אם ראש הממשלה לא כעס על אנשי משרד החוץ, הייתה לו סיבה טובה לעשות זאת. בהמלצות שהגישו לו אודות היחס הראוי למפלגת החירות של אוסטריה נאמר, שכדי שישראל לא תמצא את עצמה מבודדת, עליה ליישר קו עם אירופה ולהחרים המפלגה ושריה. בכירים ככל שיהיו בממשלה החדשה, טענו הדיפלומטים, אנשי המפלגה יוחרמו.
אלא שבפועל קרה ההפך הגמור. ישראל נקלעה לבידוד, אבל לא משום שנמנעה מלהחרים את מפלגת החופש, אלא מפני שהייתה היחידה להפנות להם עורף. בניגוד לתחזית, אף לא אחת מממשלות אירופה הוציאה הודעה נוסח זו של משרד החוץ הישראלי, לפיה "ישראל תקיים קשרי עבודה עם הדרג המקצועי במשרדי הממשלה, שבראשם עומד שר ממפלגת החרות" – כלומר לא תקיים קשר עם השרים עצמם.
כך, במקום למנף אל על את הקשר עם הממשל הווינאי האוהד ביותר לישראל זה עשרות שנים – יש אומרים מאז ומעולם – ישראל טרקה את הדלת בפרצופה של השותפה הקואליציונית המרכזית, זו שמחזיקה בתיקי החוץ, הפנים, הביטחון ובעמדת סגן הקנצלר, אותה מאייש היינץ כריסטיאן שטראכה, ידיד אמת של ישראל. אפילו מנהיג הלייבור הבריטי ג'רמי קורבין, ששנאת היהודים שלו אינה שנויה במחלוקת, לא מקבל יחס כזה. גם לא מרגוט ולסטרם, שרת החוץ של שוודיה, שבין היתר האשימה את ישראל בהוצאות להורג של פלסטינים וטענה יש קשר בין הקונפליקט הפלסטיני-ישראלי, לבין הפיגועים המחרידים של דאעש בפריז.
לעומתם, שטראכה – שמגנה את האנטישמיות הישנה והחדשה מעל כל בימה, שזרק את הניאו-נאצים ואוהדיהם ממפלגתו, שמחזר אחרי ישראל ונתניהו במשך שנים, שהניח זר ביד ושם, ששיגר לנתניהו מכתבי חרטה על חלקה של אוסטריה בשואה, שהתנגד לסימון המוצרים מיו"ש, שנמנע מתמיכה במדינה פלסטינית, שהיה למנהיג האירופי היחיד לבקר בבקעת הירדן, שיוצא חוצץ נגד איראן, ושקיבל מנתניהו מסרים שלפיהם גם הוא מעוניין בקשר – הוחרם. ומשהוחרם, נעלב. אמנם בהצהרה הרשמית שמר על איפוק, אך ממכרים ישראלים הוא לא הסתיר את הרוגז. ככה לא מתנהגים לחבר.
נתניהו, כך על פי מספר מקורות, הבין שהועלה על העץ הלא נכון. הוא החל לדבר בחשאי על עסקה לסיום המשבר. הצעתו הייתה שישראל תסיר את החרם על מפלגת החירות אם האוסטרים יעלו את השגרירות לירושלים. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. במהלך מסע הבחירות שטראכה אכן הציע עסקה מעין זו, אך נתניהו העדיף לראות קודם כול מה יהיו התוצאות בקלפי. גם בזמן הרכבת הממשלה היה ניתן אולי לגבש סיכום שכזה, אך נתניהו בחר שוב לדחות את ההכרעה עד לאחר הרכבת הממשלה באוסטריה.
בקווי היסוד של הממשלה האוסטרית, שקמה בראשות סבסטיאן קורץ בן ה-31, נשתלו כמה צעדים שישראל והקהילה היהודית ממתינים להם שנים: הנחלת לימודי השואה, מתן אזרחות לצאצאים של ניצולי שואה וגולת הכותרת – הכרה בישראל כמדינה יהודית – עמדה שרק ארצות הברית משמיעה ואף מדינה אירופית מרכזית לא ביטאה עד היום. במקרה שלמישהו עוד היה ספק לאן נושבות הרוחות החדשות באוסטריה, ביום כינון ממשלתו קורץ גם ישב למפגש מצולם עם שגרירת ישראל באוסטריה, טליה לדור-פרשר.
