שלושה חיילים משועממים אבטחו ביום ראשון שעבר את בניין הפרלמנט בקייב, סמוך לאצטדיונה הישן של קבוצת הפאר "דינמו קייב", במעלה גבעה במרכז העיר. שניים מהם עישנו, אחד אכל כריך. למעט כמה עיתונאים שתיעדו את הנעשה כאן ובמקומות מרכזיים אחרים בעיר, לרגל יום הבחירות לנשיאות אוקראינה, לא הובחנה אווירת מתח מיוחדת.
תאמרו: בחירות דמוקרטיות במדינה אירופית. ובכל זאת, הרוגע המתואר לעיל אינו מובן מאליו. מאז נובמבר 2013 נתונה אוקראינה במשבר פוליטי חריף הקורע אותה בין מזרח למערב, וכן במלחמה הפעילה היחידה כיום ביבשת, מול רוסיה, שגבתה עד כה כ־13 אלף הרוגים אוקראינים. כמה עשרות מטרים מבניין הפרלמנט שוכנת כיכר העצמאות, "מאידאן נזאלז'נוסטי", שהכילה בשנים האחרונות סדרת הפגנות ענק שדוכו במחיר חייהם של עשרות אנשים.
אולי זו העייפות מחמש שנות מלחמה, אולי כניעה לשחיתות שעדיין פושה כאן, אולי ההכרה שאוקראינה לא תוכל להכריע צבאית את רוסיה, ואולי בכלל מזג האוויר האביבי והנעים שהפציע לפתע אחרי חורף קר וארוך. כך או כך, העדיפו תושבי קייב להתהלך ברחוב הקניות ההומה חרשצ'אטק, להצטלם עם ילדיהם ולהעלות את התמונות לרשתות החברתיות, ולא מיהרו לצאת להפגנות מחאה לעיני עשרות צוותי הצילום מכל העולם שהגיעו לתעד את הבחירות.
סופו של יום ראשון היכה את העולם בתדהמה: קומיקאי חסר ניסיון פוליטי, ולדימיר זלנסקי, זכה ביותר מ־30 אחוז מהקולות. זלנסקי בן ה־41, שהחל את קריירת הסטנדאפ שלו לפני עשרים שנה בחיקוי פוליטיקאים, מככב בשנים האחרונות בסדרת טלוויזיה מצליחה שבה הוא מגלם מורה להיסטוריה שבאחד השיעורים נואם נאום אופוזיציוני מול תלמידיו בכיתה. אחד התלמידים מצלם את האירוע, מעלה לרשת, והסרטון נעשה ויראלי. המורה הפשוט הופך לאישיות מוכרת, ובשרשרת אירועים מהירה הופך לנשיא המדינה בכבודו ובעצמו.
לפני כמה חודשים החליט זלנסקי להפוך את הבדיון למציאות, והכריז על ריצה אמיתית לנשיאות אוקראינה. מה שהחל כבדיחה הגשים את עצמו באופן מדהים. אחוזי התמיכה בו בסקרים הלכו ונסקו משבוע לשבוע. לבחירות עצמן הגיע זלנסקי עם סקרים המציבים אותו הרחק מעל כולם, מה שאכן התבטא בסופו של דבר בקלפי. מכיוון שהחוק האוקראיני קובע כי על המתמודד הנבחר לנשיאות לקבל רוב מוחלט – חמישים אחוז מהקולות ועוד קול אחד – הרי שהסיבוב השני ייערך ביום ראשון 21 באפריל (יום לאחר חג הפסח אצלנו, יום טוב שני של גלויות באוקראינה). ומי שיעמוד מול זלנסקי, יהודי משני הוריו, הוא הנשיא המכהן פטרו פורושנקו, שגרף כמחצית הקולות ממתחרהו זלנסקי – 15.95 אחוזים.
בלי להתעלם מהישגו יוצא הדופן של זלנסקי, שדרכו לניצחון בסיבוב השני נראית כרגע סלולה, יש עוד כמה נקודות ששווה להתעכב עליהן בעקבות הבחירות לנשיאות אוקראינה, מדינה שאנו נוטים להמעיט בחשיבותה כחיץ וכזירת התגוששות בין רוסיה לאיחוד האירופי וארה"ב.
63.5 אחוזים מ־30 מיליון אזרחים בעלי זכות בחירה הגיעו השבוע לקלפיות – הישג לאוקראינה, דמוקרטיה שאזרחיה נאנקים בתנאים של עולם שלישי ושחיתות שלדבריהם ניכרת כמעט בכל פינה. מצבם הרעוע של כבישי מדינת הענק הזאת מתאר אולי טוב מכל דבר אחר את האתגרים שבפניהם יעמוד הנשיא הבא: למעט כמה כבישים ראשיים במצב סביר – בין קייב לז'יטומיר, למשל – רוב הדרכים הבין־עירוניות הן במצב תחזוקה ירוד עד מחפיר. בכבישים ראשיים אל ערים גדולות ומרכזיות כמו ויניצה, שבה כמעט 400 אלף תושבים, יש בורות בכל כמה מטרים, ובקטעים רבים הנהגים נאלצים לתמרן בין הנתיבים כדי לא לגרום נזק למכונית. כל זאת במהירות נסיעה נמוכה הגורמת לעיכובים ופקקים. כמעט כל אוקראיני שדיברתי איתו על המצב חזר על אותה התאוריה: "הממשלה נותנת כסף לקבלן מקורב, הוא כביכול סולל את הכביש אבל למעשה משלשל מהתקציב לכיסו, סולל כביש ברמה נמוכה שלא מצליח לשרוד את החורף, וחוזר חלילה".
