26 במארס 1979. דגלי ארה"ב, ישראל ומצרים התנופפו ברוח החורפית בוושינגטון, והנשיא ג'ימי קרטר, השושבין, ישב מחייך בין מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת שהשניים חתמו על הסכם השלום בין המדינות. בארבעים השנים שחלפו מאז אותו יום על מדשאות הבית הלבן עברו הרבה מים בנילוס. מלחמות, הפיכות שלטוניות, נפילת שליטי המזרח התיכון – והסכם השלום עומד בעינו. פחות או יותר.
"מצרים הגדולה הייתה האיום הצבאי הקונבנציונלי הגדול ביותר על ישראל", תיאר השבוע הנשיא ראובן ריבלין את המציאות ההיסטורית, בכנס שהתקיים במכון טרומן שבאוניברסיטה העברית לציון התאריך. "היא הנהיגה את העולם הערבי לקו של אי־הכרה בישראל ושלילת קיומה. ארבעים שנה לאחר מכן, אנחנו עומדים משתאים על השינוי המהותי שהוביל הסכם השלום. הוא חולל מהפך גיאופוליטי במזרח התיכון, וסדק את חומת החרם של העולם הערבי נגד נורמליזציה עם ישראל. רבים ביקרו ומבקרים את השלום הקר בין ישראל למצרים, באומרם שהשלום טרם הבשיל למציאות של גבולות פתוחים וחיים משותפים בין העמים. אבל בל נטעה: טובים קשיי השלום מייסורי המלחמה".
יחסי ישראל ומצרים ידעו עליות ומורדות בארבעת העשורים האחרונים. אחת מנקודות הציון המשמעותיות היא 'האביב הערבי', שהביא לנפילתו של חוסני מובארכ ולעלייתו של נשיא מקרב האחים המוסלמים, מוחמד מורסי.
בתקופה שבין ההפיכה והדחתו של מובארכ בפברואר 2011 ועד בחירתו של מורסי ביוני 2012, התרחש אירוע שחולל שינוי מהותי בקשרים הדיפלומטיים שבין קהיר וירושלים. היה זה יום שישי, 9 בספטמבר 2011, שבו פרצו ההמונים למבנה השגרירות, זרעו הרס במקום ושרפו את דגל ישראל שעל הבניין, וצרו על החדר המאובטח בשגרירות שבו התבצר צוות המאבטחים שנותר במקום. האירוע הסתיים במבצע חילוץ הרואי של הצוות ובפינוי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. מאז, למרות הסכם השלום בין המדינות, שגרירות ישראל במצרים פועלת ללא מבנה קבוע.
"זאת השליחות השנייה שלי בשגרירות בקהיר", סיפר השגריר הנוכחי, דוד גוברין, השבוע בכנס. "בשליחות הראשונה, בשנות התשעים, אני זוכר שעיתונאי ישראלי שביקר במצרים דיבר על כך שדגל ישראלי בקהיר הוא מציאות ולא חדשות. נדהמתי לשמוע את זה ממנו. היום, אחרי 25 שנה, אני יכול להגיד לצערי שלראות בימים אלה דגל ישראלי מתנוסס בקהיר זה חדשות מסעירות".
במשך תקופה ארוכה התנהלו היחסים עם מצרים בשלט רחוק, בעיקר באמצעות מפגשים דיפלומטיים בדרגים שונים וכן בקשר שוטף בין מנגנוני הביטחון של שתי המדינות. גוברין מברך על חזרתו הפיזית לבירה המצרית, גם לא מבנה של קבע."הנוכחות שלנו בקהיר חשובה מאוד. אי אפשר לקיים יחסים במייל או בוואטסאפ. אנחנו יוצרים קשרים עם המשרדים השונים, עם אנשי עסקים והוגי דעות. אני מוזמן לבתים של אנשים. אני יכול ללכת לכל מקום בקהיר, על פי הסדרי הביטחון כמובן. יש מגבלות, אבל התפקיד שלי הוא לנסות לצמצם אותן ככל האפשר".
