עמוד הטוויטר של עו"ד צבי האוזר (50) עמוס בביקורת נוקבת מימין. הוא נוזף שם בנאמני ארץ ישראל, שדוממים אל מול המסגד החדש שהולך ומוקם על הר הבית. הוא עוקץ את ממשלת ישראל, שאינה מאמצת את דו"ח שמגר בנוגע לצמצום שחרור מחבלים. הוא מצטט גם את האמירה כי גורמים ישראליים משכנעים מדינות אירופיות לא לקצץ בתקציב אונר"א.
אך טבעי כי מי שצמח בנוער "התחיה", כיהן כמזכיר הממשלה ועבד בצמידות לנתניהו במשך שנים ארוכות, אוחז בעמדות ניציות שכאלו. מה שפחות מתיישב עם הדברים הוא השיבוץ הנוכחי שלו במקום ה־14 ברשימת "כחול־לבן" לכנסת, יחד עם דמויות כמו עפר שלח ומיכאל ביטון, ותחת שאיפה לראשות ממשלה של בני גנץ ואחריו יאיר לפיד. אבל האוזר עומד על דעתו שאין שום סתירה. להפך, הוא אומר. היריבים הפוליטיים הם שנושאים את שם ארץ ישראל לשווא. הם שמתהדרים בימניות שאין הרבה בינה לבין המציאות.
"רוב תושבי המזרח התיכון הפנימו שהמצב האזורי השתנה לחלוטין בשנים האחרונות", הוא אומר השבוע ממשרד עורכי הדין שלו שבקומה ה־40 בתל־אביב, מעל הפקקים המזדחלים למטה באיילון. "יש מעט אנשים, קבוצה בשמאל הישראלי וקבוצה בימין הישראלי, שחושבים שמה שהיה הוא שיהיה. ההפחדות שאנו שומעים עכשיו מפני נסיגות הן הסתר פנים מוחלט למציאות. המזרח התיכון השתנה מאז אותן נסיגות קשות ורעות שהיו כאן. בראש ובראשונה התחולל האביב הערבי, וקרה גם סיפור עזה, שהחל בהבטחה לסינגפור על אדמות גוש קטיף והסתיים בסומליה איראנית. ההבנה העמוקה שמה שקורה בעוטף עזה לא יכול להתרחש בעוטף יו"ש גרמה לפיכחון במערכת הישראלית כולה. היכן שהיה פעם שבר בין ימין לשמאל, היום יש יותר הבנה".
עד שתגיע התוכנית של טראמפ ותעמיד סכנה מחודשת.
"זו תוכנית שאינני מכיר את פרטיה, אבל אני למד מההיסטוריה. אני בוחן את המענה שהוא לכאורה המענה הימני האופטימלי, אל מול המבחנים שניצבו מולו בשנים האחרונות. את נאום בר־אילן כמענה לנאום אובמה בקהיר למשל, את התשובה החיובית לתוכנית ג'ון קרי".
יאמרו לך שזו טקטיקה שהוכיחה את עצמה, שנתנה לצד השני לענות בשלילה ולהיות הסרבן.
"כל האסטרטגיה של מה שמכונה היום ימין, הליכוד, נבנית על תשובה שלילית של הצד הפלסטיני. ההנהגה הימנית בכל אותם צמתים אמרה ברגע האמת כן לפשרה. אם יהיה יום אחד מישהו בצד השני שירים את הטלפון, מה שאני סקפטי לגביו ולא צופה שיקרה, אז אומר בציוריות – אולי טוב להם, לארץ ישראל ולנאמני ארץ ישראל, שהליכוד יהיה באופוזיציה", הוא אומר ומזכיר שוב את המתחולל בימים האחרונים במתחם שער הרחמים. "הנה מסגד נוסף קם בהר הבית, ומהימין – קול דממה דקה. נדמה לי שאם אירועים כאלו היו מתרחשים ב'סלע קיומנו' בתמהיל אחר של קואליציה, היו כבר מזעזעים את אמות הסיפים.
