יום שני, שבע בבוקר. בפתח מלון פאלומר בוושינגטון הבירה עומדים בתור ארוך הכתבים המנומנמים, שליוו את ביקורו המדיני של ראש הממשלה אשר התקצר במפתיע. "סליחה", אני אומרת לפקידת הקבלה כשמגיע תורי, "אני צריכה לבטל את שני הלילות הבאים שכבר שילמתי עליהם, כי יש אצלנו בארץ מתקפת טילים". באנגלית זה נשמע אולי מפחיד יותר, אבל איכשהו הפקידה קייסי, ששמעה את המשפט הזה כבר עשר פעמים, לא מגלה התעניינות או אכפתיות מיוחדת למצבנו העגום. והאמת, מה לנו כי נלין? התרגלנו אליו הרבה יותר מהר ממנה.
31 שעות קודם לכן, בשדה התעופה בן־גוריון, אנחנו ממתינים לראש הממשלה בניסיון לשמוע ממנו על הפגישה הצפויה עם טראמפ, על מערכת הבחירות ועל מה לא. מדיניות האיחורים של נתניהו מוכרת, אך הפעם ההמתנה מתארכת באופן חריג. הסיבה: לפני צאתו את מדינת ישראל הוא מנסה לשנות את סדר היום החדש שיצרו יריביו העיקריים במערכת הבחירות, ראשי מפלגת כחול־לבן, בניסיונם להדביק לו מחדש את פרשת הצוללות. בדרכו מירושלים לשדה התעופה מגיע נתניהו באופן מפתיע ובהתראה קצרה לריאיון חריג באולפני ערוץ 12, ומתראיין גם לערוץ 20 ולרדיו גלי ישראל.
לקראת השעה אחת בלילה מופיע ראש הממשלה בנתב"ג. הכתבים מנסים לזרוק לחלל האוויר כמה שיותר שאלות, אך נתניהו בשלו – מתייחס תחילה לפגישה הצפויה עם טראמפ, ולבסוף לריאיון הטלוויזיוני המדובר. "כשאני לא מתראיין שואלים אותי למה, כשאני מתראיין שואלים למה", הוא מתרעם. אנחנו עולים למטוס בלי כותרות, ומתכוננים לנמנום של 12 שעות. בינתיים מתגנבת שמועה כי בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, יצטרף לטיסה, עניין שגורר מטבע הדברים דיון וביקורת.
כתבת מדינית בכירה מצלמת את המכונית שממנה יֵצא לבסוף נתניהו הבן, ולא שמה לב לכינויים שהיא מדביקה לו ושמתועדים גם הם בסרטון הקצרצר. הסרטון נשלח לחלל הטוויטר ואנחנו עוברים מיד למצב טיסה, בלי לדעת מה קורה בינתיים בישראל המתעוררת משנתה. על המטוס, 12 שעות בלי טלפונים, אנחנו מנצלים חלק ניכר מהזמן לשינה ברוכה בימים העמוסים הללו. בשעות הערות אנחנו מתוודעים לחלוקת הקשב הטרנס־אטלנטית שנתניהו נדרש לה בביקור הזה: מצד אחד הישגים מדיניים מרשימים בבית הלבן, מצד שני זירת בחירות מבעבעת בישראל שהוא נמצא הרחק ממנה.
על המטוס לפחות, הנושא הדומיננטי הוא הבחירות בישראל. אנחנו מתוודעים לסקרים שהזמין הליכוד ושנתניהו ראה יום קודם לכן, שמלמדים כי שלושה מנדטים שנדדו מהליכוד נמצאים בידי כחול־לבן. הנתון העגום השני שנתניהו רואה באותם סקרים הוא בין שישה לשבעה מנדטים שמצאו להם משכן במפלגתו של משה פייגלין. מי שנבעט החוצה מהליכוד מהדלת האחורית, עוד עשוי לקבל שפע תופינים מנתניהו כדי שיוכל להרכיב קואליציית ימין מבוססת.
