לא רק חייו של גיל רונן היו סופה מתגלגלת, גם מותו. "הגברים האלה משתמשים בהתאבדות כחומר הזנה לפייק ניוז", כתבה הפעילה הפמיניסטית חנה בית־הלחמי, לאחר שנודע דבר מותו של האקטיביסט החברתי ומייסד תנועת 'הפמיליסטים'. "הם חבורה אלימה, קרימינלית, ולכן לא מן הנמנע שהם מתים כפי שחיו – באקט אלים".
עו"ד מרים זלקינד, מ'שדולת הנשים', הוסיפה נפט למדורה: "בול, חנה. איש נאלח ושפל. יפה עשה שפטר את כולנו מנוכחותו. אין בליבי ולו גרם של רחמים למי שהסב נזק בלתי נתפס, שיטתי ואכזרי בניסיון להסיג אותנו אחורה לתקופה שבה נשים היו רכוש בעליהן. לא נתגעגע".
מי היה האיש שמת בנסיבות טרגיות בסוף השבוע שעבר? מה באישיותו עורר אמוציות חזקות כל־כך אצל אוהדיו ומתנגדיו כאחד?
גיל רונן נולד בירושלים ב־1964, ובילה את רוב נעוריו בארה"ב. כשחזר התגייס לגל"צ במחזור של אילנה דיין וירון דקל, שירת ככתב איו"ש הראשון של התחנה ובהמשך ככתב בכנסת. במקביל גילם את דמותו של 'חזקל מוסרי' בתוכנית הרדיו ההומוריסטית 'מה יש' בהנחיית ארז טל ואברי גלעד. בשנים 1986־1991 עבד כעיתונאי ב'כותרת ראשית' וב'העיר' וכעורך־משנה ב'ידיעות אחרונות' ו'הארץ', ולמד באוניברסיטת תל־אביב.
בשנת 1987 הקים בסיוע חברי הכנסת דאז יוסי שריד ודדי צוקר את עמותת 'אור אדום', שהעלתה למודעות הציבור את בעיית אלימות השוטרים, בדגש על אלימות כלפי פלסטינים. פעילות העמותה הובילה ב־1991 להקמת המחלקה לחקירות שוטרים. באותה שנה נסע לאפריקה, התחתן עם אזרחית קניה והשתקע שם. בשנת 1995 חזר ארצה עימה ועם שני ילדיהם, וכעבור חמש שנים נפרדו. משבר הגירושין הקשה שחווה התווה את מסלול חייו מאז.
"הייתי עיתונאי פמיניסט בתקופה שזה עוד לא היה באופנה", הצהיר בריאיון לפני כשנה לאתר 'זווית אחרת'. "כשהתגרשתי ראיתי את הצד האחר של הפמיניזם: המנגנון האנטי־גברי. אנשים נוטים להכיר את הסיסמאות היפות של הפמיניזם, אך לא את האכזריות שלו בשטח. הבנתי שזו לא תנועה ספונטנית ודמוקרטית אלא תנועה חתרנית ומופרעת שמכוונת על ידי גורמי שמאל קיצוני. היא אינה שואפת באמת לתקן משהו, אלא להחליש את החברה המערבית ולהשתלט עליה השתלטות עוינת".
על רקע חוויותיו הקים את תנועת 'הפמיליסטים'. "היעד הוא להחזיר את השפיות ליחסי המינים, ליחסים במשפחה ולחברה כולה", הסביר. "'פמיליזם' פירושו שאנו רואים במשפחה סטנדרטית המבוססת על שני הורים, אבא ואימא, דבר טוב שיש לגונן עליו ולקדמו מבלי להיתפס ככופים וכחסרי סובלנות. למרות כל פגמיה, המשפחה הסטנדרטית היא המסגרת המוצלחת ביותר לגידול ילדים, והחברה כולה נשענת על קיומה. על כן יש לוודא שאין הסתה נגדה באמצעות נתונים שקריים".
