בוקר יום שלישי השבוע היה לכאורה בוקר רגיל בגולן. הנחלים עוד שצפו מגשמי הברכה של החורף שמסרב לעזוב, מטעי הנקטרינות פרחו בוורוד מהפנט, והכבישים היו ריקים כתמיד. מלבד הדיווחים על העימות המתחדש בדרום, תושבי הגולן קמו לשגרת יומם כפי שעשו כמעט בכל יום בעשרות השנים האחרונות. ובכל זאת, משהו באוויר היה שונה וחגיגי ביום שלמחרת הצהרת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על הכרה בריבונות ישראל בגולן.
עבור רוב התושבים היהודים שנולדו אחרי 1967, הגולן הוא עובדה קיימת. חבל ארץ יפהפה ומיוחד, אם כי מרוחק מעט ממרכז הארץ, שהוא ביתם הטבעי מאז שהם זוכרים את עצמם. גם זיכרון המאבק הציבורי על גורלו של הגולן, אי־אז בעשור האחרון של המאה הקודמת ובתחילת הנוכחית, התעמעם והפך עם השנים לשכבת עומק שעליה נבנו קומות חדשות של תיירות, חקלאות והתיישבות, ובעיקר שגרת חיים מבורכת. השבוע סימנו חלוצי ההתיישבות, שהובילו את ועד יישובי הגולן במאבק העממי המוצלח ההוא, נקודת ציון היסטורית נוספת שאולי מביאה אל קיצה את שאלת הגולן כקלף מיקוח במשא ומתן עתידי עם סוריה.
"יש פה התרגשות גדולה לראות את החתימה של טראמפ על הצו הנשיאותי שמכיר בריבונות ישראל בגולן", אומר אלי מלכה, לשעבר יו"ר ועד יישובי הגולן, ועד לאחרונה ראש המועצה האזורית גולן. "במשך 27 שנים עמדתי בראש הגופים שהובילו את האזור, ויש תחושה של הצלחה כללית על מה שאנחנו עושים כאן בגולן. כמובן שלא היינו צריכים את זה כדי להיות בטוחים שאנחנו צודקים. עצם העובדה שאנחנו כאן, שזה אזור ישראלי כבר יובל שנים ושכנסת ישראל החילה את הריבונות עוד ב־1981 – חזקה יותר מכל הצהרה".
ועד יישובי הגולן קם לראשונה ב־1969, בעקבות חידוש ההתיישבות היהודית ברמה. מטרתו הראשונית הייתה לייצג את המתיישבים מול צה"ל והממשלה, ולדאוג לצורכיהם היומיומיים. במהלך השנים, בתקופות שבהן נשמעו דיבורים על מסירת הרמה לסורים תמורת הסכם, נכנס הוועד לזירה הציבורית והוביל מסעות הסברה נרחבים ויצירתיים, שהעמיקו את הזיקה בין הציבור הישראלי לחבל הארץ הצפוני והביאו לחיזוק מעמדו המדיני. אחד מהישגיו הגדולים של הוועד הנמרץ, שבמידה רבה סלל את הדרך להצהרת נשיא ארה"ב השבוע, היה החלת החוק הישראלי על הגולן בשנת 1981. בהמשך, בתקופת תהליכי השלום למיניהם בעשור של שנות התשעים, יצאו אנשי הגולן לקמפיין מחודש תחת הסיסמה שטבע אורי אורבך ז"ל "העם עם הגולן". המו"מ עם הסורים לא הבשיל בסופו של דבר, ואוהבי הגולן יכלו לנשום לרווחה. מאז ועד היום, בוודאי לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הקשה בסוריה בשנת 2011, הנושא איננו עומד על הפרק, ובגולן מקווים כמובן שכך ימשיך להיות.