לדבריו, "האתגרים האמיתיים שעומדים לפני ישראל בשנים הקרובות הם לא נסיגות. הם העובדה שהתעוררנו בוקר אחרי המלחמה בסוריה עם ציר יבשתי בין טהרן לקוניטרה, ואיש לא מדבר על זה; הם 200 אלף טילים שמופנים אלינו; הם ישות פלסטינית מפוצלת, שיש מי שמתייחס לכך כאל תאונה שתכף תתוקן, ולא רואה את המשמעות של שתי ישויות פלסטיניות בגבולותינו".
"ההנהגה הימנית אמרה כן לפשרה בצמתים היסטוריים. אם יום אחד יהיה בצד השני מישהו שירים את הטלפון, אז אולי מוטב לה, לארץ ישראל, שהליכוד יהיה באופוזיציה"
ומה הפתרון? "במצב הזה, המענה האסטרטגי של ישראל הוא בראש ובראשונה לכידות בחברה שלנו אל מול אותם אתגרים. מדיניות 'ימנית', שמשמעותה ראש ממשלה שהוא רק של חצי עם, היא פגיעה בחוסן של מדינת ישראל. אני חושב שכל אותם דגלים שהליכוד מניף הם דגלי האתמול, שלא רלוונטיים לאתגרי המחר של מדינת ישראל. אנחנו משלמים מחירים אדירים בחברה הישראלית למדיניות שכולה מבוססת על פלגנות".
הזעקות על פלגנות מגיעות מהצד שהיה רגיל לשלוט בשיח ובקונצנזוס ובתקשורת, ופתאום מצא עצמו קצת מוזז משם.
"זו עצימת עיניים מול תחושות אותנטיות של חלקים רחבים בציבור", קובע האוזר. "את חושבת שמדינת ישראל מנוהלת כיום בסטנדרטים נאותים של חברת מופת, של אור לגויים? שזו התנהלות תקינה של ראש ממשלה שתוקף ואומר שכל מערכת בירור האמת לוקה בשיקולים שאינם מקצועיים? והארץ שותקת. הכול בגלל הקריצה לצורך בשמירה על ארץ ישראל".
השבוע התפרסם המצע המדיני של מפלגת כחול־לבן, שהאוזר היה בין מנסחיו. "לא תהיה התנתקות שנייה", אומר המצע. "כל החלטה מדינית היסטורית תובא להכרעת העם במשאל עם או תאושר בכנסת ברוב מיוחד. ניזום ועידה אזורית עם מדינות ערב השואפות ליציבות, ונעמיק את תהליכי ההיפרדות מהפלסטינים תוך שמירה בלתי מתפשרת על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל ועל חופש הפעולה של צה"ל בכל מקום". על ההתיישבות נכתב שם כי "נחזק את גושי ההתיישבות, ונאפשר חיים נורמליים בכל מקום שבו חיים ישראלים".
אני שואלת את האוזר אם הוא מסתפק במינוח הלפידי הזה של "גושי התיישבות". כמזכיר ממשלה הוא פעל לנסות להציל את מגרון, בין השאר. האוזר עמד אז בבית המשפט, וספג את מלוא חוסר ההערכה השיפוטי לרצון הממשלתי.
"נושא ההתיישבות היה קרוב לליבי, ואינני רואה במאה ה־21 פתרונות של העברת אנשים מביתם, למעט במקומות שבהם יש הכרעה משפטית. אבל אני רואה את מדינת ישראל כממלכה שלנו, לא ממלכת הפריץ. משפט הציונות היה להוציא את עם ישראל מהגלות. משפט הממלכתיות הוא להוציא את הגלות מעם ישראל, ולדעתי ולצערי, חלק מהאנשים, אוהבי העם והארץ, הגלות טרם יצאה מהם".
יש פה התחמקות. במקרים דוגמת מגרון, היה עניין פוליטי בתוך המערכת המשפטית שגרם לכך שהתוצאה היא פינוי. אפשר היה גם להכשיר משפטית.
