דבר לא הכין את תושבי מושב משמרת לנפילת הרקטה בתחילת השבוע. תושבי המושב הפסטורלי בלב השרון התעוררו בבוקר יום שני לקול צופרי האזעקה. לאחר דקה וחצי הרעיד פיצוץ אימתני את האזור, פצע את בני משפחת וולף והפך את ביתם לתל חרבות. במשמרת מבינים שהתרחש שם נס גדול: הרקטה פגעה בבית פגיעה ישירה, וגל ההדף גרם נזק לעשרות בתים נוספים. במזל גדול אין הרוגים, רק פצועים – בהם סבת המשפחה סוזן וולף, שנפצעה באופן בינוני. היא לא הספיקה להגיע לממ"ד בזמן ונפגעה מרסיסים, אך אין סכנה לחייה.
הסב, רוברט וולף, עלה לארץ מאירלנד לפני שנים רבות מטעמי ציונות. בתחילה גר ברעננה, ולאחר מכן הגשים את חלומו וקנה נחלה במושב משמרת. בנו דניאל הספיק לקחת את אשתו ואת שתי בנותיו לממ"ד. ובכל זאת, אשתו ובתו בת השנה וחצי נפצעו קל מרסיסים. שכנה של המשפחה, נערה בת 12, נפצעה מרסיס ברגלה ותיאלץ לעבור ניתוח. שבוע קשה מאוד עבר על המשפחה ועל תושבי משמרת שאינם מורגלים בטרור הטילים, אזעקות בשעות הקטנות של הלילה וריצות למקלטים.
השבוע נזכרה עליזה פרידמן (87), בת משמרת, בשיר של אברהם שלונסקי "עומדים אנו במשמרת". השיר נכתב אמנם בימי המרד הערבי ונסוב על כוח המגן היהודי שעמד בפרץ הטרור של מאורעות 1936־1939, אבל מתברר שהוא רלוונטי גם לימים אלה: "עוֹמְדִים אֲנַחְנוּ בַּמִּשְׁמֶרֶת… חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ בַּמַּחְתֶּרֶת. זוֹחֵל אוֹיֵב וּמִתְקָרֵב. חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ מוּל מִשְׁמֶרֶת. לוֹטֵשׁ כְּלֵי זַיִן הָאוֹיֵב".
למדינת ישראל אין "משמרת" אלא צבא לא קטן ואף חזק, והאויב הערבי איננו "זוחל ומתקרב" אלא מפציץ את יישובי המדינה העברית ברקטות וטילים. "משמרת הוא אחד המושבים היפים בארץ", אמרה לנו השבוע עליזה. "זה מקום פסטורלי, יפה ופורח, והמכה הזו נפלה עלינו כמו רעם ביום בהיר. אבל אנחנו מספיק חזקים להמשיך הלאה, להרים את הראש ולא להיכנע".
נחיתת הטיל גרמה הלם גדול במושב, אבל בביקור במקום למחרת האירוע אפשר להתרשם שהתושבים חוזרים לשגרה. רבים התגייסו לסייע למשפחת וולף לאסוף את השברים. אנשי המושב ממשיכים בשגרת יומם, יוצאים להליכה ולריצה ברחובות הירוקים, וממשיכים לעבוד בשדות החקלאיים הרבים. רק הבית החרב ברחוב בארות, המוקף סרטים אדומים של המשטרה ומאבטחים המונעים כניסה, מגלה שהשבוע נחת כאן טיל.
ותיקי מושב משמרת כואבים את אובדן ביתה של משפחת וולף ואת פציעת בני המשפחה, אך קשה לזהות סימני דאגה או חשש מהבאות. "אנשי משמרת הם אנשים מפוכחים עם רגליים על הקרקע, אנחנו חיים במדינה שדברים כאלו קורים בה", אומר יוסי קפלן (69), חקלאי ודור שני למייסדי משמרת, שביתו נמצא בהמשך הרחוב של משפחת וולף. כאשר נשמעה האזעקה המשיך קפלן בשנתו, אבל אשתו רבקה התעוררה וירדה למרתף. לשניים, כמו לרבים מוותיקי משמרת, אין ממ"ד בתוך הבית. השבוע החלו במושב לדבר על הצורך בבניית חדרים ממוגנים לוותיקים.
משמרת נחשב היום אחד המושבים המבוקשים ואף היוקרתיים בישראל. פנינה ירוקה בלב הארץ, קרובה למרכז ושקטה מאוד. אך לא כך היה בקום המדינה ובשנות החמישים והשישים. באותן שנים עבר המושב משברים רבים, ואנשי המקום התאמצו להחזיק בקרקע למרות מחבלי הפדאיון שהיו גונבים את יבולם, ולהתקיים מעבודה חקלאית שלא תמיד שגשגה. במשך שנים רבות משמרת לא נחשבה פנינת השרון, בלשון המעטה. בשנים הראשונות אף נטשו את המושב משפחות רבות בעקבות הקושי הגדול להתפרנס מעבודת האדמה.
