ההודים אוהבים אותנו, אבל ממש. אפשר לקרוא לזה אפילו מאוהבים. ראש הממשלה ההודי נרדנרה מודי חזר מהביקור בישראל ביולי האחרון מוקסם, וביקור הגומלין של ראש הממשלה בנימין נתניהו בהודו למשך שבוע שלם היה ההזדמנות שלו לחיזור אינטנסיבי. מצפייה מקרוב הרשו לי לגלות לכם שמודי ניצל כל דקה, ונתניהו מצידו השיב לו ולעמו אהבה. עד לכתיבת שורות אלה, ביום רביעי, צברו השניים כמעט עשרים שעות של מפגשים.
יום ראשון, 13:00 בשעון ניו־דלהי. אנחנו מזדרזים לרדת מהמטוס כדי לראות את קבלת הפנים שהכינו לראש הממשלה ורעייתו. עשרות עיתונאים הודים נאבקים איתנו על מקום בבמת הסיקור, מול השטיח האדום. לפתע מלחשים שמודי הגיע למקום כדי לקבל בעצמו את ראש הממשלה. לאחר כמה דקות הוא יוצא בצניעות מדהימה, בלבוש לבן ואפור, ומקבל את נתניהו בחיבוק ארוך וחם.
אין דקה לנשום. כמה דקות של צילומים, וכבר מזרזים אותנו לרכב התקשורת שנמצא בסמוך ומסיע אותנו למלון מרשים. אנחנו וגם ראש הממשלה מתארגנים קצרות לקראת האירוע הבא. הלו"ז צפוף־צפוף. בחמישה ימים לא מספיקים לעשות טיול אחרי צבא בהודו כמו שציפיתי, וגם לא עסקים. השיירה יוצאת לדרך אל כיכר שתיקרא בעוד כמה דקות על שם העיר חיפה, שבזמן מלחמת העולם הראשונה חיילים הודים בשירות הבריטים לחמו על שחרורה ועל שחרור אזורים נוספים בארץ הקודש מידי האימפריה העות'מנית.
צבע זה עניין מרכזי בהודו. הכול ססגוני מאוד: כיסויי הראש של הגברים, ה'סארי' של הנשים, והפרחים השזורים שיקשטו בטקסיות חגיגית כל אירוע בשבוע הקרוב. הכיכר שאנחנו מגיעים אליה מקושטת בדגלים צבעוניים ובדגלי ישראל והודו. הרבה פרחים נראים מסביב, וחיילים במדים טקסיים בצבעי אדום וזהב רכובים על סוסים ומאורגנים על הרחבה. כמה דקות עוברות, והטקס מסתיים לאחר עוד חיבוק ולחיצות ידיים ארוכות בין נתניהו למודי.
חצי שעה אחר כך נתניהו כבר נועד עם שרת החוץ של הודו, סושמה סווארג', אבל הפגישה סגורה לתקשורת. אנחנו מבינים את הרמז ויוצאים לתור את הודו כביכול. במקום לנסוע ל'מיין בזאר' – האטרקציה המרכזית של תיירים בניו־דלהי, אנחנו נוסעים בהמלצת אחד מאנשי השגרירות לשוק מקומי אחר.
אנחנו מחבקים את התיקים צמוד לגוף ונודדים בחבורות בין רוכלים הודים שמשווקים חגורות, גרביים, כובעים ובדים צבעוניים באגרסיביות עדינה. נשמע סותר, אבל זה לא. הם הולכים אחריך, דוחפים את מרכולתם ומציעים את המוצר שתתעניין בו בעשירית מחיר מזה ההתחלתי, אבל אתה לא מרגיש מאוים. יש משהו עדין בפניהם ובתנועותיהם. למוכרות בקניונים בישראל יש מה ללמוד.
כל דולר שווה 64 רופי, ואנחנו, כמו ישראלים טובים, התמקחנו ברופי, שילמנו בדולרים ולא הרגשנו איך עושים עלינו קופה. אומרים שהריחות בהודו קשים לאף הישראלי המעודן, אבל לא אוכל להעיד על זה. הגעתי להודו מצוננת ושבתי ממנה באותו מצב. כמויות של נייר טואלט חוסלו בהודו בגלל חיידקים שהבאתי איתי מישראל. מהדקים יחסים אמרנו, לא?