מלכה, שבמהלך שנות התשעים היה יו"ר ועד יישובי הגולן, זוכר היטב את המאבק שהוא היה ממוביליו. "היו אז רגעים לא מעטים שבהם היה נדמה שעוד רגע זה אבוד, והנה אנחנו מאבדים את הגולן", הוא מתאר. "גם ברגעים הקשים ההם נהגנו באחריות והובלנו בנחישות ובאמונה מאבק עממי רחב היקף, שאת הפירות שלו אנחנו קוצרים היום כאשר גם המעצמה הגדולה ארה"ב, ידידת ישראל, מכירה בגולן".
כמי שעמד גם בראש המועצה האזורית גולן, להצהרה כזו צפויות גם השלכות מעשיות?
"אני מאמין שנראה גם פירות כלכליים. בהרבה מקרים, במיוחד בפרויקטים גדולים כמו חוות טורבינות למשל, כשיזמים רצו לגייס אשראי מבנקים אמריקנים, זה לא התאפשר כי הגולן בעיניהם הוא שטח כבוש. גם כשתורמים אמריקנים רצו לתרום זה לא התאפשר, כי רשויות המס שם לא מכירות בתרומות לאזורים שנמצאים בסכסוך. עכשיו, אחרי הצו הנשיאותי שהסיר את החסם של שטח כבוש – יהיו בוודאי יותר תרומות ויותר קשרים בין יישובים בגולן לערים וקהילות בארה"ב, בנקים יוכלו להיכנס למימון, ויותר חברות ויזמויות יגיעו לגולן".
הצו הנשיאותי סותם את הגולל על משא ומתן עתידי עם סוריה?
"אני לא רואה שום אופציה של חזרה למשא ומתן עם סוריה, משתי סיבות. הראשונה כי סוריה התפרקה. היא כבר לא מדינה, ורוב תושביה פליטים בארצם. בעשרים־שלושים השנים הבאות הסורים יצטרכו להשקיע בשיקום המדינה פנימה. הסיבה השנייה היא שקשה לי לראות ממשלה ישראלית עתידית נושאת ונותנת עם סוריה, אחרי שגם הממשלה, גם הכנסת וגם האמריקנים הכירו בגולן. זה כוחה הרב של ההצהרה האמריקאית".
איך תושבי הגולן הדרוזים משתלבים באווירת החג שאתה מתאר?
"הדרוזים בעיקר משדרים שהם לא אוהבים את המהלך הזה של טראמפ, ואני מבין אותם ומקבל את זה. יש להם משפחות בסוריה ושם אין דמוקרטיה, ואם מישהו פה יחגוג על ההצהרה – אז המשפחה שם תלך לכלא ואולי אפילו יותר חמור מזה. חלקם הקטן מכריז באופן מפורש שהוא נגד ההצהרה, אבל בסך הכול אנחנו רואים שהדרוזים בגולן אוהבים לחיות תחת ריבונות ישראל, עם הדמוקרטיה הישראלית ועם הפיתוח הכלכלי שהם חווים כחלק מפיתוח האזור כולו. לכן צריך להכיל את האמירות שלהם, ולהמשיך עם שיתופי הפעולה הרבים בינינו שיימשכו בוודאי גם בעתיד".
מה בעיניך היעד בגולן לעשור הקרוב?
"כל מה שנעשה פה מאז חוק הגולן, כשבגין פעל בעקבות המאמץ של תושבי הגולן והעצומה הענקית שיזמנו, ובהמשך עם המאבק ובפיתוח הגולן לאורך השנים – הכול נעשה ביוזמת התושבים. אנחנו לוקחים אחריות, כי זה תלוי רק בנו. כך נהגנו, וכך נמשיך וננהג. בעיניי צריך להגדיל דרמטית את מספר התושבים היהודים בגולן, על ידי עיבוי היישובים ובמיוחד הגדלת העיר קצרין באופן משמעותי. יש לחזק מאד את שיתופי הפעולה, הקשרים והעבודה המשותפת עם יישובי הגליל המזרחי, כדי שהקו הירוק יטושטש לגמרי ושכל האזור הזה יפעל כיחידה עסקית, חברתית, כלכלית וישראלית. במקביל צריך להמשיך ולשמור על נכסי הטבע והשטחים הפתוחים. הזכות הגדולה לחיות כאן מביאה איתה גם חובה לשמור על המקום עבורנו ועבור הדורות הבאים".