ומכל הגלויות
משמרת נוסד ב־1946 על ידי משוחררי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. המושב שהוקם בלב השרון היה חלק מתוכנית האסטרטגית של 'ההגנה', שאותה הגו יוסף רוכל־אבידר ורפאל לב, כחלק מהתפיסה הביטחונית וההגנתית של התיישבות. המיזם הביטחוני־התיישבותי כונה "תוכנית רוכל־לב", על שם הוגיו. לדברי ד"ר רינה רייניץ־אידן, החוקרת את ההתיישבות בשרון, המושב נועד להגן בין היתר על אדמות השרון ועל כביש 4 ממְפגעים שהגיעו מהיישובים הערביים באזור המשולש.
"ב־1942 הכריז דוד בן־גוריון בניו־יורק שהיעד של הציונות הוא הקמת מדינה בארץ ישראל. עד אז התנועה הציונית לא השמיעה את ההצהרה הזו באופן רשמי", אומרת רייניץ־אידן. "אבל אחרי שבן־גוריון אמר את הדברים, מישהו היה צריך לשרטט מפות שמהן אפשר יהיה להבין איך מייצרים מדינה, ומדינה מייצרים באמצעות התיישבות. כל היישובים שקמו אחרי 1942, כולל כל השטחים שנכבשו במלחמת העצמאות, מיושבים על פי התוכנית הזאת. המתכננים שלה סימנו 243 יישובים, והרעיון היה לייצר גושי התיישבות גדולים ולתפוס נקודות אסטרטגיות. מושב משמרת והיישובים הסמוכים רמת־הכובש, חרות וכפר־הס, מקיפים ממערב את העיר הערבית טירה. לכן בתחילתו הוא נבנה צר וארוך. לימים יקראו ליישובים כאלה 'יישובי מגבת'".
שלושים הבתים הראשונים של משמרת נבנו בשנת 1949. לקבוצה הראשונית הצטרפו במהלך השנים קבוצות נוספות ובני עליות שונות, בהם חיילים משוחררים ממלחמת העצמאות שהשתכנו בצריפים. בשנת 1950 הגיעו למושב עולים מרומניה והתיישבו בפחונים.
בשנת 1953 חווה המושב משבר, בעקבות שיבושים באספקת מי ההשקיה: צינור שהותקן בבאר מקומית החל לשאוב חול במקום מים, ובמשך תקופה אי אפשר היה להשקות את הגידולים החקלאיים. רבים יצאו לעבוד במושב חרות הסמוך, אך גם לאחר שהתקלה בבאר תוקנה ונוספה באר אחרת, לא הצליחו רבים מאנשי משמרת להתפרנס מגידולי האדמה. עשרות משפחות נטשו, משאירים מאחור בתים ריקים וחובות. בשנת 1954 הגיעו עולים מצפון אפריקה, ממרוקו ומתוניסיה, ונכנסו לבתים הריקים. מאוחר יותר הגיעו למשמרת גם משפחות ממפוני ימית.
בשנים הראשונות, מספרים ותיקי היישוב, לא היה חשמל במשמרת, ובלילות היו מדליקים אור בעששיות. משאית אחת של המושב הייתה מאפשרת לתושבים לצאת לאירוע, לסרט, לאזור הים או להסיע יולדת לבית חולים. אותה משאית גם הייתה מניידת בהמות בשעת הצורך. חמורים וסוסים שימשו גם הם ככלי תחבורה של התושבים. כדי להתמודד עם הגניבות הרבות של בעלי החיים, היו בני משמרת מרכזים את כולם תחת קורת גג אחת ושומרים עליהן. "החלק התחתון של הקירות בבתים הוותיקים היה עשוי מבטון מלא", אומרת רייניץ־אידן. "אם היה קורה משהו, יריות או חדירה למושב, אפשר היה להחביא את הילדים צמוד לקיר מתחת למיטות".
מלחמת העצמאות לא הסתיימה
"אנחנו קיבלנו מהסוכנות בית ופרה למשק", מספרת רוחה רוזנברג (63), שנולדה במשמרת להורים שעלו מבולגריה. "זה היה יישוב סְפר בזמנו, סבלו מגניבות ופדאיונים. זה היה מקום שכוח א־ל. ההתחלה הייתה קשה מאוד, ואני זוכרת את ההורים שלי עובדים במשק עבודת כפיים. הצמיחה של משמרת באה עם ההרחבה והכניסה של תושבים חדשים".
רוזנברג מודאגת היום בעיקר מבעיית המקלטים לוותיקים. הפיצוץ הגיע לאוזניה כשהייתה בשטח פתוח. "אין סיכוי שאגיע למקלט בדקה וחצי, וכן, זה מלחיץ. עכשיו שוקלים כאן מה לעשות בעניין הזה". לוותיקים, כאמור, אין ממ"ד בבית, אלא מקלט לכל כמה משקים. בזמן אמת יש המעדיפים להישאר בביתם, כמו משפחתו של יוסי קפלן.
