עד המדינה המרכזי בתיק 3000, תיק הצוללות, הלוא הוא מיקי גנור, הגיח ביום שלישי השבוע בהפתעה במשרדי להב 433 של משטרת ישראל והפיל שם פצצה: "אני רוצה לחזור בי מהעדות שנתתי", אמר לחוקרים.
גנור נעצר באותו היום, ובית משפט השלום בראשון־לציון האריך את מעצרו, אולם לאחר ערעור של גנור השופטת נאוה בכור ממחוזי מרכז החליטה לשחררו. אתמול בערב החליטו בפרקליטות ובמשטרה לערער לעליון. גנור נשאר במעצר. לדברי נציגת המשטרה בדיון, גנור חשוד בשיבוש הליכי משפט ומתן עדות כוזבת. האם תיק הצוללות שוקע, ומדוע בפרקליטות מקווים שלא יגיע לפתחו של שופט העליון אלכס שטיין?
אך תחילה, מה מביא עד מדינה שקיבל עסקת חלומות לחזור בו? אם נדון לכף זכות, הרי שמדובר במידת האמת וצו המצפון. ייתכן כי הרגיש שבשל לחץ החוקרים, שהיה כבד מאוד, מסר עדות שאינה אמת. סיבה אפשרית נוספת היא שבחלוף הזמן גילה גנור כי ההסכם שחתם עם הפרקליטות אינו מיטיב עמו, ולכן החליט לבצע תרגיל שיפור עמדות. מה היה יכול לגרום לו להתנהג ככה? בעיקר כספים בחו"ל שבנקים בינלאומיים אינם משחררים לו מאחר שהוא הודה שפעל לשחד.
שאלה חשובה היא האם חזרתו של גנור מעדותו תגרום לתיק הצוללות לשקוע. למשטרה ולפרקליטות אין ממש צורך לנטוש את הספינה בשלב זה. זאת משתי סיבות: הראשונה היא שעד מדינה שחוזר בו מעדותו, לא רק שנצרך לספק גרסה חדשה ואמינה, אלא יתרה מכך, עליו לסתור את גרסתו הקודמת. זו משימה לא פשוטה בכלל מאחר שעד מדינה מביא עמו ראיות לביסוס עדותו. כלומר, עדותו הראשונית של גנור מגובה בראיות. גנור יצטרך להפריך את אותן ראיות שהוא עצמו סיפק.
הסיבה השנייה מעניינת אף יותר. בעבר, המשטרה והפרקליטות לא היו מצליחות להעמיד לדין ארגוני פשיעה חמורה ומשפחות פשע – משום שעדים שהפלילו את העבריינים הכבדים בחדרי החקירות חטפו איומים, וכאשר הגיעו לעדות בבית המשפט חזרו בהם לפתע. תיק אחר תיק נפל, עבריין אחר עבריין ניצל. הסיבה המשפטית לכך היא שלאחר שעד חוזר בו, מה שנותר בידי התביעה הוא "עדות לעדותו", כלומר הקלטה או תמליל העדות. דיני הראיות אינם מקבלים עדות כזאת, הנקראת "עדות שמיעה".
עם השנים הבין המחוקק שהמסגרת המשפטית של דיני הראיות פשוט לא מאפשרת למערכת האכיפה להילחם בפשיעה, והחליט לשנות את החוק. בסעיף 10א לפקודות הראיות קבע המחוקק מקרים חריגים שבהם ניתן בכל זאת לקבל "עדות שמיעה", ובאמצעותה להרשיע.
תיקון החוק הזה יצר מחלוקות בעולם המשפט. שופטי העליון אימצו את התיקון בחום רב כל כך שהוא החל לתפוח, ככל הנראה אף יותר מכוונת המחוקק. כיום נוצר מצב שבו עד שחוזר בו אינו מעיב על מצב הראיות בתיק, והתביעה יכולה לעשות שימוש בעדות לעדות שלו. אם נחזור רגע אל מיקי גנור, הרי שבצעד שלו סיבך בעיקר את עצמו, התביעה תתגבר על המכשול די בקלות.
אלא שבשנה שעברה נכנס שחקן חדש למשוואה, המומחה הבינלאומי לדיני ראיות שממש לא במקרה מונה לשופט בעליון – פרופ' אלכס שטיין. בכמה מאמרים והרצאות בהיותו אקדמאי, תקף שטיין בחריפות את הגישה המרחיבה של העליון לסעיף 10א תוך שהוא מעלה טענה חשובה: הכלי המרכזי של סנגור להגן על חשוד ולהתגונן מפני עדויות התביעה הוא החקירה הנגדית, כשהוא מנסה למצוא כשלים וסתירות בגרסתו של עד התביעה. כאשר מדובר בעדות לעדות, כלומר הקלטה או תמליל כתוב, הרי שנגזל מהסנגור הכלי החשוב – חקירה נגדית. לא ניתן לחקור הקלטה או דפי נייר כתובים.
העליון יצר מצב הפוך: אם בעבר לתביעה היה קשה מאוד להביא לרשעה בשל בעיית העדים שחוזרים בהם, הרי שכעת כמעט בלתי אפשרי בעבור הסנגור להגן על החשוד, וכך נרמס אחד מעמודי היסוד של המשפט – הזכות להגנה.
במאמר כתב שטיין: "הפירוש שניתן בפסיקה להוראותיו השונות של סעיף 10א איננו הפירוש שראוי היה לתת לו. שיקוליו של בית המשפט העליון אשר קדמו למסקנותיו הפרשניות בנוגע לסעיף דחקו את רגליהם של שיקולים אחרים, הנראים בעיניי עדיפים ואף מכריעים".
שטיין הסביר שאין לקבל "עדות שמיעה: "קבלתה של ראיה כזאת פוגעת בזכותו של בעל הדין שנגדו היא מוגשת לחקור את מי שמסר אותה בפני בית המשפט". לדידו, קבלת ראיה כזו מביאה ל"חוסר האפשרות השיפוטית להגיע לוודאות מוחלטת בהכרעות". אם כתבי אישום אכן יוגשו בתיק הצוללות, וסביר שכך יקרה, הוא יגיע לפתחו של המחוזי. ערעור על הפסיקה במחוזי צפוי גם הוא, והתיק יגיע אחר כבוד אל בית המשפט העליון. קבילות עדותו הישנה של גנור אל מול זו החדשה תעמוד כנראה במרכז הדיונים. אם השופט שטיין יהיה זה שיקבל את התיק, נראה כי מפתח הצוללת יאבד. בפרקליטות ודאי יעדיפו שופט אחר.