ארץ ישראל היפה
שותפו של מלכה למאבק ולהנהגת הגולן, סמי בר־לב, חולק איתו את תחושת הניצחון אך מוריד מעט את מפלס ההתרגשות ומבקש להבהיר שגם אחרי טראמפ הוא נכון לכל תרחיש אפשרי, קלוש ככל שיהיה. "העובדה שהגולן ישראלי ויישאר כזה היא כמובן משמחת ומחזקת מאוד", אומר בר־לב, שכיהן כראש מועצת קצרין במשך 33 שנה, מ־1980 עד 2013. "זו השאיפה שלנו בחמישים השנים האחרונות. כשעלינו לכאן, אני וחבריי, לא באנו במקרה כי זה מצא חן בעינינו. עזבתי את חיפה והקמתי את קצרין כדי לקבוע את גבולות הארץ. המאבק על הגולן חיזק מאוד את תחושת הקהילתיות והחברות בין האנשים. היום, כשכבר ברור ש'הרמה הסורית' הפכה ל'רמת הגולן', וכשאני מסתכל סביבי ורואה את קצרין ואת כל היישובים עם האופי המיוחד של הגולן, ועם הקהילה ההרמונית שהצלחנו ליצור – אפשר לומר שהגולן הוא ארץ ישראל היפה. ההצהרה הזאת מבורכת ומשלימה את מה שאנחנו יודעים כבר שנים, שהגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
"אכן", ממשיך בר־לב, "נשארו עוד כמה משימות פתוחות. אנחנו צריכים להביא לפה יותר תושבים, לחזק את קצרין ולחזור ולהציב לה את היעד המקורי של 20־25 אלף תושבים. צריך גם ליצור מסגרות תומכות לוותיקים שהמרחק ממרכז הארץ קשה להם. אני מזכיר שגם אחרי חוק הגולן כמעט כל ראשי הממשלה נשאו ונתנו על הגולן, ולכן לא בטוח שתמו תלאותינו. לצד השמחה וההתרגשות נמשיך להיות נחושים, וניאבק תמיד אם יהיה בכך צורך". עם זאת, בר־לב מסכים שהסכנה הזו פחתה השבוע באופן משמעותי: "תראה לי ראש ממשלה שפוי שאחרי שהאמריקנים אמרו שהגולן הוא חלק מישראל, ילך וינהל משא ומתן על הגולן. זה כמעט בלתי אפשרי. הגולן היום הרבה יותר חזק, עם תמיכה גורפת בעם ועכשיו גם בינלאומית".
אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ומי שהיה דובר ועד יישובי הגולן, משיק השבוע בתיאום קוסמי את הביוגרפיה של חתן פרס ישראל יהודה הראל, מי שמכונה בגולן 'הזקן', שכן סיפור חייו הוא סיפור ההתיישבות החדשה בגולן. מעשי וקונקרטי כדרכו מציין הייטנר עוד מספר יעדים שיהפכו את ההצהרה לסופית ובלתי ניתנת לביטול: "מהפן האסטרטגי, המטרה הייתה ועודנה העמקת אחיזתנו בגולן, כדי להבטיח את עתיד הגולן כחלק ממדינת ישראל לתמיד. הדרך לכך היא שילוב של ציונות מעשית – התיישבות ופיתוח, וציונות מדינית – חקיקה, ריבונות והכרה בינלאומית. עד היום אף מדינה בעולם לא הכירה בריבונותנו. הכרה של מעצמת־העל החשובה ביותר היא בעלת משמעות מרחיקת לכת. חשוב מאוד, בנוסף להצהרת טראמפ, להביא גם לחקיקה בבתי הנבחרים ברוח זו, כדי שהצהרתו לא תהיה תלויה ברצונו הטוב (או הרע) של נשיא זה או אחר. לשם כך יש לפעול בקרב שתי המפלגות ולא להזניח את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית.