שינוי העמדות החריף הסיט אותו מהמיינסטרים התקשורתי לשוליים. הבמה היחידה כמעט שבה היה יכול להתבטא בחופשיות הייתה ערוץ 7, שהיה גם אחד מאתרי החדשות היחידים שהתייחסו בכלל למותו. גם ב'מקור ראשון' פרסם במשך השנים מאמר או שניים.
"הרקע שלו היה מאוד חילוני ושמאלני", מספר ד"ר ק', איש אקדמיה שהכיר את רונן ממאבקיו הפרלמנטריים. "הוא אפילו קעקע את שמות הילדים על הידיים. עם השנים הוא התקרב ליהדות והתחרט על הקעקועים. במשך תקופה מסוימת הוא אפילו הסתובב עם כיפה והתחיל לדבר במוזיקה אחרת. התהליך הזה היה כרוך בהערכה עמוקה לתפיסת המשפחה ביהדות".
מתי פגשת אותו לראשונה?
"ב־2006, בדיון בכנסת בנושאי מגדר. בתחילה נרתעתי ממנו כי הוא הביא רעיונות משוגעים, אבל ככל שחלף הזמן נוכחתי לראות שהוא צודק. הוא היה הראשון לטעון שאירועי הרצח של גברים ישראלים נגד נשים הם בשוליים של השוליים. הוא ניתח לעומק את הנתונים והראה שהרוב המוחלט של הרוצחים הם בני מיעוטים או עולים חדשים מאתיופיה ורוסיה, ולא ישראלים ותיקים. כשבדקתי את הנתונים ראיתי שהוא מדייק".
מאחורי הדימוי הקשוח
אברי גלעד, ששירת איתו בגלי צה"ל לפני 35 שנה ופרסם פוסט פרידה בפייסבוק בעקבות מותו, מסביר שהטענה הזו חורגת מעניין סטטיסטי בלבד: "גיל האמין שיש מזימה נשית להצגת נתונים שקריים כדי לגרום לבתי המשפט לפסוק נגד גברים, וידע להוכיח את טענותיו כיוון שהיה אדם יסודי. לתיאוריה שלו, שלפיה מספר אירועי הרצח בקרב ישראלים ותיקים קטן מאוד, יש השלכות מרחיקות לכת: כאשר מניחים שהגבר הישראלי אלים, הנגזרת היא קביעת קטגורית של מסוכנות שממנה נגזרות אפליה במשמורת, צווי הרחקה ומניעת קשר. כאשר החוליה הראשונה מתמוטטת, כל המערך המפלה שנבנה על גביה קורס".
הייתה לו ביקורת קשה על ועדות הכנסת, למה בעצם?
ד"ר ק': "הוא טען שנעמי חזן ותמר גוז'נסקי הקימו את הוועדה לקידום מעמד האישה והוועדה לזכויות הילד במטרה לשרת תפיסות פמיניסטיות שמאלניות ואנטי־משפחתיות, שתכליתן החלשת מוסד המשפחה. לכן הוא פעל להקים ועדה לקידום המשפחה".
זה לא השלב שבו הכול התערבב אצלו בהכול, והתחילו לתייג אותו כהזוי?
"זו אכן ליבת תפיסת העולם שלו, שהמאבק על המשפחה הוא מאבק על מבנה החברה. הוא טען שהקומוניזם, שרצה לקדם את מסמוס הזהות האינדיבידואלית, הדתית והקבוצתית, עשה זאת באמצעות ערעור מוסד המשפחה, כי המשפחה היא חוליית ההשתייכות הבסיסית. אם יש לך משפחה חזקה, קל לך יותר להזדהות עם קהילה, שבט או אומה. כשאין לך משפחה, כל שרשרת השייכות נקטעת. לכן, אם אתה רוצה לשרש את הלאומיות תערער את המשפחה".
איך צמצום זכויות הגבר פוגע במשפחה?