"אי אפשר לבחור מתי אנחנו מאמצים את כללי המשחק ומתי איננו מאמצים את כללי המשחק".
גם אי אפשר לעצום עיניים. פסקת ההתגברות, צריך?
"ודאי שצריך".
כלומר, אתה מסכים שיש היום בעייתיות בהתנהלות מערכת המשפט מול המחוקק. שצריך להסדיר.
"ודאי. מערכת המשפט, כמו כל מערכת, איננה חפה מטעויות. ויותר מזה: אי אפשר להחריג אותה, ולא להעביר ביקורת במקום שבו נדרשת ביקורת. אבל יש הבדל בין ביקורת קונסטרוקטיבית, שבבסיסה מכבדת כללי משחק ומכבדת את עקרונות הממלכתיות, לבין ביקורת דה־קונסטרוקטיבית, שכל מטרתה להרוס. אני רואה היום את הביקורת על המשטרה, על הפרקליטות, על היועץ המשפטי לממשלה, שאני מכיר אותו אישית ומאמין בתום ליבו ובישרותו המלאה. זו ביקורת דה־קונסטרוקטיבית פוליטית שפוגעת באדני היסוד של מדינת ישראל".
"חזרנו השבוע מסיור ברמת הגולן. גנץ, יעלון, אשכנזי, לפיד אומרים כולם שיש להכפיל את ההתיישבות ברמת הגולן. זה לא עניין של מה בכך. דברים השתנו. אנשים התפכחו"
ההפגנות מול ביתו התחילו משמאל.
"ההפגנות משמאל דה־קונסטרוקטיביות באותה מידה. אבל יש הבדל בין שוליים שמאליים שמעבירים ביקורת על יועמ"ש, לבין ביקורת של ראש המערכת. מי שמשווה ביניהם, עושה שקר בנפשו".
לתקן את חוק הלאום
כמי שעבד בצמוד לנתניהו במשך שנים ארוכות, אתה חושב שהוא איש מושחת?
"אני חושב שכתב האישום, המכונה פורמלית 'כתב חשדות', שהוגש ונחתם לא על ידי עיתונאי ולא על ידי לבלר או יושב קרנות, אלא על ידי האנשים האמונים על בירור האמת – הוא אמירה קשה וחמורה. גם לראש ממשלה, כמו לכל אזרח, קיימת חזקת חפות והוא צריך להיאבק על חפותו. אבל איפה ליבי נקרע? כשראש הממשלה נאבק לא בדיון ענייני בכלים משפטיים, אלא קובע אסטרטגית שכל מערכת בירור האמת לוקה בשיקול פוליטי זר, ומטרתה אך ורק להפיל את שלטון הימין. זה ריסוק של הממלכתיות, פגיעה במוח העצמות של המדינה.
"אני חושב שנתניהו של 2009 איננו נתניהו של 2019, אני אומר זאת בכאב רב. לא תשמעי ממני דברים שאולי תשמעי מאחרים, כי אינני נוהג לירוק לבאר ששתיתי ממנה. ישבתי לצידו בשיחות אחד על אחד וכשהייתי צריך להגיד לו דברים, הייתי אומר. לא הייתי מהסס. היום אין מי שאומר. נתניהו שונה היום בהכרעה שלו לקפל את האוהל הרחב שתחתיו כל עם ישראל מסתופף, ולשמר הובלה באמצעות אסטרטגיה של פלגנות".
אז אתה מתפשר על דעותיך המדיניות בשביל הממלכתיות והאחדות הלכאוריות הללו.
"אינני מתפשר על עמדותיי. מפלגות שלטון הן לא מפלגות של 4־5 מנדטים. שם יש זהות מוחלטת בדעות החברים".
ובכל זאת, מפלגה צריכה להתוות דרך שבה לדעתה ראוי שהמדינה תונהג. בכחול־לבן יש בלגן אחד גדול.