"בצד המעשי", ממשיך הייטנר, "ההכרזה פותחת את הדלת להסרת חסמים בפני משקיעים ותורמים מארה"ב לגולן. נכון להיום, הפדרציות הציוניות והסוכנות אינן מעבירות משאבים ותקציבים לגולן, כי אין פטור ממס על תרומות באזורים שמוגדרים 'שטחים כבושים'. סובלים מכך גופים כמו המרכז הקהילתי, מכללת אוהלו, מכון שמיר, מערכות החינוך ועוד. המהלך עשוי לפתוח דלתות לקידום יוזמות רבות, עסקיות וקהילתיות".
כמו מלכה ובר־לב, גם הייטנר מציין את הגדלת מספר תושבי הגולן כיעד מרכזי. "אני מאמין שאפשר להכפיל את האוכלוסייה היהודית בעשור הקרוב, בעיקר באמצעות גידול מסיבי של קצרין. וכן, אני בעד הקמת יישוב חדש אחד לפחות, למרות התנגדות המדינה להקמת יישובים חדשים. כפי שבנגב הממשלה השתכנעה להקים מספר יישובים, אפשר לעשות זאת גם בגולן".
תמיד היינו כאן
כמי שמביט ביום־יום בעיקר לאחור, הארכיאולוג ותושב קשת פרופ' חיים בן־דוד, מצטרף להתרגשות לנוכח ההיסטוריה הנעשית בהווה. הגולן, הוא מבקש לציין, הוא האזור היחיד בארץ שזכה לרצף התיישבותי לאורך ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. "במבט כולל, לא זכינו להרבה רציפות התיישבותית בארץ ישראל לאורך אלפי שנות היסטוריה", מסביר בן־דוד. "רוב המקומות, אפילו ירושלים וחברון, לא היו שותפים בכל ארבעת הפרקים העיקריים של ההתיישבות היהודית בארץ. גוש דן למשל זכה בפרק האחרון והנוכחי, אבל בתקופת המשנה והתלמוד אין בו שום יישוב יהודי. אשקלון זכתה לקהילה יהודית אבל לא במרחב יהודי. כל ארץ ישראל חביבה ואנחנו לא באים לכופף ידיים, אבל הגולן הוא אחד האזורים היחידים בארץ ישראל שזכה לנוכחות ולפרקי התיישבות בכל אחת מארבע התקופות העיקריות".
פרופ' בן־דוד מפרט: "בבית ראשון ועוד לפניו הגולן נזכר בתנ"ך – 'גולן בבשן למנשי'. אמנם זו העיר גולן, אבל כמותג אפשר לומר שהגולן הוא נחלת חצי המנשה וחלק מהמרחב הגדול יותר של הבשן. בבית שני, בימי החשמונאים, גמלא היא עיר הראשה של חבל הגולן היהודי. מימי המשנה והתלמוד אנחנו מדברים על כשלושים בתי כנסת עתיקים, שהם בערך רבע מכלל בתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל. זה מסמל נוכחות של יישוב יהודי רציף במשך מאות שנים, שמתחבר גם מערבה להתיישבות בגליל. וכמובן הפרק הרביעי בעת החדשה שמתחיל כבר בימי העלייה הראשונה, בשנת 1886, כאשר ייסדו את בני־יהודה וחיו שם קרוב לשלושים שנה. הרכישה הכי גדולה של הברון רוטשילד הייתה בגולן המזרחי, מה שנודע מאוחר יותר כאדמות הברון בחורן. ואת ההתיישבות המודרנית בגולן אנחנו רואים בעינינו. אם כן, בכל ארבעת הפרקים המרכזיים של נוכחות והתיישבות יהודית, זכינו בגולן לדרישות שלום חשובות ומרגשות".