קבלת הפנים לנתניהו. צילום: AP, AFP
אז החלק הריחני נחסך ממני, אבל לא זיהום האוויר הקשה. 60 אחוז משטחה של המדינה העצומה מורכב משדות חקלאיים, ובעלי השדות שמעוניינים להיפטר מהיבולים שלהם פשוט שורפים אותם. שטחים עצומים שעולים באש. בנוסף, תארו לכם את התמונה המוזרה הבאה: אתם צועדים החוצה ממלון יוקרה שבו התארח ממש לא מזמן אובמה וכעת מתארח בו ראש ממשלת ישראל, סופר קלאסה, ובחוץ מתחממים שומרי המלון עם גחלים רוחשות.
למה הם עושים את זה, שאלתי את אנשי השגרירות שלנו בניו־דלהי, וקיבלתי את התשובה המוזרה הבאה: כי ככה הם אוהבים. יש תנורים מחוץ למלון, אבל הם מעדיפים גחלים. כך מגיעים לזיהום אוויר של למעלה ממאה אחוז בכל שעות היום, והשכם בבוקר הזיהום נוסק ל־400 אחוזים. דמיינו שכל מהדורת חדשות בישראל תיפתח בהודעה הבאה: היום מזג האוויר יהיה אביך, ולנשים, תינוקות וקשישים מומלץ להישאר בבית. עובדי השגרירות מצטיידים במסכות, אנחנו בביקור הקצר הזה מסתובבים בלי.
אחרי שעת מקח וממכר הגונה אנחנו מתפצלים. העיתונאים שנדרשים להעביר דיווח למהדורות הערב חוזרים למלון, כתבי העיתונות ואני בתוכם ממשיכים למיין בזאר, ומשם לבית חב"ד המקומי.
אחרי שעזבנו את ההסעה המפנקת השמורה לחברי המשלחת ועברנו למונית מקומית, התחלנו להרגיש טוב יותר את הרגלי הנסיעה של ההודים ולהתפלל: רמזורים אין, כיוון הנסיעה הפוך, בצדדים פרות תועות ועגלות רוכלים, ובאמצע תוהו ובוהו. הודי הישר בעיניו יעשה. ברצותו יצא לעקיפה ויחתוך את מי שנוסע לצדו במרווח של סנטימטרים מהתנגשות, ברצותו יפנה ימינה בלי לאותת, יחתוך את התנועה הסואנת ויגיע לנתיב השני בשלום. הכול כשר, הכול הולך. ובכביש, כמו בשוק, אף נהג עצבני לא מוציא אליך את הראש מהחלון ומסנן קללה עסיסית כמו בישראל. הם פועלים בחן ונחישות, ועם ים של סבלנות. עשרה קבין של סבלנות או אדישות ירדו לעולם, תשעה נחתו על ראשו של העם ההודי ואפילו לא קמצוץ בישראל.
שש וחצי בערב, בשעה טובה הגענו למיין בזאר. סמטאות צפופות מאוד, רוכלים, וביניהם כמובן שני נתיבים. שיטוט בין החנויות מניב סארי אחד סגול לפורים, סוודר ססגוני לבעל, צמידים לילדה ומכנסיים לקטן. כל זה בפחות מעשרה דולרים. בית חב"ד נמצא בסמטה פינתית, ממש מול החנות שנאמר לי כי חובה להיכנס אליה כדי שפארוק יכין לי מעיל עור. ויתרתי.
אנשי בית חב"ד, בני זוג מסבירי פנים ושני שליחים צעירים נוספים, מקבלים את פנינו בשמחה, לא רק בגלל הייחוס שלי אלא כי איתנו נמצא כתב 'ישראל היום' מתי טוכפלד המשתייך לחסידות. השולחן נערך – פיתות, טחינה, צ'יפס, שניצלים וסלט – ואנחנו מתיישבים בנפש חפצה. מישהו מזכיר שבביקור הממלכתי הקודם שנערך בדלהי, הגיעו לבית חב"ד חברי המשלחת של נשיא המדינה וחזרו לארץ עם קלקול קיבה היישר לבית החולים. בני הזוג מרגיעים שזו הייתה תקלה מקומית שגרמה לזיהום אזורי של כל המים. אנחנו רעבים, אז אוכלים.
את המרפסת מעטרים שלטים האוסרים על עישון סמים, ואני, למרות התתרנות הזמנית, מרגישה דווקא מעשנת פאסיבית של גראס או משהו מהמחלקה. לא נורא. טיול אחרי צבא כבר אמרנו?
