אחרי שובו של גלעד שליט משבי חמאס, לפני שבע שנים, החליטו בבית הכנסת גבורת מרדכי בגבעתיים להפסיק לומר בשבת את התפילה לשלום הנעדרים והשבויים. שליט חזר, על רון ארד ידעו שאינו בחיים וכך גם על שלושת נעדרי קרב סולטן־יעקוב במלחמת שלום הגליל 30 שנה קודם לכן. אלא שאחד החברים, שמעון באומל, הביע התנגדות עזה למהלך. "זכריה אחי בחיים, והוא יחזור", חזר וטען. "צריך להמשיך ולהתפלל". מובן שהתפילה ממשיכה להיאמר שם עד עצם היום הזה.
אני מתפלל בקביעות בגבורת מרדכי, ושמעון באומל הוא חברי ושכני. ביום רביעי אחר הצהריים סמרו השערות כאשר פורסמה הידיעה שזכריה חוזר. אמנם לא כפי שציפו, אבל לפחות יש גופה, יש קבר, יש היכן לשפוך את הדמעות. "אני חש שסגרנו מעגל", אומר לי שמעון בריאיון. "יש כאן הסרת ספקות. הרי הספק הוא שמכרסם בנפש האדם יותר מכל דבר אחר. אי הידיעה אם הוא חי או לא חי – זה מאּכּל את כוחות הנפש. את המשפט 'אין שמחה כהתרת ספקות' אני שומע היום ללא הרף".
הוא לא זוכר מה הייתה תגובתו הראשונה. "יש לי בלק אאוט מוחלט. כשראיתי חיילים עומדים בדלת הבנתי שבדרך כלל לא מדובר בבשורה טובה. הפעם אני לא יודע אם זו נקראת בשורה טובה. לו היו באים לבשר שמצאו אותו בחיים, הייתי שמח מאוד. השמחה מעורבת בעצב".
שמעון גדול מאחיו בשש שנים. המשפחה עלתה ארצה ב־1970 מברוקלין, זוג הורים ושלושה ילדים, כאשר זכריה היה בן תשע. שמעון מספר שאחיו היה פעיל מבחינה ספורטיבית, ומעורב חברתית. הוא טיפל בעולים חדשים והדריך בני נוער משכבות מצוקה. היה צנוע, עם כישרון בלתי רגיל לכתיבה וכדורסל. התגייס לחיל השריון במסגרת ישיבת ההסדר בגוש עציון, והיה אמור להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית לאחר השחרור. האב יונה, מאז אותו יום מר, לא נח ולא שקט, ואין כמעט מדינה או ממשלה שלא ניסה להניע לפעול לגילוי עקבות הבן, תוך שהוא נוסע לכל פינה בעולם כמעט, נפטר משברון לב לפני עשר שנים.
לפני 15 שנים אמר יונה בריאיון: "זה קשה, זה עצוב. איננו אנשים צעירים וכוחותינו הנפשיים אינם בלתי מוגבלים, אבל אנחנו מוכרחים להוסיף לשאת את המשא הזה על גבנו. אם אנחנו לא נעשה זאת למען זכריה, מי יעשה זאת?"
על כך אומר היום האח שמעון: "לו הייתה לי אפשרות לומר משהו לאבא, הייתי אומר לו 'אבא, הצלחת במשימתך, אף שציפית לתוצאות אחרות. הוא נסע בכל העולם, ואלמלא היה עושה זאת הנושא היה דועך. הוא עורר את העניין הן מבחינתנו והן מבחינת התודעה הציבורית. אני משוכנע שזה דרבן את המערכות לעשות מאמץ ולא להתייאש".
במשך השנים ידעה תקוות המשפחה, יחד עם המשפחות השותפות לגורלה, עליות ומורדות. מידע זרם מכל הכיוונים, החל בעדות של כתב אמריקני שלדבריו ראה במו עיניו את החיילים "עייפים ועצובים" על טנק המוצג לראווה ברחובות מחנה הפליטים ירמוכ, דרך עדויות שלפיהן הם נמצאים בידי ארגוני מחבלים שונים ומסירת חצי הדיסקית של זכריה בידי יאסר ערפאת לשליחו של יצחק רבין בנובמבר 1993 – ועד למידע האחרון, המבוסס יותר, שהחל בדברים שאמר לפני שנה בכיר בארגון הטרור החזית העממית, שלפיהם במהלך מלחמת האזרחים חפרו המורדים הסורים קברים במחנה הפליטים אל־ירמוכ בניסיון לאתר את נעדרי קרב סולטן־יעקוב, והדבר התגלה אחרי שצבא אסד כבש מחדש את מחנה הפליטים.
מידע מהימן הושג בתחילת שנות האלפיים, בעבודת מאומצת ומשותפת של צוות חקירה מיוחד של אגף כוח האדם, מחלקת שבויים ונעדרים באגף המודיעין, השב"כ והמוסד. "מערכת המודיעין עשתה כאן עבודה", אומר שמעון באומל. "אני מקווה שגם הנעדרים האחרים יימצאו ומשפחות כץ ופלדמן יזכו גם הן להתרת ספקות".
האם היה זמן כלשהו שבו התייאשת ואמרת, די, הוא לא חי?
"אף לא לדקה אחת", הוא עונה. "מעולם לא אמרתי שאני יודע שהוא לא חי. הייתה אפשרות כזו ואחוזי הסיכוי נעו כל הזמן. ידוע שאת הקרב סיים בחיים וכי שלושת הנעדרים הובלו והוצגו בדמשק על גבי הטנק הישראלי שנלקח שלל. מה קרה אחר כך? איננו יודעים. ייתכן מאוד שלעולם לא נדע".
על נסיבות מציאת גופתו של זכריה מעדיף שמעון שלא להרחיב את הדיבור. הוא קיבל את הדיווחים על הטקסים שנערכו אתמול ברוסיה, שבהם קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו חבילה קטנה ובה חפצים נוספים של זכריה שנמצאו ליד גופתו. "אני יודע מעט יותר ממה שנחשף בתקשורת, אבל לא הרבה. אני גם יודע מה יש בחבילה, אבל לא ראינו אותה עד כה".
את טענותיו של בני גנץ ש"נתניהו 'עושה סיבוב' על החזרת הגופה לצרכים פוליטיים" דוחה באומל בשאט נפש. "אלה שטויות, אבל אני מעדיף לא לדבר כעת על פוליטיקה", הוא אומר לנו. "אני בדרכי להלוויה. אמנם ציפיתי שאוכל לחבק אותו שוב, אבל לפחות אזכה להביאו לקבר בישראל".