מאז ראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים, ולאורך שנות המאבק, הקפידו בגולן על אחדות השורות פנימה והחוצה. לדברי הרב אהרון איזנטל, רבו של היישוב חיספין מאז 1987, "זה סוד כוחה של ההתיישבות בגולן, וזה הלימוד הגדול עבור עם ישראל כולו הלאה במאבקים שעוד נכונו לנו".
"להצהרה הזו יש שתי משמעויות עמוקות", מטעים הרב איזנטל. "הראשונה והחשובה היא עצם ההצהרה של נשיא המעצמה הגדולה בעולם שנחתמה בטבעת המלך בדיוק בפורים. אנחנו פועלים לתחיית ישראל על אדמתו בשיבת ציון בשדה הפוליטי הבינלאומי, ומבקשים להצטרף למשפחת העמים. זו המשמעות של הציונות, וזה חייב לעבור דרך ההכרה של האומות בשיבתנו לציון. זה היה המהלך ההיסטורי של עם ישראל במהלך הדורות כולם, ויש לכך מספר דוגמאות. משה רבנו שמבקש מפרעה רשות 'שלח את עמי', הצהרת כורש שהביאה לעלייה לארץ ישראל ולבניין בית המקדש, ועד בריטניה שפרסה את חסותה על התנועה הציונית והתחייבה לסייע למימוש מטרתה עם הצהרת בלפור. אלו היו הישגים מדיניים עצומים מכוח הכרת האומות. הצהרת טראמפ היא תחנה נוספת, שמגיעה אחרי התחנה הקודמת של הכרה בירושלים כבירת ישראל, ואנחנו מאמינים שבכוח עמידתנו האיתנה המהלך יתרחב ואומות נוספות יצטרפו.
בעיני הרב איזנטל, ההצהרה הנוכחית היא הבשלה של מהלך ממושך. "אנחנו לומדים מכאן דבר חשוב נוסף, והוא ערכה של הסבלנות בתהליך השיבה לציון", הוא סבור. "אם נסקור את התחנות שלנו בגולן במהלך חמישים השנים האחרונות, היו מלחמות ומאבקים ורגעים קשים, אבל מה שקבע בסופו של דבר את עובדת הישארותנו כאן היה האחדות והחוסן הפנימי של קהילת הגולן, שהקרינו החוצה לעם ישראל. את הסבלנות הזאת צריך להביא לכל המאבקים על המשך אחיזתנו בחלקים השונים של ארץ ישראל. כשעם ישראל עומד על שלו, איתן ומאוחד, אז בסופו של דבר גם האומות יבואו אחריו. ההצהרה הזאת מחייבת אותנו כשליחים של עם ישראל לדורותיו. אנחנו צריכים להניף דגל של חיים משותפים מתוך הערכה הדדית, ולדעת לפעול יחד למען ערכים משותפים למרות שינויים ערכיים, תרבותיים ואחרים שקיימים בין הגוונים השונים בעם ישראל. כשמתלכדים, אפשר להגיע להישגים משמעותיים", אומר הרב איזנטל ומתכוון לאופייה המגוון של ההתיישבות בגולן, המורכבת מיישובים חילוניים ודתיים.
"לאורך שנות המאבק", מספר הרב איזנטל לסיום, "תמיד אמרתי לאלי מלכה שהקדוש ברוך הוא מחייך אלינו. אמנם זה עוד לא מבטיח שום דבר, אבל אם נמשיך ונפעל אני מאמין שנצליח. אין ספק שההצהרה הזאת מוסיפה לבנה מאוד מאוד חשובה בחומה ששומרת על רמת הגולן".