קפלן (69) הוא חקלאי המגדל חצילים. אביו, שמואל קפלן (93), איש פלמ"ח וממייסדי המושב, שימש מזכיר היישוב בשנות החמישים. היום שמואל גר בדיור מוגן ולא במשמרת. השניים מסרבים להתרגש מנפילת הטיל השבוע. "האירוע הזה לא מחויב המציאות, אבל מי שגדל פה במדינה לוקח בחשבון שיש אירועים כאלו. מה שקרה לנו השבוע הוא נס. אני לא אדם מאמין, אבל זה היה נס משמיים", קובע יוסי קפלן.
רוב תושבי משמרת מזוהים עם השמאל הישראלי. נסיעה ברחבי המושב מגלה בעיקר שלטים של כחול־לבן ומפלגת העבודה. בבחירות הקודמות הצביעו כ־84% למפלגות המחנה הציוני, יש עתיד ומרצ. הליכוד קיבל 6.5 אחוזים – כלומר 24 קולות – ועשרה הצביעו לבית היהודי. במשמרת עובדים גם פלסטינים מהאזור, ובעבר הגיעו גם פועלים מעזה לעבוד בשדות. אגב, אחד התושבים הוא חבר הכנסת והשר לשעבר דני דנון, שבשנים האחרונות איננו מתגורר במקום בשל מינויו לשגריר באו"ם.
ביישוב מפנים אצבע מאשימה כלפי ממשלת הימין על היעדר מדיניות. "הטעות שלנו היא שלתושבים בעזה אין מה להפסיד", סבור יוסי קפלן. "הביוב זורם ברחובות, אין להם עבודה ועתיד. היו לי כאן בעבר עובדים מעזה. הייתי בעזה לפני עשרות שנים, וכבר אז המים בברזים היו מלוחים. את הטרור צריך לגדוע ביד ברזל ומי שמרים נשק צריך לחסל אותו, אבל בד בבד מדינת ישראל צריכה לדאוג לאנשים הפשוטים בעזה. משהו חייב להשתנות".
"אני כל הזמן חושבת על עוטף עזה", אומרת עליזה פרידמן. "יש לנו צבא יוצא מהכלל, ואני לא מבינה איך הם יכולים לחיות במציאות כזו כל כך הרבה שנים. שם זה כל הזמן קורה".
שמואל קפלן, איש פלמ"ח וממקימי משמרת: "אני בעד שלום, עברתי מלחמות ואני מכיר את ה'תענוג'. אבל כל הסימנים מלמדים שאנחנו נמשיך לחיות על הטנקים והתותחים שלנו"
דווקא איש הפלמ"ח הוותיק, שמואל קפלן, סבור שמה שהיה הוא שיהיה. הוא נולד ב־1925, ומשפחתו עברה את מאורעות תרפ"ט ואת המרד הערבי. במלחמת העצמאות הוא השתתף בקרב מלכיה, במבצע דני ובמבצע יואב. ב־1950 עלה להתיישב בצריף במשמרת.
"החיים הם לא סוכריה, מה אפשר להגיד", הוא אומר. "מה שקרה השבוע בוודאי לא קל לחברים, אבל משמרת זה חומר אחר. אנשים לא יושפעו מהאירוע הזה והרוח פה לא תיפול. אנחנו אנשים חזקים, וגם הדור השני והשלישי ידעו להסתדר. אני לא מתרגש בכלל. בני היה בסיירת שקד, בן אחר בנח"ל, וגם הבת שלי הייתה בצבא. מפגז אחד אין סכנה".
מסקנתו של לוחם הפלמ"ח מנפילת הרקטה במושב שהקים בלב הארץ היא שהמלחמה הראשונה שבה השתתף, מלחמת השחרור, טרם הסתיימה. "הסיפור בינינו לבין הערבים הוא סיפור קשה מאוד. לכל המפלגות יש המון תוכניות וסיפורים מה לעשות ואיך צריך לעשות, אבל הערבים לא רוצים לעשות איתנו שלום. זו ההבנה שלי. אם היו רוצים לעשות שלום, כבר מזמן היה שלום. גם אבו־מאזן לא רוצה שלום, הוא רוצה את זכות השיבה. לכן הסכסוך לא ייגמר, אולי יגיעו להסדר כלשהו עם הזמן, הלוואי.
"אני בעד שלום, שלא תחשוב אחרת. עברתי מלחמות ואני מכיר את ה'תענוג' הזה, אבל כל הסימנים מלמדים שאנחנו נמשיך לחיות על הטנקים והתותחים שלנו. אנחנו צריכים להבין שמלחמת 1948 עוד לא נגמרה".