כאשר גלגלי המטוס נוגעים באדמת ארה"ב, כולנו שולפים את הטלפונים כאחוזי דיבוק במטרה להדביק את הפיגור ולהשלים את השעות שהפסדנו באתרי החדשות וברשתות החברתיות. תוך כדי ריצה למיניבוסים שמסיעים אותנו בשיירה אחרי ראש הממשלה ל'בלייר האוס' – בית ההארחה היוקרתי של נשיאי ארה"ב – מתחוור כי הסרטון של אותה כתבת חורך את הרשת. בעודנו מאזינים שוב לפס הקול של הסרטון כדי לשמוע מה בדיוק נאמר, קורים שלושה דברים: יאיר נתניהו, שכאמור היה איתנו במטוס, מתעדכן גם הוא בתיעוד המפליל וקובל על ביזויו, הכתבת מוחקת אותו במהירות מדף הטוויטר שלה ומתנצלת על הסגנון, וראש הממשלה משגר תגובה חריפה. האירוע הזה ימשיך ללוות אותנו בימים הבאים, כאשר נבדוק שוב ושוב כל צילום והקלטה כדי למנוע מעצמנו מבוכה עתידית.
"בלבלי אותו" בפאב וושינגטוני
לוח הזמנים של נתניהו בוושינגטון מותיר לנו זמן פנוי שאנחנו מתכוונים לנצל גם למטרות אחרות, בלי לדעת שתוך כמה שעות כל התוכניות שלנו יקופלו ויידחפו חזרה למזוודה ולבטן המטוס. אך תחילה מבקש ללכוד את זמננו יו"ר כחול־לבן בני גנץ, שנמצא גם הוא בוושינגטון לרגל נאומו בוועידת איפא"ק. סדר היום של הבחירות מישראל רודף אותנו גם בוושינגטון. כמו בראיונות המדוברים לערוצי הטלוויזיה בארץ, גם בתדרוך בארה"ב גנץ נראה לחוץ ואף כועס. כאילו לא מבין מדוע הוא צריך להיות מולנו ולהשיב לשאלות, או בכלל להיות מועמד לראשות הממשלה. כששואלים אותו פעם אחר פעם על החומרים שנמצאו בטלפון האישי שלו וכעת חשופים לעיני האיראנים, הוא משיב תחילה שמדובר בעניינים אישיים, מבהיר שלא מדובר בחומר ביטחוני, מבטיח שאינו לחיץ ומתעקש שיספר מה נמצא שם רק כאשר יבחר לעשות כן.
בשאלות המהותיות יותר, גנץ לא יודע להסביר עם מי יקים ממשלה או איך בדיוק יטפל אחרת מנתניהו בסכסוך עם הפלסטינים. לא ברור האם וכיצד רמטכ"ל לשעבר איננו יודע שבלי חזרה לגבולות 67' ועם ירושלים מאוחדת כפי שהבטיח אי אפשר לשבת לשולחן עם הפלסטינים, ודאי שלא לעשות שלום (שוב, כפי שהבטיח). רק פרשת הצוללות מהדהדת שוב ושוב ברהיטות מפתיעה כמעט, אך כאשר שואלים אם ישנן הוכחות חדשות לשחיתות שטרם נבדקה, מתברר שלא התקבל מידע חדש לאחר שהיועמ"ש קבע שאין סיבה לחקור את ראש הממשלה בנושא.
יום ראשון בארה"ב חולף במהירות. אחרי גנץ ושיטוט קצר בשוק איכרים, האגף הימני של הכתבים מסיים את היום באירוע של מועצת יש"ע במוזיאון התנ"ך, שמושך אליו את אורחי ועידת איפא"ק הנערכת בסמוך. הכיבוד – ירקות חתוכים וקצת סושי – מזכיר מעט קידוש של שבת בבוקר. תמונותיה של הצלמת מרים צחי המפארות את החלל, וראש מועצת אפרת עודד רביבי שעובר בין המוזמנים, גורמים לנו לחוש כאילו אנחנו במלון 'כינר' ולא במרחק קצר מגבעת הקפיטול.