"ברגע שהפכת את האבא ללא רלוונטי, אין משפחה. כשהוא אמר את זה הוא נשמע משוגע לגמרי, ולקח המון זמן עד שהתחילו להקשיב לו ברצינות. הוא טען שהמאבק המגדרי הוא בתשתיתו מאבק של שמאל בימין. הוא שאל שאלות כמו: מדוע ארגוני הנשים נלחמים להעצמת זכויות נשים חד־הוריות? מדוע הם נאבקים שהקשר של הילדים עם האב הגרוש יהיה אופציונלי בלבד? מבחינתו כל המאבקים האלה מנוגדים באופן עקבי לרעיון שחז"ל ביקשו להנחיל במוסד הכתובה – 'כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה'".
לדברי ד"ר ק', המצוי בתחום, המציאות הזו ניכרת בשטח. "כשגבר לפני גירושין מגיע לייעוץ ועורך הדין מסביר לו את הצפוי לו, פניו נופלות. הוא מבין שהולך להיות רע מאוד, יבקש זמן לחשוב על זה ולפעמים לא יחזור. כשאישה, לעומת זאת, תלך לנעמ"ת או למרכז רקמן, היא לא תחזור ככה. שם יעודדו אותה להתגרש. המשמעות האמיתית של השארת חזקת הגיל הרך היא שנוכחות האבא בחיי הילדים היא רק אופציה. אם הסיפור היה זכויות נשים גרידא, הארגונים היו תומכים בהורות שוויונית ובביטול המזונות המגדריים, כי המצב הקיים מנציח את החלוקה שהאבא מפרנס והאימא מטפלת. לגיל היה הסבר פשוט: הארגונים האלה נגד גברים יותר משהם בעד נשים, כי מטרת העל שלהם היא לפרק את המשפחה. ולמה הם נגד המשפחה? כי הם נגד הלאומיות".
הגירושין שלו היו לפני קרוב לעשרים שנה, זה בטח לא הרקע להתאבדות.
"הוא דמות טרגית בעיניי, במובן של חוסר הלימה גדול מאוד בין רוחב ועומק ידיעותיו ובין היעדר ההכרה והגושפנקה האקדמית. הרבה גברים גרושים מתאבדים על רקע חוסר אונים בעולם האישי. מרחיקים אותם מהילדים, המערכת פועלת נגדם בצורה אגרסיבית ואלימה והם נדחקים לקצה. אצל גיל יש משהו אחר. הגרושה והילדים נכחו בהלוויה, והתחושה שלי הייתה שהם היו ביחסים תקינים. הוא לא נדחק לשוליים כאבא, אלא כנושא השקפת עולם מגדרית לא פופולרית. במקום להיות אורח בתוכניות טלוויזיה מובילות ולעמוד בראש גוף מחקרי בעל תקציבים ציבוריים, הוא מצא את עצמו חי חיי דלות ומנהל מאבק מול ארגוני נשים עם תקציבים של מיליונים. הוא נענש על הדעות שלו. היו תקופות שלא היה לו כסף אפילו להגיע לכנסת".
ש', חוקרת בתחום המשפחה, מספרת על עבודתו של רונן בתחום תלונות השווא, ועל מאבקו בדעה הרווחת שלפיה רק 2 אחוזים מהתלונות של נשים נגד גברים הן תלונות שווא. "כששמעתי אותו מדבר על זה לראשונה הוא נשמע לי הזוי לגמרי", אומרת ש'. "הלכתי לחקור את הנושא וגיליתי ממצאים מדהימים. בהמשך התפרסם מחקר מקיף של ד"ר יואב מזא"ה, שהראה שההנחה הרווחת שלפיה תלונות השווא הן 2 אחוז בלבד היא חסרת בסיס. יש אמנם הבדל בין תלונות לתלונות, ולא הרי תלונות על אונס כהרי תלונות על אלימות או הטרדה, אבל בכל הפלחים מדובר בעשרות אחוזים של תלונות שווא".