עניין נוסף הוא החלוקה בין מזרח המדינה למערבה. בבחירות 2014, שהגיעו אחרי המהומות הקשות בעקבות השעיית כניסת אוקראינה לאיחוד האירופי מחשש לנקמה רוסית, נדמה שהפערים המובנים בין מזרח ודרום המדינה, הנתונים להשפעה רוסית חזקה, ובין המערב והצפון הפרו־מערביים, הולכים ומיטשטשים. פורושנקו, שזכה ברוב מוחלט כבר בסיבוב הראשון, קיבל תמיכה בכל רחבי המדינה, בהבדלים זעירים בלבד בין מזרח למערב. עזרה לכך העובדה שבעקבות כיבוש קרים ואזורי מלחמה אחרים במזרח בידי הרוסים, נחתכו כ־6 מיליון מצביעים מהרשימות – רובם ככולם לא היו מצביעים לפורושנקו הפרו־מערבי.
אבל גם בניכוי העובדה הזאת, רוב הפרשנים ציינו כי בפעם הראשונה מאז כינון אוקראינה, היא עומדת בפני איחוד חברתי אמיתי. תוצאות הבחירות השבוע מעט מבלבלות בהקשר להמשך המגמה הזאת. מצד אחד, מלבד אזורים במזרח שתמכו במועמד הפרו־רוסי המובהק היחיד מבין ארבעת המתמודדים המובילים – יורי בויקו, שקיבל בסופו של דבר כ־12 אחוזים מהקולות – אוקראינה בחרה ברוב מוחץ בשלושה מתמודדים שהכריזו שהם בעד הצטרפות לאיחוד האירופי, ולמעשה נוקטים קו פרו־מערבי. מצד שני, במערב המדינה, בעיקר באזור לבוב המזוהה יותר מכל מקום אחר באוקראינה עם קו פרו־אירופי, זכה פורושנקו במרב הקולות.
את הצבעתה של לבוב מפרשים באוקראינה כחשש מדעותיו העמומות מעט של ולדימיר זלנסקי. קשה כמובן לתייג אותו כפרו־רוסי, אולם הוא הצהיר זה מכבר על רצונו לפתוח במשא ומתן עם רוסיה לסיום הלחימה – מה שבעיני אוקראינים לא מעטים משמש תנאי פתיחה לנשיאות כנועה; כמו כן, זלנסקי תומך בקיום משאל עם על שאלת ההצטרפות לאיחוד האירופי, שיש הרואים בו ניסיון התחמקות מלהכריע בעצמו בנושא הנפיץ.
מה שבטוח הוא שלאוקראינה יש עוד עבודה רבה באיחוד התרבותי והחברתי הפנימי, והדבר לא ישתנה גם אם קומיקאי מלא הבטחות ינצח בבחירות. לאוניד קוצ'מה, נשיא אוקראינה באמצע שנות התשעים, כתב ספר בשם "אוקראינה היא לא רוסיה". אחרי חמש שנות מלחמה מול המעצמה ממזרח, נדמה שרוב מוחץ של אזרחיה אכן רוצים להפוך את הסיסמה הזו למציאות, אבל גם מעוניינים לעשות זאת בלי להרגיז יותר מדי את השכנה החזקה ממזרח.
ולבסוף, הנקודה היהודית: מספר היהודים באוקראינה נע בין 250 אלף לחצי מיליון, תלוי את מי שואלים. היו תקופות אפלות בהיסטוריה שבהן לאומנים אוקראינים השתתפו בחפץ לב בפוגרומים ובהשמדות של קהילות שלמות, אך כיום אוקראינים רבים גאים ביהדותם. אירועים אנטישמיים מתרחשים כמו בכל אירופה, אך מבחינת יחס השלטונות זוהי בהחלט תקופה טובה להיות יהודי באוקראינה – כך מצהירים כל חברי הקהילה שם שפגשתי.
עם זה, בשיחות שלא לציטוט מקצתם מביעים דאגה מאפשרות מינויו של זלנסקי לנשיא. המסר הוא זה: "ראש הממשלה גרויסמן יהודי, ועכשיו עומד להיות גם נשיא יהודי. זו בהחלט גאווה לקהילה היהודית באוקראינה, אבל גם מעורר חששות להתפרצות אנטישמית. בסך הכול המצב הכלכלי במדינה לא טוב, ואם המצב לא ישתפר בהחלט יש סיכון שהאצבע המאשימה תופנה לעבר היהודים. במצב כזה אף אחד מאיתנו לא ירגיש בטוח".
