטי שבו לראשונה יוגדר סיקור תקשורתי כמתת שוחד.
טענה נוספת של נזרי הייתה שהתקדים המדובר לא יישאר רק בתחום המתת, קרי סיקור תקשורתי נוח יותר לנתניהו, אלא גם בתמורה – קידום חקיקה. הוא הסביר לעמיתיו שקידום חקיקה כחלק מתמורה בעסקת שוחד הוא שדה שהמשפט הפלילי מעולם לא נכנס אליו. בעיני נזרי, זוהי סכנה של "פליליזציה של הפוליטיקה". חקיקה מטבעה עשויה לכלול שיקולים זרים ואינטרסים מגוונים וסמויים, שלא תמיד ניתן לרדת לחקרם. תיק שיש בו קושי במתת, קושי בתמורה, וקושי במרכיב ה'בעד' המחבר ביניהם – הוא תיק שפשוט לא ניתן להגיש, טען נזרי. מה שמצדיק בעיניו את סגירת התיק, הדגיש באוזני עמיתיו, איננו עצם הצעידה בשדה משפטי חדש, אלא שכאשר מבקשים לעשות זאת יש להצטייד בראיות מבוססות ונטועות עמוק, ולדעתו זה לא המצב בתיק.
זו לא הפעם הראשונה שנזרי ניצב בדעת מיעוט בפרשת שחיתות גדולה. על פי ספרה של הפרקליטה לשעבר אביה אלף, 'תיק ליברמן', נזרי ניצב אז בדעת המיעוט שלפיה יש להגיש כתב אישום נגד ליברמן, אם כי לא היה בודד לחלוטין כמו בתיק 2000. בעמדתו תמך פרקליט המדינה דאז משה לדור, אך היועמ"ש מני מזוז סבר אחרת, אימץ את דעת הרוב וסגר את תיק ליברמן. מאוחר יותר פרצה "פרשת השגריר", גם היא בחשד להפרת אמונים של ליברמן. בתיק הזה היה נזרי בדעת יחיד לסגור, מול צוות של 15 פרקליטים שסברו שיש להגישו. הסוף המביך ידוע: ליברמן זוכה בבית המשפט המחוזי באופן כה מהדהד, שהפרקליטות לא העזה אפילו לערער.
בחזרה לתיק 2000 של נתניהו: מנדלבליט אימץ ברגע האחרון את דעת היחיד של פרקליט מחוז חיפה עמית אייסמן, שסבר כי ניתן לבסס אישום בהפרת אמונים. גם כאן היה למעשה אימוץ של גרסת נתניהו, אך הענקת פרשנות שלילית למעשיו. כיצד? אייסמן הסביר לעמיתיו כי גם אם מקבלים את גרסת ראש הממשלה שלפיה פעולותיו היו מצג שווא לעיני מוזס, הרי שהוא עדיין הכניס עצמו אל מתחם הפרת האמונים בכך שהשאיר את מוזס על אש קטנה ואף ביקש ממנו סיקור חיובי. כלומר, עצם ההצגה של נתניהו היא שיתוף פעולה עם יוזמת השוחד של מוזס, אף שלא נעתר לה. בדימוי ציורי משהו, נתניהו רקד לצלילי מנגינת השוחד של מוזס, ולא משנה שהוא זייף. על פי אייסמן, ראש הממשלה שם עצמו כמי שנתון לשוחד ובדק את היתכנותו. זו מעילה באמון הציבור, שהיא הבסיס לעבירת הפרת האמונים. המתנגדים טענו כי מדובר בפלפול מעורפל שיהיה קשה לשכנע בו שופט.