אין הרי נתונים מוסמכים, איך הוא הגיע לזה?
"רונן השווה את כמות התלונות שתועדו במשטרה לכמות התיקים שנפתחו. הוא התמקד בתיקים שבהם אין למשטרה סמכות לסגור סתם כך, והראה הפרש ענק בין המספרים. זו סוגיה מורכבת, אבל בחלק מסוים מהמקרים ההסבר האפשרי היחיד הוא תלונות השווא. הוא הצביע גם על האיפה ואיפה: מחצית מהתלונות מצד נשים מובילות למעצר הגבר, אבל כשמדובר בתלונה של גבר על אלימות פיזית, רק 4 אחוזים מהנילונות נעצרות. המאמרים שלו הובילו להוצאת ספר מחקרי שלם שהראה שהיקף האלימות משני הצדדים שווה, למעט בקטגוריית הרצח".
ד"ר רונית דרור, עובדת סוציאלית, חוקרת משפחה ומועמדת ברשימת זהות לכנסת, מספרת על היכרותה עם רונן (ריאיון נפרד עמה מתפרסם בגיליון זה): "במסגרת הדוקטורט שכתבתי נחשפתי להיקף האלימות הלא מוכרת נגד גברים, ושאלתי את עצמי איך זה שהחברה לא מטפלת בהם. כשהגעתי לגיל מצאתי אדם שהוא אורים ותומים מבחינת היקף הידיעות שלו. הוא הכיר את כל המחקרים בארץ ובעולם ושלט בנתונים. היתה לו תדמית של אדם קשוח, אבל אני פגשתי ג'נטלמן עם נפש רגישה, מוקיר ומכבד נשים. הוא שמח מאוד במעורבות של נשים בעשייה שלו, ודאג לשלב אותנו בכנסים. ההודעה על מותו הכניסה אותי לשוק. הכרתי אדם מאוד חיובי, עם הומור ואנרגיות טובות. כשנבחרתי לרשימת זהות הוא שמח ממש. המוות שלו הוא אובדן גדול מאוד לתנועה להעלאת המודעות למצוקת הגברים. כולם העריכו את הידענות והמסירות שלו. הוא אמנם היה חריף ובוטה לפעמים ורבתי איתו לא פעם על הדרך שבה הוא מנסח את הרעיונות שלו, אבל ברמת התוכן הוא לחלוטין הקדים את זמנו".
טרגדיה של מהפכנים
ליזי המאירי, פעילה חברתית, עבדה עם רונן ב"פורום לחוסן צה"ל". "עסקנו בסכנה שבשילוב נשים בתפקידים קרביים", היא מספרת. "זה התחיל ממחקר של אל"מ רז שגיא, שהראה נתונים מחרידים בצבאות במערב. הפקנו סרטונים וחומרי הסברה, וגיל התגלה כאדם מבריק ומחונן שתרם מהתובנות והידע הרב שלו. המוטיבציה של שנינו הייתה הגנה על נשים מפני לחץ חברתי שיעלה להן בבריאות ובפוריות, וכן שמירה על חוסנו ומבצעיותו של צה"ל. הבנו שגופים כמו היוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר) חותרים תחת האינטרס האמיתי של הנשים כדי לקדם אג'נדות פוליטיות רדיקליות.
"לצערי, בגלל העיסוק שלו בסוגיות שנויות במחלוקת הודבקה לו תווית של שוביניסט שונא נשים. אני הכרתי אותו מקרוב וגיליתי אדם רגיש, מכבד ועדין. גיל אהב נשים, היה אכפת לו מנשים והוא הונע רק ממטרות טהורות. הוא ראה את עצמו כשליח לתיקון חברתי. הוא שידר המון חוזק, אבל ספג כל כך הרבה רעל שברור לי שהדברים פגעו בנפשו. אף אחד לא יכול לעמוד מול מתקפות פרועות מהסוג שהוא ספג מבלי שזה יחלחל פנימה. זה אובדן ענק. לצערי אין מי שייכנס לנעליו בסוגיות שבהן טיפל".