"לא נכון. ב־95 אחוז מהדברים יש קוהרנטיות. בליכוד יש בלגן של אחד בפה ואחד בלב. רוב מוחלט של האנשים בליכוד אומרים בשיחות פרטיות דברים שונים ממה שמצטייר כלפי חוץ. את מקטינה את האירוע הזה. הפער בדעות בין ציפי חוטובלי לצחי הנגבי לא קטן יותר מהפער ביני לבין מיכאל ביטון. יש פה היאחזות במין דיון תלמודי כדי לברר עד קוצו של יו"ד באשר להסדרים רצויים בנוגע לארץ ישראל, תוך התעלמות מוחלטת מכך שזה אינו על הפרק".
נלך לדוגמאות פרטניות. אמרת בעבר על חוק הלאום שמי שציוני ולא תומך בו, נמצא בצד הלא־נכון של ההיסטוריה. והנה אתה יושב עם אנשים שרוצים לכל הפחות לתקן ולשנות אותו.
"רוב מוחלט של האנשים בכחול־לבן מכירים בחשיבות העקרונית ההיסטורית של רעיון הליבה של חוק הלאום, שאומר שבמדינת ישראל זכות המימוש של הגדרה עצמית ייחודית לעם היהודי. אבל חוק הלאום יצר משבר מול אוכלוסייה שאינה יהודית, שהרגישה לכאורה שהחוק הזה פוגע כי הוא איננו מכיל עקרונות של שוויון לזכויות פרט. צריך לשים חומה בצורה בין זכויות קולקטיביות לזכויות פרט".
"ההפחדות מפני נסיגות הן הסתר פנים מוחלט למציאות. המזרח התיכון השתנה לאחר האביב הערבי וסיפור עזה, שהחל בהבטחה לסינגפור על אדמות גוש קטיף והסתיים בסומליה איראנית"
בדברים שאמרת ל'ידיעות אחרונות' טענת כי בשנה החולפת בנו הכי פחות ביהודה ושומרון. יש לך נתונים?
"אני מסתמך על נתוני קצב הגידול השנתי של האוכלוסייה של מועצת יש"ע".
כלומר לא על נתוני בנייה. ממשלה בראשות לפיד וגנץ תאשר יותר תוכניות?
"יש אולי מחלוקת ביני לבין כמה מעמיתיי באשר להיקפי הבנייה האופטימליים ביו"ש, אבל כשאני רואה איך הקואליציה הנוכחית ותומכיה חיים בשלום עם הפער בין מעש הבנייה בשטח של הממשלה הנוכחית להצהרותיה, וכשאני שם את האצבע על ההסכמה ההיסטורית בין כל מרכיבי כחול־לבן באשר לצורך לחזק את גושי ההתיישבות ולאפשר חיים נורמליים בכל מקום שבו חיים ישראלים, כאשר ירושלים המאוחדת ממשיכה להיות בירתה הנצחית של ישראל – אני מאמין שלצורכי ההתיישבות יש מענה הולם. וזאת בהבדל עצום אחד: יצירה, לראשונה, של קונצנזוס סביב אינטרסי הליבה הביטחוניים־התיישבותיים של ישראל בשטח. אסור לשכוח שהסכמה לאומית ולכידות ציבורית הן מרכיב חוסן מרכזי של ההתיישבות, ומי שמגמד זאת עושה עוול למתיישבים ולמפעל ההתיישבות כולו. את זה רק התלכיד של כחול־לבן יכול להציע".
לא טיבי ולא גופשטיין
בדברים ל'ידיעות אחרונות', שנאמרו טרם החבירה ליאיר לפיד, ציינת כי בני גנץ, בניגוד ללפיד וללבני, אינו רואה במדינה פלסטינית התניה להמשך קיומנו, ולכן הוא אינו שמאל. היום אתה באותה מפלגה עם לפיד.
"הבסיס המשותף מספיק כדי להרים מבטנו מעל ההבדלים ולתקן את מה שצריך לתקן בחברה הישראלית. אותם חילוקי דעות קונספטואליים לא יבואו לידי ביטוי בחמש השנים הקרובות".
או שכן או שלא.