קיים פער גדול, מבהיר השגריר בקהיר, בין הציפיות הישראליות מהסכם השלום למצב בשטח. "מצרים עברה שתי מהפכות, וכעת הם מתמקדים בייצוב המצב ובשיפור הכלכלה והביטחון. נכון לעכשיו, העניינים נראים הרבה יותר טוב. נכון שמאז המהפכה לא עבדנו בשגרירות באופן מלא, אבל אנחנו מתקדמים באופן חיובי בהתאם לנסיבות. הציפייה הישראלית מהשלום לא מתכתבת עם המצב האמיתי. אני חושב שאנחנו יכולים לעשות הרבה יותר בכל הקשור ליחסים בין העמים, אבל בסופו של יום אנחנו צריכים לזכור שהסכם השלום יציב מתמיד, ובהחלט עברנו את נקודת האל־חזור".
היחס של המצרים לישראל הוא קר ומנוכר, ומלמדת על כך גם העובדה ששנת הארבעים לשלום לא מצוינת שם בשום אירוע מיוחד. "לוּ הייתי מזמין את עורך עיתון אל־אהראם לפגישה, הוא בוודאי היה מסרב להיפגש, ולו הייתי מבקש לפרסם מאמר בעיתון הממסדי, הם בוודאי לא היו מפרסמים אותו", אומר גוברין בחמיצות, אבל שואב אופטימיות מהדור הצעיר. "אנחנו מתמודדים עם חלק גדול מהחברה המצרית שמתנגד להסכם השלום ומסית נגדנו בצורה קולנית, אבל יש הבדל גדול בין אנשים בני חמישים ומעלה, שמדברים תמיד על פתרון הנושא הפלסטיני כדי להתקדם, לדור הצעיר".
לדבריו, "אנחנו מייצרים שיח עוקף באמצעות הרשתות החברתיות. לדף הפייסבוק בערבית של השגרירות יש 220 אלף עוקבים, וזה מרשים. הצעירים המצרים מתעניינים בתרבות ובחברה הישראלית, ופחות בפוליטיקה. מובן שאנחנו מקבלים גם תגובות שליליות, אבל עצם השיח הוא מבחינתנו התקדמות חיובית. הגאונות של סאדאת הייתה להבין שהמרכיב הפסיכולוגי בסכסוך הערבי־ישראלי הוא העיקרי, ושאותו יש לשבור. מפגשים בין ישראלים לגורמים ערביים ומצריים מחלישים את המרכיב הפסיכולוגי ואת העוינות. זאת כמובן בהתחשב בעובדה שהמצרים רואים עצמם כמדינה הערבית הגדולה ובעלי אחריות לנושא הפלסטיני, ורוצים בפתרונו".
האם נורמליזציה בין ישראל למצרים או למדינות ערב אחרות חשובה לקיום יחסים?
"המונח נורמליזציה הוא בעל אופי שלילי במצרים, ולכן הם נמנעים מלהשתמש בו", מסביר גוברין. "הם מדברים היום במונחים של אינטרסים, ובמובן הזה עסקת הגז בין ישראל למצרים והקמת פורום הגז המשותף, שכולל את ישראל, ירדן, קפריסין, מצרים והרשות הפלסטינית, הן צעד משמעותי. המצרים רואים זאת כקשר עסקי ולא כנרמול יחסים, ומבחינתנו מדובר בהסכם שמבסס שיתוף פעולה ארוך טווח. נכון שרוב הסעיפים בהסכם השלום בין ישראל למצרים לא ממומשים, אבל אנחנו עושים מאמצים גדולים בכיוון".
חצי הכוס המלאה
אלוף במיל' עמוס גלעד, לשעבר ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון וראש חטיבת המחקר באמ"ן, צבר שנים רבות של עבודה עם המצרים. הוא הכיר אישית את הנשיא מובארכ ואת שרי הביטחון לשעבר עומר סולימאן ומוחמד חוסיין טנטאווי. את הנשיא הנוכחי עבד אל־פתאח א־סיסי פגש כשהאחרון כיהן כראש אמ"ן בצבא המצרי.
