"תראה, הימין החדש שלחו לפה שתולה מטעמם", אמר למכר שלי אחד מבאי אירוע השקת הקמפיין של איחוד הימין שהתקיים אמש (ב') בירושלים, והתכוון אליי. אני במכנסיים צמודים וללא כיסוי ראש, נראת היום כמו נטע זר – או ליתר דיוק כמו הסוכנת הסמויה ב' – בנוף הטבעי והחדגוני של מפלגת הבית של הציונות הדתית. וזה אם תרצו, הסיפור כולו באנקדוטה אחת.
א', חבר ותיק, פעיל באיחוד הלאומי (האבא של הקווניקים של הר המור ובכל זאת חבר), אמר לי בסוף האירוע: "בסופו של דבר, בנט תרגם את השסע של הציונות הדתית לפוליטיקה. אם עד עכשיו את ואני היינו חלק מאותו המגזר, היום זה כבר לא בהכרח נכון". אם הוא היה לוחץ יד לנשים, הייתי לוחצת את ידו ומבקשת שניפרד כידידים, איש איש למגזרו. איש איש לבורקס שלו.
בעוד את הדברים האלו אמר א' בשקט, הקמפיין המצחיק למדי, יש לומר, שהשיקה המפלגה לאחרונה בכיכובו של מתן צור מנסה לספר לנו בדיוק את ההפך – ולומר שיש מקום לכל גווני הציונות הדתית. הסרטון מסתיים במילים: "כאלה אנחנו, מכל הסוגים, הצבעים, הדעות והמנהגים וגם השריטות", אבל כמו שכתב עקיבא נוביק ב"ערוץ הטלגרם הקדוש" בזמן אמת מהאירוע, (כן, אני עוקבת שרופה), "אין חילוני אחד ברדיוס של 3 ימי הליכה". אבל גם נוביק, אבי סדרת הכתבות על דתיי הרצף, יודע שהעניין האמיתי הוא לא החילונים, אלא הדתיים האחרים, אלו שעל הרצף, שאינם יכולים עוד להסתופף בצל המפלגה.
אם נניח לעניין הזה, אין מה לומר, מפלגת הבית היהודי – כיום איחוד מפלגות הימין – השקועה בחובות עד צוואר, עשתה כמעט את הלא יאמן. אי אפשר שלא להתרשם מכברת הדרך שעברה, מפרפורי הגסיסה שלה לפני כחודשיים אל האירוע אמש. יש לי קילומטרז' באירועי המפלגה בחודשים האחרונים – מהאירוע בנחלים שבו עננה כבדה ריחפה על המשך קיומה של המפלגה, לעבר האירוע המרשים שבו ריחפו בלונים כחולים והשתתפו מאות תומכים – ולכן אני יכולה לומר כי מדובר ללא ספק בשיבתה של המפלגה אל החיים כעוף החול המיתולגי.
מימיה הקשים נשאר פה באירוע רק קול אחד, זה שקידם את עלייתו לבמה של מזכ"ל המפלגה ניר אורבך בקולות בוז – אל מול מחיאות כפיים רמות שזכה בהן מיתר הבאים. כששאלתי אותו למה מגיע לאורבך בוז, הוא ענה שאורבך יודע בעצמו והפנה את גבו אליי. כל בית צריך קיר לא מטוייח זכר לחורבן, לא?
קולות הצעירים
לאחר נאומיהם של מספר 1 הרב רפי פרץ, ומספר 2 בצלאל סמוטריץ', עלו עידית סילמן (מספר 6) ויונתן דובוב, ואפילו המסכת המאולתרת שהם העלו – נאומו של דובוב שהתעקש שסילמן תציג יחד איתו – הייתה חיננית יותר מנאומם המשותף של בנט ושקד. אני חושבת שבאזור החיוג של דובוב וסילמן, גילאי ה-20-30 תיבחן המפלגה.
פניתי לשתי נשים כבנות 70, אחת עם פאה והשנייה ללא כיסוי ראש ושאלתי אותן ממתי הן מצביעות למפלגה והאם האיחוד עם עוצמה יהודית לא הרתיע אותן. האחת ענתה שהיא מצביעה מלידה לבית היהודי ודבר לא ישנה את זה ("אמא שלי הייתה מסתירה את פתק ההצבעה מאבא שלי שהיה ליכודניק. את זה לקחתי מאמא"), והשנייה אמרה שהיא למדה להכיר את בן גביר מהופעותיו בערוץ 20 וכי מדובר ב"בחור נהדר". בתקופה שבה כמעט ותמה "ההצבעה המסורתית" – אני מצביע למפלגה כי אבא/אמא/סבא/סבתא שלי הצביעו לה – גובר ביתר שאת האתגר של איחוד הימין: להשאיר אצלם את הדור הבא של המצביעים.
כיום מראים הסקרים כי מפלגת איחוד הימין אף עוקפת את הימין החדש, ואם אלו יהיו תוצאות האמת, יהיה אפשר להסיר את הכובע בפני הכיפה הסרוגה (הגדולה!). בנאומו, סמוטריץ' פינטז על 12 מנדטים כדי לממש את כל התוכניות של המפלגה, אבל גם אם היא תגרוף 8 מנדטים זה יהיה הישג עצום עבורה.