עם זאת, הוא הבהיר בהמשך, הכרה בירושלים, לא באה בחשבון. קורץ, הכוכב העולה של הפוליטיקה האירופית, הפופולרי בגרמניה יותר מאנגלה מרקל, לא התכוון לפתוח את כהונתו בקטטה איתה או עם פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי. שתי האחרונות גייסו את היבשת למלחמה כוללת בהצהרת טראמפ ואילו לקורץ יש תוכניות לטווח ארוך. הסתבכות עם הכוחות המרכזיים באירופה אינה אחת מהן. ירושלים ירדה אפוא מהשולחן האוסטרי והמבוי סתום.
ישראל טיפסה על עץ גבוה והסולם לא נראה באופק. במשרד החוץ החלה אמנם "עבודת מטה לבחינת האופן שבו תתנהל ישראל מול הממשלה החדשה", אך לא ברור מתי תסתיים. באופן מהותי, שום נתון גם לא השתנה מיום כינון הממשלה באוסטריה. אם שטראכה היה פסול לפני חודש, מדוע יוכשר עכשיו? ואם הוא כשר עכשיו, מה הייתה העילה לעלוב בו לפני חודש?
האווירה כיום בקו וינה־ירושלים עודנה חיובית, אולם אם לא תהיה תפנית, לא יארך הזמן עד שתחמיץ. קורץ צפוי להגיע לישראל ביוני כאורח המרכזי של ועידת ה־AJC. בתוכנית כמובן פגישה עם נתניהו, שמשמש מעין מודל לחיקוי בעבורו – הרי גם נתניהו כבש את השלטון בגיל צעיר, והפך לכוכב בינלאומי. אך כיצד תתנהל השיחה? הקנצלר ימנה את הצעדים הפרו־ישראליים שנקטה ממשלת, והשאלה המתבקשת תהיה: "הלא נהגנו איתך בטוב אדוני, מדוע אם כן אתה מחרים את סגנִי, שהוא גם שר הפנים שלי, את שרת החוץ ואת שר ההגנה? כך נוהגים בידידים?"
על פי ההערכה הרווחת באוסטריה, השותפות בין קורץ לשטראכה אינה קצרת טווח. הפער האידיאולוגי בין שתי המפלגות מצומצם. קורץ, אם לפשט, שתה לשטראכה את המצע ואז את המנדטים כמו שנתניהו עשה לבנט בבחירות 2015. בד בבד, התיעוב של קורץ כלפי הסוציאליסטים הומחש היטב ב־40 השניות שארכה פגישת החפיפה עם קודמו האדום. אירופה כולה פונה לימין, ולכן סביר ביותר להניח ששטראכה יהיה בן ברית פוליטי של קורץ לשנים רבות קדימה. בקיצור, כשנתניהו מחרים את שטראכה ואת שרת החוץ שלו, הוא מעליב לא רק אותם אלא גם את קורץ עצמו.
לקרוא את המפה
כל זה קורה כשישראל ונתניהו רחוקים מלהיות במצב מזהיר ביבשת. כבר שבועות ארוכים שראש הממשלה מנסה לשכנע את מנהיגי אירופה לפתוח את הסכם הגרעין עם איראן. הוא מקיים פגישות ומרים טלפונים, מציג טיעונים ואפילו רומז על איומים. לפי שעה אין תוצאות.
בגרמניה של מרקל, שבמשך שנים חשה כלפינו חוב מוסרי, משתנות הרוחות לרעת ישראל. מרקל, שיחסיה עם נתניהו אינם משופרים, אמנם נמצאת בסוף דרכה אך עדיין נחשבת האישה החזקה של אירופה. תרזה מיי הבריטית חלשה ומרוכזת בריפוי פצעי הברקזיט. מקרון אמנם חיזק את מעמדו הבינלאומי, אך רק במוצ"ש האחרון, אחרי שיחה נוספת עם נתניהו, דחה את דרישתו לפתוח את הסכם הגרעין. לישראל יש קשרים לא רעים עם מדינות מזרח היבשת כגון הונגריה ורומניה, אך לאלו השפעה אפסית על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי. לכך יש להוסיף את ההישענות המוחלטת, אף כי מובנת, של נתניהו על הנשיא האמריקני דונלד טראמפ – שכן על מה שהאמריקני אומר לבן, האירופים מיד זועקים שחור ולהפך.