טרק מאוחר
בזמן שאנחנו חקרנו את נפלאות דלהי, נתניהו הספיק לקיים פגישה נוספת עם ראש הממשלה מודי במעונו הרשמי, ולדון בהגדלת הסחר, בעסקאות ביטחוניות, בשדרוג היחסים ומה לא. אין רגע דל. 11 בלילה. אנחנו מקבלים הודעה על התייצבות למחרת בשמונה וחצי בכניסה למלון, ומתפנים מהמיין בזאר לטובת כמה שעות שינה סבירות.
יום שני, 8 וחצי: השעון המעורר לא צלצל ואני קופצת מהמיטה בבהלה (מדובר בחמש בבוקר לפי שעון ישראל), נזכרת באזהרת משרד ראש הממשלה שמי שמאחר נשאר מאחור. תוך עשר דקות אני בלובי, אין צעקות. מזל שגם ראש הממשלה שלנו לוקח את הזמן בבוקר. אנחנו נוסעים לארמון הנשיא בדלהי, מבנה חום יפהפה. ההודים מתעקשים לערוך לנו בדיקה ביטחונית ולקחת לנו את הטלפונים. פלורית ממשרד ראש הממשלה מצליחה בדרך פלא לשנות את דעתם של ההודים הנחמדים, ואנחנו צועדים אל רחבת הארמון תוך צילומי סלפי.
זהו הטקס השני בביקור, אחד מתוך רבים שעוד יתקיימו במהלך השבוע. בכל הטקסים זה הולך בערך ככה: עשרות חיילים בלבוש מסורתי, מודי מקבל את פניו של נתניהו, חיבוקים ונשיקות, הצלמים מצלמים, תם הטקס. "זהו שחר של עידן חדש בחברות הנפלאה בין הודו לישראל", אומר לנו נתניהו אחר כך, ובעצם לא צריך לומר. אחרי 25 שנות יחסים על הנייר ועסקאות צבאיות, היחסים בין המדינות עוברים לפסים אישיים בסימן היחסים החמים בין המנהיגים.
בתוך שעה אנחנו כבר בטקס נוסף, והפעם במקום שרפת גופתו של מהטמה גנדי, הנחשב לאבי האומה ההודית. אם כל ביקור ממלכתי בישראל חייב לעבור בכותל או בים המלח, אז אתרי גנדי הם מקומות החובה של הודו. האורחים נדרשים להגיע יחפים או בנעלי בית, ואכן נתניהו ורעייתו חולצים את נעליהם בזריזות וצועדים בנעלי בית של המלון לעבר האתר. המאבטחים מסתפקים בגרביים. אנחנו ממהרים לצלם ולצייץ: ראש ממשלה בנעלי בית.
משם ממשיכים המנהיגים לפגישה נוספת בארבע עיניים, ארוחת צהריים ופלייליסט מפתיע שכולל את השירים "הבה נגילה" והלהיט ההודי האלמותי "איצ'יקדנה". בעיתון המקומי שיונח למחרת בפתח דלת חדרי במלון יכתבו ההודים בגאווה איך נהנו חברי המשלחת מהשיר ופיזמו אותו להנאתם.
"עוד חצי שעה תדרוך" – ארבע מילות הקסם שגורמות לכל עיתונאי לחייך ולצפות לכותרת. בשעה ארבע אנחנו יושבים סביב שולחן ארוך עם ראש הממשלה, יועציו, דובריו וכל אשר לו. נתניהו פותח בחיוך: "אני עושה עכשיו מה שלא הספקתי לעשות אחרי הצבא. עכשיו אני עושה את הטרק בהודו". בנימה רצינית יותר אנחנו שואלים את נתניהו על ענייני היום, שעד סוף השבוע כבר ייראו כמו חדשות רחוקות – נאום אבו־מאזן ("חשף את האמת"), איראן ("הזדמנות אחרונה לשינוי הסכם הגרעין") והחלטת מרכז הליכוד בעד סיפוח ביו"ש (בקיצור, לא מחייבת אותו). אנחנו יוצאים מרוצים, מסכמים על אמברגו והולכים לעבוד. שעה אחר כך נערך כבר כנס כלכלי גדול של חברות גדולות משתי המדינות. מי אמר שמשלחת עם ראש הממשלה זה רק כיף?
טלפון ראשון ליאיר
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי. בשמונה בבוקר המזוודות עוברות לחדר השמירה של המלון, ואנחנו לבידוק ביטחוני בקומת ראש הממשלה. חדרים שלמים הוסבו לעמדות בידוק. כמות המכשירים שהובאה לכאן שופכת אור על ההתארגנות המורכבת לנסיעה כזו. משם בשיירה למטוס אל על, כשפנינו מועדות לטאג' מהאל המפורסם. המון לוגיסטיקה. אנחנו מגיעים לטאג' מהאל, שפונה ממבקרים לקראתנו, והמראה עוצר נשימה.