בלוויית כתב התפוצות החרוץ של 'מקור ראשון', צביקה קליין, אנחנו נוטשים לטובת פגישה בלתי־אמצעית עם סטודנטים יהודים באירועי המשך של איפא"ק בפאבים הסמוכים. אחד מהם מבטיח להיות בעתיד שגריר ישראל בארה"ב, ומפנק אותנו בשתי כוסות שתייה וקאפקייקס על חשבונו. לך תסביר לו שזו לא התחלה טובה לעובד ציבור בישראל. אני מתרשמת שלצעירים היהודים שפגשנו באותו ערב אכפת מאוד מהנעשה בארץ (טוב, אלה צעירים יהודים שהגיעו לוועידת איפא"ק). רובם הגיעו לישראל כדי לשרת בצה"ל, בהתנדבות כמובן, ומייצגים את ישראל במסירות במקומות לימודיהם, לעיתים מול ביקורת חריפה. ברקע, אגב, מתנגן לא אחר מהשיר "בלבלי אותו" של קובי פרץ, והנוכחים חוזרים על מילותיו בהתלהבות משל היה "טוי" של נטע ברזילי.
לפתע מכשיר הטלפון שלי, שמתעלם משום מה מההשתלבות הנעימה שלי בניכר, משגר התראות על ירי רקטות לאזור השרון. "הולכים לארוז", חורץ הכתב המדיני של ערוץ 20 אלירן טל, ואנחנו סוגרים את החגיגה. אולי זה הג'ט־לג, אבל כנראה בעיקר המרחק, שגורם לכך שעוצמת התחושות הרגילה שלי בשיגורים כאלה, כבת שדרות, נמוכה יותר הפעם. מרחוק הכול נראה אחרת, אני מבינה פתאום, וחושבת כמה נעים לתרום לישראל ממרחק בטוח ולהשיא לה עצות. אנשי המשלחת במשרד ראש הממשלה מאשרים את הצפוי: הביקור מתקצר. "אל תפרקו מזוודות", נאמר לנו. "מחר ברבע לשמונה בבוקר עוברים בידוק ביטחוני, ביקור בבית הלבן והביתה".
ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לא באמת חזר לארץ כדי לנהל מערכה נגד חמאס, ואולי היה מפיק תועלת גדולה יותר אילו היה ממשיך בביקור כמתוכנן. אבל המועמד לראשות הממשלה נתניהו לא היה יכול להרשות לעצמו להפקיר את הבית ההרוס מהמושב בשרון, שהפך בן־לילה לזירת צילומים, לשורת המועמדים שמבקשים לאגף אותו מימין ומשמאל. ושוב, ממרחק זה היה נראה מגוחך כמעט: בזה אחר זה נהרו אל הבית אבי גבאי וטל רוסו, משה כחלון, נפתלי בנט ועוד, והבטיחו שהם יטפלו אחרת בטרור. אבל האם אפשר אחרת?
גם תושבי שדרות והסביבה, ששבעו את ריח השריפות ואת היקיצות הליליות בחיפוש אחר מחסה, לא ישושו לשלוח את בניהם לתוך הרצועה, אם אפשר למרוח עוד קצת את השקט היחסי הזה באמצעים אחרים. חמאס מכתיב לישראל את הקצב מאז 2005, אבל נדרשת תמיכה ישראלית רחבה כדי לשלוח פנימה את צה"ל ולהשיג שליטה על גובה הלהבות ברצועה. לאורך זמן, ספק אם יש פתרון אמיתי מלבד כיבושה מחדש. והרי גבאי, הראשון להצטלם לצד ההריסות בשרון, היה חוזר על ההתנתקות אם היה יכול.
מצור בבלייר האוס
היום השני והאחרון שלנו בוושינגטון התאפיין בתחושות סותרות ומתערבלות. מצד אחד משהו גדול שעוד רגע קורה כאן ומשפיע עלינו שם בבית (הצהרת הגולן של טראמפ); מצד שני האזעקות מהבית שגורמות לנו להרגיש ששום דף שנקבל כאן לא ישנה את חולשתנו המחליאה מול חמאס שם. הבידוק הביטחוני בכניסה לבית הלבן דומה בקפדנותו לזה שנערך בכניסה למשרד ראש הממשלה, פלוס כלבים שרחרחו את תכולת תיקינו, והופ אנחנו בקודש הקודשים של האומה האמריקנית.