"על אותו 'או שכן או שלא' יושבים אנשים טובים, בקדומים למשל, ומהמרים על עתידה של מדינת ישראל. ואני אומר לך שה'שלא' גובר על ה'שכן'. יש כאן שקר מבוסס עם מחירים בלתי נסבלים, שכוללים ריסוק של החברה הישראלית. כמו נתינת לגיטימציה ממסדית לאנשים שמייצגים את הסיפור של עוצמה יהודית ולהב"ה. זה לא דבר של מה בכך. זה סימפטום במחלה מתמשכת שאומרת שהכול כשר למען המטרה. אלו אירועים שלימים ייתפסו כסוג של חטאים תנ"כיים, של 'ויעש הרע'".
ולהסתמך על גוש חוסם של מפלגות ערביות אפשר?
"אנחנו לא נקים ממשלה עם מפלגות ערביות, הבהרנו זאת בצורה ברורה. מפלגות שאינן מקבלות את ההסדר של מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית, הן פסולות חיתון מנקודת מבטנו. לא טיבי, לא בל"ד, ולא גופשטיין (יו"ר ארגון להב"ה; הכ"ח), ושאף אחד לא יבלבל עם גוש חוסם. אני באמת צריך לבדוק בהפלה של ציפי לבני על ידי הליכוד, איך אספו את הרוב של יותר מ־60. כאיש ימין אני חושב שהאתגר המרכזי, המחויב, של מדינת ישראל ב־2019, הוא תחילתו של מסע אמיתי ועמוק של פיוס בחברה הישראלית. אני חושב שהליכוד חייב להיות חלק ממסע הפיוס הזה, אבל איננו יכול להוביל אותו. ולכן, הממשלה הנכונה למדינת ישראל היא ממשלה רחבה שתדע להתמודד עם אותם אתגרי עתיד, ואינה נשענת לא על שוליים פסולים לחיתון וגם לא על מרצ".
בסוף, זו מפלגת 'רק לא ביבי'. כל חיבור אפשרי, נגד האיש עצמו.
"זו מפלגת בעד. בעד אותם ערכים שלצערי הרב הלכו לאיבוד בדרך הנוכחית של נתניהו 2019. אני נדהם איך הבסיס שאפיין את מה שמכונה הימין, זה של אחדות ישראל, הפך להיות פיגולים".
זה קורה כשהקריאה לאחדות ולכידות מגיעה מהצד שברור לו שהוא צריך להוביל כי הצד השני קצת ברברי ופרימיטיבי. אין באמת רצון ללכידות. יש רצון ל"רק לא שלטון ימין".
"אני 'אוהב' את חוסר האמון המוחלט שהוא חלק ממודל ההפעלה במדינת ישראל, שאנשים שאומרים את המשפטים האלה נפלו אליו. אם את חושבת שאפשר להמשיך לנהל את מדינת ישראל בעידן של חוסן אמון שכזה, אני אומר לך שהוא מסכן את החוסן הלאומי במובנים הכי בסיסיים. הוא הרבה יותר חשוב מיכולות צבאיות כאלו ואחרות".
ובכל זאת, צריך גם יכולות נוספות. בני גנץ יכול לעמוד מול פוטין?
"גם הגלוריפיקציה הזו (של היכולות המדיניות של נתניהו; הכ"ח) מוגזמת. מלחמת האזרחים בסוריה לא הייתה צריכה להסתיים בחזרה לקווי שביתת הנשק של 74', אלא בהסדר אחר בתוך סוריה ובהכרה בינלאומית בגולן הישראלי. חזרנו השבוע מסיור ברמת הגולן. גנץ, יעלון, אשכנזי, לפיד – כולם אומרים שיש להכפיל את ההתיישבות ברמת הגולן. זה לא עניין של מה בכך. דברים השתנו. אנשים התפכחו. ובאותה נשימה אני יכול להגיד לך שמדינת ישראל, מתברר, ניהלה משא ומתן עם אסד עד 2011, עד שהחלו היריות בדמשק. אז למה צקצוק הלשון וגלגול העיניים? איפה כאן האמת?" 