הוא ראה גם ברכה בעמלו?
"יש כאן דינמיקה טרגית של מהפכנים", מאבחן ד"ר ק'. "הם לוקחים רעיון שנראה בתחילה הזוי, קוראים תיגר על קונבנציות מקובלות וחוטפים הרבה בוז ושטנה. אבל לאט לאט אנשים מתחילים לראות את ההיגיון. הבעיה היא שבהרבה מקרים הם לא מקבלים קרדיט על המהפכה שהובילו, ואני מניח שהטרגדיה של גיל קשורה גם לזה שהוא לא קיבל הכרה. התייחסו אליו כאיש שוליים ולא נתנו לו לכתוב בגופי תקשורת במיינסטרים, אבל הוא לא ויתר. כשהוא הציף את הממצאים שלו בנושא רצח נשים, הוא חטף תגובות ציניות חריפות. בגישת הפוליטיקלי קורקט של ארגוני הנשים 'אישה זו אישה', וגם אם רוב הנרצחות הן בנות מיעוטים או עולות חדשות, זה נתון שהס מלהזכיר. אבל לאט לאט הדברים החלו לחלחל, ואנשים התחילו לקדם את הרעיונות שלו מבלי לדעת שהוא חתום עליהם.
"קח למשל את נושא תלונות השווא. היום השיח הגיע למיינסטרים, ואפילו פרקליט המדינה מנחה שבמקרים מסוימים צריך להעמיד לדין מתלוננת שווא או לחייב אותה בפיצויים. מי זוכר שהוא התחיל את זה? נושא נוסף: הציבור הרבה יותר ער היום לתפיסה המגדרית הבעייתית של שירותי הרווחה. כשגיל התריע על כך, הוא היה קול קורא במדבר. עוד דוגמה: היום שופטים נורמטיביים מבינים שילדים צריכים לישון גם אצל אימא וגם אצל אבא, גם אם האימא לא מסכימה. מי חשב כך לפני עשור? הוא הצליח לפתוח את הלב לחברי כנסת כמו יפעת שאשא־ביטון, יואב קיש, מיקי זוהר, גילה גמליאל, בצלאל סמוטריץ ויהודה גליק. הם הקשיבו לו ונפתחו להם העיניים. לצערי, לא היה די בכך".
"מהשירות בגל"צ אני זוכר אותו בעיקר כבחור מצחיק לתפארת, מתוחכם ושנון", מתאר אברי גלעד. "הרבה שנים אחר כך הוא פנה אליי בקשר למאבק האבות הגרושים. הוא היה מלא כעס בואכה שנאה כלפי ארגוני הנשים הפמיניסטיות הרדיקליות. הוא אסף עליהם חומרים כל הזמן. הוא היה הראשון שהציף את בעיית האבות מנוּעי־הקשר והתנהלות מרכזי הקשר, והפך לסמרטוט אדום בעבור ארגוני הנשים. זה היה הדדי, הוא שנא אותן והן שנאו אותו. הציגו אותו כתמהוני והזוי, אבל הוא לא היה תמהוני ולא הזוי. הוא דיבר באופן נחרץ מאוד, אלים אפילו, אבל רק מתוך האמת שבערה בו. הוא לא התפשר".
דון קישוט שנלחם בטחנות רוח?
"דון קישוט שנלחם בטחנות עד שבסוף הן זזו, כמו כל מה שאנחנו רואים עכשיו עם חזקת הגיל הרך. שינויים שעדיין לא הבשילו, אבל מתקדמים. כל הדברים הללו רשומים על שמו יותר מכל אחד אחר. הוא לא שיתף בחייו האישיים, היו לו התמודדויות קשות. למרבה הצער, הוא לא זכה לקטוף את הפירות של מפעל חייו".