בונים לוח זמנים
בתיק 4000 בכירי משרד המשפטים כבר גילו חזית אחידה. כאן גם נזרי הסכים לעבירת שוחד והפרת אמונים, גם כאשר המתת הוא סיקור תקשורתי חיובי. לדעתו, בניגוד לתיק 2000, בתיק 4000 יש ראיות איתנות המאפשרות לצעוד גם בשדה המשפטי התקדימי. אבל זו לא הבעיה היחידה בתיק 4000, התיק החמור והמסוכן מבחינת נתניהו. פרקליטיו טענו שגם אם החלטותיו כשר התקשורת היטיבו עם אלוביץ אין בכך עבירה, והם צדקו. עוד טענו שאפילו אם ראש הממשלה לחץ לקבל סיקור תקשורתי חיובי מאתר החדשות של אלוביץ, אין בזה פסול. גם בכך הם צדקו.
בכירי משרד המשפטים סברו כי שתי הפעולות הללו, המותרות מצד עצמן, בוצעו כחלק מעסקת שוחד שהיו בה תן וקח, מתת ותמורה. אלא שחוקרי המשטרה לא הצליחו להגיע לראיית זהב שתוכיח בוודאות מובהקת את אותו מרכיב 'בעד' חמקמק. למעשה, מדובר על מצבור של ראיות נסיבתיות.
על פי הראיות המוצגות בכתב החשדות, ברור שאלוביץ סבר שהוא פועל במסגרת עסקת שוחד. אלוביץ שיגר למנכ"ל וואלה, אילן ישועה, הוראות שמהן עלה כי הוא מצפה לתמורה. "אנחנו מטומטמים, אנחנו צריכים אותו למחר שיחתום", וגם: "אילן, תמנע זאת בכל מחיר… מחר הוא אמור לחתום על האישור". ושוב: "תוריד מיד, זה ימנע את אישור יס… אני הורג אותך". ועדיין, כל זה לא אומר שהמודעות הזו הייתה קיימת אצל נתניהו.
מה שִכנע את סביבת היועמ"ש שמדובר בתיק שוחד? במשפט פלילי קיימת הנחה כי עובד ציבור שקיבל טובת הנאה ממי שזקוק לשירותיו, חזקה שהיא ניתנה בעד פעולות מתוקף תפקידו. בנוסף, עד המדינה שלמה פילבר סיפר לחוקרים על פגישה שבה נתניהו הנחה אותו לפעול לשביעות רצונו של אלוביץ. לכך יש להוסיף את מה שהתביעה מציגה כעמידה של נתניהו בלוח הזמנים של אלוביץ, המתווה שעוצב למידותיו, והעובדה שבאותם ימים שבהם נתניהו אמור היה לחתום על אישורים לאלוביץ, נתניהו ומשפחתו ביקשו סיקור אוהד. לאור כל זאת סבר מנדלבליט שאין סיכוי שנתניהו לא העלה על דעתו קשר בין הדברים.
ממד חשוב שעלה במסגרת הדיון בתיקי 4000 ו־2000 הוא עניין לוח הזמנים. אחת הדרכים שבאמצעותן מוכיחה התביעה את רכיב ה'בעד', היא בניית טבלה ובה פעולות ותגובות של הצדדים. תמונה כרונולוגית מסודרת ושיטתית כזו עשויה ללמד על קשרים פסולים ובעייתיים. אם נראה, לצורך העניין, כי בכל פעם שנתניהו מבקש סיקור חיובי הוא ממבצע פעולה לטובת אלוביץ ולהפך, דפוס השוחד הופך למובהק יותר והמקריות נשללת.
בפרקליטות קיוו כי עדי המדינה הם שיספקו את רכיב ה'בעד' בתיק 4000 הסבוך. מכתב החשדות לא ברור מה סיפקו עדויותיהם, אך ככל הנראה הם ששכנעו את התביעה וחיברו את הפאזל השוחדי לכאורה. ככל הידוע לנו, גם בדברי עדי המדינה אין עדות שמיעה לכך שנתניהו הודה ביחסי התמורה, אלא מאפיינים שעשויים להצביע על כך. כזכור, תיק 4000 החל בכלל כחקירה נגד מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר, לאחר שהחוקרים חשדו כי הוא פועל בתוך משרד התקשורת כאיש של בזק ואלוביץ, אם כי לא היה ברור להם מדוע. לאחר החתימה על הסכם עד המדינה סיפר פילבר כי הוא עשה הכול בהוראת נתניהו, אולם לדעתו, וכך הוא סבור עד היום, כל הפעולות היו ענייניות לטובת שוק התקשורת, והוא לא ידע על יחסי נתניהו־אלוביץ, אף שעמד בקשר גם עם האחרון. בפרקליטות לא השתכנעו כי טובת שוק התקשורת היא שעמדה לנגד עיניהם של פילבר ונתניהו. נזכיר כי בתיקי שוחד, בניגוד למקרים אחרים, אין צורך להביא ראיה מסייעת מלבד העדות. הכלל הוא כי מאחר שהוכחת רכיב הבעד היא עניין קשה מבחינה משפטית, מספיקה לשם כך עדותו של העד.