נתניהו, באחד הרגעים הגדולים שסיפק לעם ישראל בזכות קשריו הטובים עם הנשיא האמריקני, נראה דווקא עייף וטרוד. מה שלא הפריע לטראמפ להרעיף עליו חיבוקים ונשיקות, כאילו אנחנו בחגיגות בר־המצווה של הבן יאיר. אולי בניגוד לכתבים אחרים, אני מודה שהתרגשתי לראות את החום שבו התקבל ראש ממשלת ישראל בבית הלבן, ואת המסמך החתום ובו הכרה אמריקנית ברמת הגולן, שהוגש לנתניהו בחיוך חגיגי רחב במיוחד. בדרך כלל המפגשים של ישראל עם הזירה המדינית העולמית מסתיימים בנזיפה או בדו"ח חמור. אנחנו מואשמים באלימות, בכיבוש ובעצם העזתנו להיות כאן על אדמת אבותינו. והנה פתאום קורה משהו שכמעט מנוגד לדרך הטבע, שלא לומר נס של ממש. מעצמת־העל המובילה מעניקה לנו מתנה יקרת ערך, אפילו בלי לומר את המילים "נתחשבן בסיבוב". לקראת ההמראה ארצה רומז לנו נתניהו כי להצהרה כזו יש משמעות גם לעניין הימצאותנו ביהודה ושומרון. ימות המשיח ממש.
אני מצליחה להגניב סלפי אחרון מהחדר הסגלגל על רקע נתניהו וטראמפ, ואנחנו מובהלים החוצה אל הבלייר האוס, בזמן ששני המנהיגים ממשיכים לשוחח על איראן, סוריה, לבנון ויתר השכנות החביבות שלנו. במעון ההארחה הרשמי של הבית הלבן, שנבנה ב־1824 והוכר כאתר היסטורי לאומי, אנחנו מתעדכנים בחילופי המהלומות בין חמאס לצה"ל ומשגרים ארצה ידיעות על הנעשה כאן. מנותינו מובהלות פנימה, "כושר סטייל", כך מובטח. אבל המתנה של שעתיים הופכת לשלוש, ואחר כך לשש. כשאני מתלוננת באוזני העורך הראשי על המצור במעון היוקרתי, הוא צוחק: "הרבה אנשים ישמחו להתחלף איתך". הסיבה לעיכוב נמצאת בקומה שמעלינו, שבה נתניהו מנהל את המבצע בשלט רחוק ומאשר לצה"ל מטרות תקיפה דרך קו בטוח בחפ"ק מאולתר שהוקם לצורך העניין.
תנועת המטוטלת בין מדיניות גבוהה לפוליטיקה קטנה מחזירה אותנו שוב לזירה הישראלית המבעבעת. אנחנו צופים בתדהמה בראיונות של גנץ לחדשות 12 ו־13. הוא שוב נראה מבוהל ולחוץ, ובחדר שואלים בלחש ובקול איך למען השם הוא רוצה להיות ראש ממשלה. יש גם מי שתוהה האם המרוץ הנוכחי לראשות הממשלה חושף את הדרך הכושלת שבה מנוהל צה"ל על ידי הרמטכ"לים שלו.
בין מיטוט לשכת הנייה לאזעקת צבע אדום, נתניהו מתעדכן ושמא גם צופה בראיונות של גנץ. לפני עלייתנו למטוס הוא קובל על כך שבחדשות 12 הוקדשו ארבעים דקות סיקור לירי הרקטות ולגנץ, ואז פחות מחמש דקות להישג ההיסטורי שהביא מארה"ב. הדברים הללו של נתניהו גררו ביקורת על כך שהוא "מנותק" ו"מרוכז בעצמו", אבל בבסיסם של דברים היה בהחלט צדק בטענתו. יש לי תחושה שאם אלה לא היו הרקטות על העוטף, משהו אחר היה פותח את המהדורה – הצוללות, נאום גנץ באיפא"ק או מיליוני הפרפרים שפוקדים את ישראל – ודוחק הצידה את ההכרה האמריקנית ההיסטורית בגולן הישראלי. בעולם שבו כל גינוי בינלאומי פותח מהדורות, אין סיבה שלא נפרגן לעצמנו בחדשות טובות כשהן קורות, אפילו אם הן נזקפות חלילה לזכותו של נתניהו. אם רוצים, אפשר גם בהשהיה של עשר דקות כמצוות יו"ר ועדת הבחירות המרכזית.