נתניהו מבין היטב את המתרחש, ועל רקע זה נשמע בשבוע שעבר כמעט מתחנן לשינוי בעמדת אירופה. במפגש בירושלים עם שגרירי מדינות נאט"ו אמר ראש הממשלה כי "כרגע, ישראל לבדה (מול גלי הגירה והאסלאם הקיצוני)… ישראל מבקשת את הסיוע שלכם… מה שעלינו לעשות הוא לחזק את שיתוף הפעולה בינינו למען האינטרס המשותף שלנו, הביטחון המשותף וחתירתנו לשלום". דברי מי שרק בקיץ האחרון תיאר את ישראל כמדינה שתפתור לאירופה את בעיות המים וההגירה.
אך העמדה הישראלית נופלת כאמור על אוזנים ערלות. גרמניה ובריטניה מכרכרות אחרי האיראנים. ספרד ואיטליה במשברים פנימיים. צרפת קצת יותר ביקורתית כלפי איראן, אך לא יותר מכך. אם להתמקד ברגע הסמלי, כשטראמפ הודיע בוושינגטון שזו הפעם האחרונה שהוא מוותר ולא מפוצץ את הסכם הגרעין, מוגריני ושרי החוץ של גרמניה, בריטניה וצרפת, נועדו בבריסל עם שר החוץ האיראני ג'וואד זריף. אם כן, זו התמונה: טראמפ ונתניהו מהעבר האחד. אירופה ואיראן מהעבר השני.
כיצד יוצאים מן המצר? כיצד יוצרים סדק בסרבנות האירופית? כיצד מרחיבים אותה בטווח הארוך? יש תשובה אחת באופק: סבסטיאן קורץ. האיש שיהיה שחקן מרכזי במדיניות החוץ האירופית בשנים הבאות, ושבתוך חודש מכניסתו למשרד כבר נועד עם מוגריני בבריסל ורק השבוע פגש את עמנואל מקרון בפריז, שותף ממילא לחששות של ישראל מהאסלאם הקיצוני. זו הייתה אחת העילות לניצחונו המזהיר. כלומר, לא נדרש הרבה כדי לגייס את אוסטריה החדשה לתנועה ההיסטורית שראש הממשלה נתניהו עמל עליה, להזיז את אירופה לעמדה ביקורתית כלפי טהרן. הוא שותף טבעי.
אבל כדי שכך יקרה צריך לתקן את הנזק מול האוסטרים, ותיקון פירושו הסרת החרם – אולי בשלבים ותחת כמה אבני בוחן – מעל מפלגת החירות. זה המחיר שמתבקש לשלם ומשתלם לשלם. אכן, בעבר המפלגה הייתה נגועה באהדה לנאציזם, אך השרידים שנותרו בה, אם בכלל, אינם רבים יותר מהגרורות האנטישמיות בכל הפוליטיקה האירופית, מימין ומשמאל כאחד. אוסטריה אמנם אינה בין המעצמות הגדולות של היבשת, אך יש לה משקל היסטורי, גיאוגרפי וסמלי גדול. באביב תהפוך לנשיאה התורנית של האיחוד למשך חצי שנה. לפני שלוש שנים נערכו בווינה שיחות הגרעין, וגם לסמליות הזו יש ערך.
אכן, ההכרה במפלגת החירות מחייבת חלק מבני הקהילה היהודית בווינה לחצות רף פסיכולוגי לא פשוט. ואולם גם נשיא הקהילה היהודית אוסקר דויטש, שפרסם את עמדתו בעמודים אלה בשבוע שעבר, והרב חיים אייזנברג, יודעים שרבים מבני קהילתם סבורים שהחרם מיותר. המיליארדר מרטין שלאף, המוכר בישראל מהקשרים אחרים, הוא רק אחד מפרנסי הקהילה המתנגד לחרם.
ומה שחשוב יותר, האתגר שלפתחנו הוא "הנאצים לעתיד", קרי האיראנים. אם יורשי הנאצים של העבר התפכחו, התחרטו וכעת חוברים אלינו, אין מתאימים מהם למאבק משותף.
