יום שלישי בערב, הדקות האחרונות לפני פרסום המדגמים. אחרי כמה שבועות שבהם מפלגת כחול־לבן צועדת בראש עמודת הסקרים, השמועות על ניצחונו של גנץ זורמות אל מטה הליכוד ב'היכל קבוצת שלמה' בתל־אביב. "הם מובילים על הליכוד בארבעה מנדטים", טוענים גורמים המקורבים לכתבים בטלוויזיה. "אני שומעת שמה שהיה הוא שיהיה", נשלחת אליי מנגד הודעה אחרת. בינתיים צוותי התקשורת מתכנסים איש איש מול מסך הטלפון שלו וצופים בחרדת קודש במדגמים, הצופים בחלקם תיקו בין הגושים או יתרון מפלגתי לגנץ. ח"כ שרן השכל צופה איתנו ופניה נופלות.
לאוזנינו מגיעות שאגות השמחה מהאולם שממול, במרכז הירידים, שם מתכנסים בכירי ופעילי כחול־לבן. הליכודניקים המעטים המצויים כאן בשעה זו כובשים את פניהם בקרקע כאשר מגיעים אלינו רסיסים מנאום הניצחון של גנץ: "העם הכריע", וגם "המפלגה הגדולה ביותר תרכיב את הממשלה". רגב הוד, זמר הבית של הליכוד, מובהל פנימה בשקט בלי לומר מילה, והפלייליסט המושמע ברמקולים מדלג באופן מוזר בין שירים מזרחיים נוגים לעדן בן־זקן ומשה פרץ.
אבל ברכבת ההרים המכונה בחירות בישראל אין רגע דל. שעה קלה לאחר מכן חוזר הצבע ללחייהם של הליכודניקים, והם מתחילים לגדוש את האולם. עם זרימת תוצאות האמת מהקלפיות הפער מצטמצם, ולאחר חצות הופך לניצחון ברור של הליכוד. בינתיים אנו מדוּוחים שנתניהו כבר הספיק לקבל מארבע מפלגות הבטחות שימליצו עליו לנשיא. בזמן שבמטה כחול־לבן עדיין חוגגים משום מה, במרחק ארבעים דקות נסיעה יושב ראש הממשלה במעונו בירושלים ומשייף את נאום הניצחון שלו.
בעוד כשלושה חודשים, לאחר שייכנס לקדנציה החמישית שלו, יעקוף נתניהו את דוד בן־גוריון ויהפוך לראש הממשלה המכהן בתפקיד בתקופה הארוכה ביותר מאז קום המדינה. הוא יעניק חותמת נוספת למהפך מהובלה מפא"יניקית של המדינה להובלה ליכודית, ימנית, בוודאי על רקע ההתרסקות הצורבת של מפלגת העבודה, שסיימה את בחירות 2019 בשפל שלא חזו לה הפסימיים שבסקרים: שישה מנדטים.
רגע לפני שנספיד את מפלגת העבודה, כמה מילים על מה שראינו השבוע: להטוטן ושמו נתניהו, מדינאי דגול אך בעיקר פוליטיקאי שלא רואה בעיניים, עשה זאת שוב. עם התבססותה של כחול־לבן בסקרים בשבוע האחרון והבליץ של לפיד על כל קול במחנה השמאל, עבר נתניהו ממגננה להתקפה ופתח בבליץ משל עצמו: על כלי התקשורת. ברדיו בדרך לעבודה, מעל מסכי הטלוויזיה ובאתרי החדשות – נתניהו היה בכל מקום כל הזמן.
אחרי ארבע שנות בצורת בגזרת הראיונות, נתניהו המטיר את מילותיו על כלי התקשורת בכמות שמילאה את האגן היבש לרוויה. אזרחי ישראל ייאלצו להסתפק בריאיונות הללו לא רק כדי למלא את הצחיחות של ארבע השנים שחלפו, אלא גם בעבור אלה שיבואו. הכלל פשוט: לא אומרים לא לריאיון עם ראש הממשלה. צרפו את הכלל הזה לשתיקה ממושכת של שנים ותקבלו קמפיין ממוקד, חינם, בכל כלי התקשורת בימים המכריעים שלפני הבחירות.