אנחנו מנצלים את ההמתנה הארוכה לנתניהו לתמונות במקום הקסום. לאחר שנתניהו ורעייתו יגיעו, הם יצטלמו עם כל כתב בנפרד. כמה חבל שבשלב הזה אני מקבלת תדרוך מאחד מאנשי המשלחת ומפספסת את הרגע. אבל היי, לפחות יש לי סיפור. גם לזוג נתניהו יש תמונות יפות מהמקום ונראה לי שהמטרה הושגה. רגע לפני סיום הביקור, כשבני הזוג נתניהו צועדים לעבר היציאה, אני שומעת את שרה אומרת לעבר אחד מבני הפמליה "אוי, הילד שלי". לצד כללי הטקס והרשמיות יש פה אמא שעזבה את הילד שלה בבית אחרי שבוע שבו התקשורת הישראלית עסקה בהרגלי הבילוי שלו יותר מבכל דבר בעל ערך שקרה במדינה. בני הזוג נתניהו, שהם גם הורים, השאירו את יאיר בבית אחרי השבוע הזה בלב כבד. עם נחיתתם בהודו עשה ראש הממשלה את הטלפון הראשון לבנו, ושאל בשלומו. התפקיד מחייב, אבל הורים הם הורים הם הורים. כדאי לזכור את זה.
מתקדמים. אנחנו מגיעים למלון סמוך, שנחשב למפואר ביותר בהודו. נתניהו יושב לצהריים עם מודי, ואנחנו לארוחה בחדר נפרד עם יתר חברי המשלחת. משם נוסעים, ממריאים וחוזרים למלון ראש הממשלה. אמרנו לוגיסטיקה? ביום רביעי בבוקר אנחנו עתידים להמריא לג'וגראט, ולכן את הבידוק של המזוודות נאלצים לעבור כבר הלילה. כשאני כותבת אנחנו, זו בעיקר אני שלא הקשבתי למנוסים ממני שיעצו לבוא לטיסה כזו עם מזוודת טרולי. היתר מתפזרים למלון שמעבר לכביש ברכב ההסעה של העיתונאים. אני כבר עייפה ורצוצה. אין לי כוח לבירוקרטיות, ובכלל, רק בערב הקודם נתניהו הבטיח למודי שיחד ננצח את הבירוקרטיה, נשלב כוחות ונעשה ים כסף או טכנולוגיה, תלוי אם אתם בצד הישראלי או ההודי.
אני משאירה את המזוודה לבידוק, אחרי האיחור המתבקש של הצוות האחראי, ומחליטה לעבור את הרחוב למלון השני ולישון קצת. "אל תעשי את זה", מזהירה אותי אביגיל, דוברת השגרירות בדלהי. "אני מסתובבת פה כל הזמן עם שוטר, ולא מומלץ לנשים להסתובב לבד אחרי רדת החשכה בהודו". גם פלורית ממשרד ראש הממשלה מבקשת ממני לחכות לאדם נוסף, אבל אני עייפה ונמאס לי. וחוץ מזה, אני משדרות. מי מפחד מההודים הנחמדים האלה.
הרחוב מלא בחיילים ובשוטרים שמאבטחים את המלון, ומלבדם רק גברים ברחוב, אפס נשים, ואני הגיבורה ממלמלת פרקי תהלים ברצף. ובכלל, נזכרתי שאני פחדנית ומה לי להסתובב פה לבד ברחובות. חמש דקות של שיטוט מהיר עם פלאפון כבוי שעייף גם הוא מתלאות היום, ואני מגיעה למלון. לישון.
הטיפה המרה
יום רביעי בבוקר, בהמתנה לבידוק הביטחוני. אנחנו, עיתונאים חוקרים שכמונו, מזהים את ראש הממשלה מככב בקריקטורה שהיא פרסומת למעין "תנובה" ההודית עם המילים "שלום" ו"נמסטה". בקריקטורה שפורסמה בעיתון של יום שלישי (ראו תמונה) נראה נתניהו מלמד את מודי להפעיל טכנולוגיה צבאית נגד פקיסטני עוין. זה מה שההודים רוצים מאיתנו – טכנולוגיות וידע שיש במדינה הקטנטנה שלנו בכמויות מעוררות הערצה, מתברר.