כהרגלו, גלעד דיבר תכלס. "השלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי לישראל מהמעלה הראשונה", קבע. "במקום מלחמות עקובות מדם שנהרגים בהם אלפי אנשים צעירים, אנחנו במציאות של שיתוף אסטרטגי". גלעד הודה שהרגשות במצרים כלפי ישראל אינם חיוביים, אבל הציע להתרכז בדברים המשותפים. "הגישה הבסיסית לא חיבבה שלום, אבל הביטחון הוא זה שאִפשר, לאט לאט, למצב את השלום ולבסס אותו כאינטרס מצרי. כשאלף אנשי דאעש חברו לבדואים בסיני, הם יצרו איום טרור כבד על המצרים. הם שאפו לנתק את סיני ממצרים ולאיים על קהיר מחצי האי ומלוב במקביל, מה שהיה מערער את מצרים עד היסוד. אני זוכר שביקרתי שם בשנים האלו ונכחתי בקריסת תעשיית התיירות רבת החשיבות למצרים, ובמלונות הריקים מאדם. מצרים הייתה נראית כמו פיל ששוכב על הגב משותק. הסיוע הישראלי במיגור האיום בסיני, שגם הנשיא המצרי דיבר עליו, החזיר את קהיר לעסוק בבעיות של פקקים ותאונות דרכים. איום הטרור נגמר".
גלעד הזכיר את המהלך האמיץ שביצע הנשיא א־סיסי מול שלטון האחים המוסלמים, מהלך שלטענתו סייע רבות לישראל. "א־סיסי נשבע אמונים כשר ההגנה לנשיא האחים המוסלמים מוחמד מורסי, שביקש ליישם את השאיפה של האחים לכונן אימפריה מוסלמית. לשלטון האחים המוסלמים במצרים חבר גם נשיא טורקיה ארדואן, ששמר על מתכונת יחסים עם ישראל כמרכיב הטעיה כלפי מדינות המערב וארה"ב בראשן. החיבור בין מצרים לטורקיה תחת האחים המוסלמים היה מסוכן מאוד.
"אילולא המהלך של א־סיסי, שהחליט יום אחד לסלק את שלטון האחים המוסלמים ולשלוח אותם לכלא, הברית הזאת הייתה קיימת ומסכנת את האזור וכמובן את ישראל. כך שהוא עשה צעד מהפכני אסטרטגי. א־סיסי גם לא נכנע ללחצים ברוטליים מצד ארה"ב לשחרר את מנהיגי האחים המוסלמים. ראיתי את עמידתו האיתנה מול הלחץ הזה, ואותי זה הרשים מאוד. החשיבות של יציבות שלטונית במצרים ובירדן, שגם לה הסכם שלום איתנו, היא גדולה מאוד מבחינת ישראל. לא היינו יכולים לנהל מערכה נגד איראן בלעדיה. הקשרים האמיצים שמתקיימים היום עם העולם הערבי הסוני, קשרים שלוּ הייתי חושב עליהם כשהייתי בתפקיד היו חושבים שאני שיכור, הם עובדה קיימת שלמצרים יש בה הרבה זכויות חיוביות".
בעיני גלעד, יחסים נורמליים בין מצרים לישראל אינם חזון בר־הגשמה בעת הזו. "הייתי מסתפק בתמונה של רמטכ"ל ישראלי מתקבל על ידי הצבא המצרי, אבל כשאני אומר את זה למצרים הם עונים לי אינשאללה, שזה, במילים אחרות, לא יקרה".
אז איך משפרים בכל זאת את הקשרים בתוך המצב הנתון? על פי גלעד, "אנחנו חייבים להרחיב את היחסים כמה שאפשר, ולהיות מעורבים בתחומים שבהם אנחנו מצטיינים כדי לפתור בעיות במצרים כמו חקלאות ומים. לא יכול להיות שאין לנו מבנה של שגרירות קבועה בקהיר. אסור שעץ היחסים יתבסס על שורש אחד, הנושא הביטחוני, כי הוא עלול לעוף במקרה של הוריקן מדיני. האשליה שיוזמת השלום האמריקנית תתקבל על ידי השחקנים האזוריים תתפוצץ בסופו של דבר, וצריך לראות את סימני האזהרה על הקיר. במזרח התיכון יש כל הזמן תהפוכות, וצריך להתכונן אליהן".