לפיד, שהעביר את הדגש משאלת הגוש הגדול והממליצים – שם לכחול־לבן לא היה כל סיכוי לנצח – לשאלת המפלגה הגדולה, הזמין את נתניהו לקרב ממוקד על השאלה הזו בדיוק. ראש הממשלה הרים את הכפפה, ואחרי לילה ארוך ומבלבל מעט בין שלישי לרביעי, המנצחים והמפסידים ידועים. נתניהו גרף את כל הקופה. נכון למועד כתיבת השורות (לפני ספירת קולות החיילים), שתי המפלגות הגדולות קיבלו מספר שיא של 35 מנדטים, אך היעד של כחול־לבן להפוך למפלגה הגדולה ביותר לא צלח. לצד זאת, גוש הימין נהנה מרוב מובהק וברור.
נתניהו נטל על עצמו סיכון עצום של מחיקת המפלגות הקטנות, השותפות העתידיות לממשלתו, שנשתו עד סף אחוז החסימה ומעבר לו. לפיד, שלא חס על קולות גוש השמאל במשתה שערך, כיוון בכלל לקואליציה עם שותפות מימין, ולכן לא לקח שום סיכון מבחינתו במהלך. אבל נתניהו, שרוצה להקים שוב ממשלת ימין, היה אמור לצעוד על החבל בלוליינות ולשאוב את קולות הימין – אבל לא עד הסוף. אלא שלא באמת מדובר במדע מדויק. ההצלחה שלו להוריד על ארבע (תרתי משמע) כמה משותפיו, הבהירה היטב שגם נתניהו התעניין בדבר אחד בלבד ביום שאחרי: ניצחון במספר המנדטים, ולא משנה המחיר שישלם הימין בכללותו.
איחוד מפלגות הימין הגיעה לחמישה מנדטים (נכון למועד כתיבת שורות אלו), כחלון עם ארבעה, ליברמן עם חמישה, ובנט ושקד לא מצליחים לעבור את אחוז החסימה. הטרגדיה של השניים כפולה. הם היו בטוחים שבציונות הדתית ובימין החילוני מסתובבים מנדטים עודפים שימצאו אצלם בית חדש. התברר שאין כאלה. קרב הבלימה שלהם הפך השבוע מדו־קרב ידוע מראש מול נתניהו, לקרב משולש שאליו הצטרפה מפלגת האם שנטשו – הבית היהודי.
המגזר הדתי־לאומי דחה את הצעת האקזיט של בנט (שאליה הצטרפה איילת שקד, ולא בחשק רב), נשאר בבית היהודי, בחר בנתניהו ואפילו בפייגלין, והשאיר את השניים – עד לא מזמן צמד המנהיגים הבלתי מעורער של מפלגת המגזר – נאבקים בשארית כוחותיהם על אחוז החסימה, מותירים הרחק מאחור את החלומות, או שמא הפנטזיות, על מספר דו־ספרתי. בטווח הקצר והאישי, בנט ושקד יידרשו לחשיבה מחדש. האם להתבונן על המערכת מבחוץ, לתכנן את חזרתם ולבנות יחד את כוחם מחדש, נוסח גדעון סער בליכוד? או שמא להיפרד בעקבות ההפסד הצורב והתחושות הקשות, ולפנות כל אחד לדרכו עד ההזדמנות הפוליטית הבאה? על הספסל ימתינו איתם ציפי לבני, איתן כבל ואורלי לוי־אבקסיס, שהניחה לאגו שלה לנהל את המשא ומתן מול המפלגות ולהפסיד בבחירות. חטאי אבות על בנים נוסח מפלגת גשר ומשפחת לוי. האם בסבב הבא תבוא התפכחות? בכלל לא בטוח.
מצחצחים חרבות
זוכרים שלא מזמן ש"ס נעה בסקרים סביב אחוז החסימה, ויהדות התורה עמדה על שישה מנדטים יציבים? "אתם לא מבינים את הציבור שלנו", הסביר אריה דרעי, וטען פעם אחר פעם שהנתונים שהוא מכיר גבוהים יותר. "אתם לא סוקרים את הציבור שמצביע לי", אמר גם ליברמן על יוצאי בריה"מ, ונתקל גם הוא בפקפוק. הישרדותן של המפלגות המגזריות – ישראל ביתנו, הבית היהודי ושתי המפלגות החרדיות – מוכיחה שמוקדם עדיין להספיד את כוחה של הנאמנות לשבט ולמוצא בקצוות של החברה הישראלית.