ומה אנחנו רוצים מהם? טוב, קודם כול את הברור מאליו – כסף. כל עסקה שתיחתם בשנים הקרובות בין המדינות תכניס לישראל מיליארדים, מבטיח נתניהו. לצד שיתוף הפעולה העסקי זוכה ישראל בבת ברית עצומה עם אצבע באו"ם וקשרים עם איראן. זה לא יכול להזיק. לדברי נתניהו, אלה מטרות מרכזיות בחיזוק היחסים עם הודו.
בנאומיו כאן הדגיש ראש הממשלה כמה רב המשותף בין הודו לישראל, כאשר שורת המחץ היא: דמוקרטיות צריכות לשמור זו על זו מול האסלאם הרדיקלי. נתניהו לא מתכוון להתערב ביחסים בין איראן להודו. הודו קונה נפט מהרפובליקה האסלאמית, ודצמבר היה חודש שיא. אבל הוא מקווה שעם עליית ערך היחסים בין ישראל להודו, האחרונה תעזור לו מול איראן.
תשע בבוקר, אנחנו נוחתים באחמדאבד. קבלת הפנים המרשימה ביותר נערכת לראש הממשלה כאן. את פנינו מקבלים מאות שלטים בגדלים שונים הנושאים את תמונתו וכיתוב בעברית (נתניהו יעיד אחר כך כי מעולם לא ראה את פרצופו מתנוסס מעל כל כך הרבה שלטים). להקות מקומיות ערכו לכבוד ראש הממשלה מופעים שונים, וכמובן מודי. הוא חיכה לנתניהו כרגיל על השטיח האדום, עם פרחים וחיבוקים. חיזור שכל גבר עלי אדמות צריך ללמוד ממנו.
וכמו מודי, גם בני עמו. בצדי הדרכים, כשאנחנו נוסעים לביתו של גנדי, מאות אלפי תושבים – אנשים, נשים, טף ותלמידים בתלבושות בית ספר – מנופפים לשלום ובידיהם דגלי ישראל והודו. בלונים בצבעי כחול ולבן משוחררים לאוויר, ולהקות שפזורות לאורך קילומטרים של נסיעה ומופיעות בהתאם למדינה שממנה הגיעו ברחבי הודו. ושלטים, מלא שלטים.
זה מרגש ומפעים, תחושה של גאווה ישראלית מפוצצת גם את ליבם של הקרים שבחבורה. אנשי משרד החוץ ופמליית נתניהו מעידים כי לא ראו דבר כזה מימיהם, ואני מרגישה קצת פחות פרובינציאלית. בכל זאת, אני עיתונאית קרת רוח שלא אמורה להתלהב מהכבוד שחולקים לנתניהו ולישראל מיליוני הודים. קורה פה משהו חדש, והיום הזה, שיא הביקור בהודו, מוכיח את זה מעבר לכל צל של ציניות.
עוד פגישות וועידות ואנשי עסקים וקדמה וטכנולוגיה ודי. מגיעים למטוס וממריאים למומבאי. המלון שלנו ממוקם הפעם מול השער להודו שעל שפת הים. המקום יפהפה, אך מזכיר את הפיגוע הרצחני בבית חב"ד המקומי ב־2008, כאשר המחבלים חדרו מהים ורצחו את בני הזוג הולצברג ז"ל, שהשאירו אחריהם את מוישי הקטן. כפי שהבטיח לילד הצעיר, נתניהו מזמין אותו להתלוות לביקור בהודו, וביום חמישי התקיים בבית חב"ד טקס לזכר הוריו, כשמוישי עומד לצדם של בני הזוג נתניהו. אין מסע ישראלי שאין בו טיפת עצב, וזו טיפת העצב המרה של המסע.
אבל בהודו כמו בהודו, צריך לסיים בחגיגות. בוליווד מגיעה הישר למלון נתניהו בחמישי בערב, ושוטפת את המלון בצבעוניות שאפשר להפיק רק בהודו. ירידת מתח. לילה אחרון. צריך להיפרד מהמדינה הענייה והיפה, המלוכלכת והשמחה הזו. נתניהו עשה כאן השבוע היסטוריה. ליוויתי את המסע מקרוב, והשתכנעתי שכוחנו לא בגודל ולא בעוצמה כי אם ברוח, והאומות הענקיות שסביבנו רוצות חלק קטן מזה. "אתיתי דבו באווא" – אומרים בהודו, כלומר אורחים הם סוג של אל. היית טובה אלינו הודו, שלום, נמסטה ובהצלחה בעסקים.