דוקטורנט מצרי בירושלים
מול הדוברים והאורחים עתירי הוותק והניסיון בכנס של מכון טרומן, בלט צעיר מצרי בעל רעמת שיער שחורה בשם הית'ם חסנין. "כאשר אנחנו מדברים על יחסי מצרים וישראל, רבים מתמקדים בעבר ומציירים את המציאות ההיסטורית הוורודה, אבל צריך לדבר על שיפור היחסים באופן מעשי", אומר חסנין בשיחה עם מקור ראשון. "הסיבה ליחסים הקרים היא שהממשל והאינטלקטואלים במצרים ממשיכים את ההסתה נגד ישראל באמצעות תוכניות טלוויזיה ומאמרים שמציירים את ישראל באופן שלילי. זה לא קשור בכלל לנושא הפלסטיני".
לדברי חסנין, "2,300 סטודנטים מסיימים מדי שנה לימודי עברית במצרים ומאות רוצים להגיע לישראל, אבל הם לא יכולים כי ישראל היא אחת מ־16 מדינות שלאזרח מצרי אסור לבקר בהן אלא אם כן הוא מקבל אישור חריג מהממשל. האזרח המצרי מקבל את המציאות הישראלית דרך פילטרים. חבל שאני מקרה נדיר כל כך, וזה עצוב שהיחסים לא הדדיים ושהממשל המצרי עוצר את האנשים הסקרנים מלבקר בישראל, מפחד שהם יחזרו עם דעה שונה. אני ממליץ לישראלים להגיע למצרים וללמוד שם על החברה המצרית, ואני ממליץ גם למצרים להגיע לישראל, אבל זה לא באמת אפשרי".
חסנין: "אני לא בטוח שאוכל לחזור למצרים, ואני לא מתכוון לנסות"
חסנין, 28, נולד באזור הדלתא שבצפון מצרים, וכיום הוא משלים דוקטורט באוניברסיטה העברית לאחר שבהיותו בן 16 ניצל את אזרחותו האמריקנית ונסע ללמוד בארה"ב. חבריו לספסל הלימודים במולדתו, חלקם יהודים, דיברו איתו על ישראל, ובעקבות השיחות הללו החליט להגיע אליה.
"בגלל החינוך שקיבלתי לשנוא יהודים ואת ישראל היה לי קשה מאוד להיפתח", הוא מתאר. "למדתי שיהודים הם מקור הרוע בעולם, ופתאום אני מוקף ביהודים. הייתי חשדן מאוד, וסימנתי כל מי שניסה ליצור איתי קשר כגורם עוין שרוצה להשיג ממני משהו. לקח לי חודשים להבין שהכול בסדר, ושאני יכול להוריד את ההגנות ולהיפתח. לאט לאט המחסומים הוסרו, והתחלתי להבין את המנטליות ואת החברה הישראלית. ככל שההגנות ירדו צברתי ביטחון, ורכשתי חברים יהודים וערבים. אני גר בישראל כבר כמה שנים, מדבר קצת עברית, והחברים שלי, שאני מדבר איתם ברשתות החברתיות, מקנאים בי ומתעניינים בחיי".
בדומה לשגריר גוברין, גם חסנין סבור שהרשתות החברתיות עשויות להוביל לשינוי, ומציג דווקא את חמאס כגורם פוטנציאלי עקיף לקרבה בין מצרים לישראל. "הצעירים שחשופים לאינטרנט מבקרים באתר משרד החוץ בערבית ובאתרים ישראליים נוספים, שמסירים קצת מחסומים. אבל באופן אבסורדי, מה שיכול לעזור ליחסי ישראל ומצרים הוא האויב המשותף – האחים המוסלמים אצלנו, וחמאס, השלוחה שלהם אצלכם. הממשל ביצע פעולות חריפות נגד האחים המוסלמים והגדיר אותם כאויבי המדינה. כאשר המצרים רואים פלסטינים בעזה שורפים תמונות של א־סיסי ושל יורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן, או מעודדים את הנבחרת האיראנית במקום את הסעודית במשחק כדורגל, הם תופסים את הפלסטינים כמי שלוקחים צד לכיוון האיראני. כשהם רואים שישראל מתמודדת מול חמאס, הם מבינים שזו התמודדות נגד האחים המוסלמים ולכן היא מוצדקת".
חסנין מבין שהחופשיות שבה הוא מתבטא נגד המשטר בקהיר עלולה לגבות ממנו מחיר. "אני לא בטוח שאוכל לחזור למצרים, ואני לא מתכוון לנסות", הוא אומר.