בדיונים במשרד המשפטים עלו תהיות בנוגע לאמינותו של עד המדינה ניר חפץ, לשעבר דוברו ויועצו של נתניהו, ובנוגע לחלקים מעדותו של פילבר. חפץ הצליח להביא ראיות מסייעות לחלקים מעדותו, אך לא לכולה. כך למשל, עדותו כי שרה ויאיר נתניהו הורו לו למחוק מסרונים ולשבש הליכי חקירה, לא הבשילה.
מה הלאה
בניגוד לשיח הציבורי, שאלת המתת בדמות סיקור תקשורתי חיובי לא תפסה מקום נרחב בשיח שהתקיים בצמרת משרד המשפטים. כשם שיש שוחד מיני, סברו שם, כך ייתכן שוחד תקשורתי, שכן החוק מגדיר שוחד גם כ"בכל דרך אחרת". עוד הועלתה הסברה כי לא משנה מה היה המתת, חשוב בעיקר מה איש הציבור עשה בעבורו. כלומר, אם הוא ביצע בעבורו פעולה משמעותית במסגרת תפקידו, אזי בתודעתו הוא נתפס כשווה כסף.
ובכלל, בתיקי ראש הממשלה זו לא האיכות אלא הכמות. אלה היקפים ונסיבות שלנתניהו יהיה קשה להסביר ולהתגונן מפני השאלות שהם מעלים. נקודות התורפה מצויות בעיקר בתיק 2000, ובסעיף השוחד ב־4000. התקדימים של סיקור תקשורתי וחקיקה כחלק משוחד, כפי שהצביע עליהם נזרי, עשויים להרחיב את עבירת הפרת האמונים למקומות שטרם הגיעה אליהם, זאת הודות לנוסח המעורפל של החוק.
תיקי ראש הממשלה עתידים להיות מושפעים מהרכב הכנסת הבאה, ומזהות שר המשפטים הבא. היועמ"ש צפוי למסור לסנגוריו את חומרי הראיות המלאים לאחר הבחירות, ולהעניק להגנה ארבעה חודשים של הכנות לשימוע. אם הסנגורים יבקשו חודש נוסף, היועמ"ש צפוי לאפשר זאת. לאחר השימוע יידרש גם ליועמ"ש זמן של כחודש לפחות, כדי להגיע להחלטה סופית.
פרקליטי נתניהו ירצו לדחות את מועד השימוע ככל הניתן, בעיקר מסיבה אחת: בדצמבר יסיים את תפקידו פרקליט המדינה שי ניצן, אחד הגורמים הניציים בתיקי נתניהו. מי שימנה את פרקליט המדינה הבא לא יהיה ראש הממשלה; מנדלבליט לא יאפשר זאת. מי שפרסם חוות דעת שלפיה שרים הנתונים בחקירות לא יצביעו על מינוי המפכ"ל החדש, קל וחומר שינהג כך לגבי פרקליט המדינה. התוצאה היא ששר המשפטים הבא יהיה מי שישפיע יותר מכול על זהות פרקליט המדינה החדש, וממילא על זהותו של התובע של נתניהו ומי שיעמוד על ניהול תיקיו. האם במצב כזה יאפשר נתניהו לאיילת שקד לשוב למשרד המשפטים? רק באביב נדע, אולי. 