הכוח המחודש והמחוזק שהעניקו החרדים לנציגיהם מבהיר גם ליאיר לפיד שעוד ארוכה הדרך לכור היתוך שישנה את הדי־אן־איי החרדי. הוא גם חידד שוב (מתי נפסיק להיות מופתעים?) את כוחם של הרבנים, שפקודותיהם וברכותיהם מוציאות את הבוחרים לקלפי ביום פקודה. אגב, תגידו יפה שלום גם לחוק הגיוס המאוזן של ליברמן ומערכת הביטחון.
אז לימין יש את נתניהו שמניע אותו בעשור האחרון, לדתיים את הרבנים, ליוצאי בריה"מ את ליברמן, ומה עם מפלגת העבודה? ובכן, מינה צמח הסוקרת הוותיקה עובדת עם ערוץ 12 וגם עם מפלגת העבודה. לפי גורמים במפלגה הם זוכים אצלה בסקרים לתחזית אופטימית, כנראה אופטימית מדי של בין שניים לארבעה מנדטים נוספים על פני אלה שהיא מקבלת בקלפי. כך נצפו 28 מנדטים למחנה הציוני לפני ארבע שנים, ובשבוע שעבר הייתה זו תחזית אופטימית של תשעה מנדטים.
חברי המפלגה הוותיקים מכירים כבר את הרוח שמשיבה במפרשיהם הסוקרת המנוסה ממרום כיסאה הטלוויזיוני, והתכוננו להתרסקות. ביום הבחירות תמונת המצב התבהרה עוד יותר מול עיניהם המשתאות, כאשר מצביעי עבודה ותיקים הודיעו "הפעם אנחנו עם כחול־לבן". זה לא בהכרח רק אבי גבאי שנדרש לעשות חשבון נפש, זו המפלגה והדרך וההתרפקות על העבר ועל רבין ובן־גוריון. בעשורים האחרונים לא השכילה מפלגת העבודה לחשב מסלול מחדש, להציג תזה מדינית אחרת ותפיסות כלכליות מתחדשות. היא ערפה את ראשי מנהיגיה בזה אחר זה, גם כאלה שרשמו הישגים נאים כמו יצחק הרצוג, בטענה שלא הצליחו להביא את הניצחון המיוחל. גורל דומה צפוי לגבאי בקרוב. שלי יחימוביץ, עמיר פרץ ואיתן כבל כבר מצחצחים חרבות לקראת המאבק מול כוכבי הדור הצעיר איציק שמולי וסתיו שפיר. חמישה טוענים לכתר על שישה מנדטים, ממש כמו המפד"ל ביום טוב.
"את מבינה כמה הם הזויים אצלנו?" אמר לי אחד מחברי הכנסת הוותיקים השבוע, "הם צפו ביאיר גולן אצל אילנה דיין, וכבר הכתירו אותו למשיח הבא שלהם". מזכ"ל המפלגה ערן חרמוני הודה במוצאי הבחירות שהליך ההדחה המסורתי לא יספיק. החולה מת על שולחן הניתוחים. למפלגה עם זיכרונות שלטון עמומים ואפס רגליים על קרקע ההווה, נדרש אתחול מחדש.
עלה על סרטון
בחזרה לגוש הימין. לצד 35 המנדטים של הליכוד שהצליח נתניהו להביא ברגע האחרון (בואכה חזון 40 המנדטים מיולי אשתקד), מנהיג הליכוד חתום גם על החמישה של איחוד מפלגות הימין. שברי המפלגות שמרכיבים אותה לא היו מצליחים לחצות את אחוז החסימה אילו היו ממשיכים להתקוטט על ישיבה משותפת עם עוצמה יהודית ועל ניואנסים אידיאולוגיים. נתניהו דרס כל שיקול פנים־מגזרי למען הטוב המשותף – ייצוג לציונות הדתית והצלת גוש הימין. הוא חתום על הצלת מנדט וחצי ועוד מנדט וחצי ועוד מנדט וחצי שהסתובבו מפולגים במגזר, המחשה חיה לבדיחה מפורסמת על יהודי אחד באי בודד עם שני בתי כנסת.
שאלת הישרדותה של מפלגת הציונות הדתית נדחתה אפוא בקדנציה נוספת. בהנחה שהרב רפי פרץ בא לסיבוב קצר במחוזותינו, מי שעשה אקזיט בעקבות עזיבת בנט ושקד הוא ח"כ בצלאל סמוטריץ. החלטתו שלא להמתין לפעם הבאה ולהניח לאורי אריאל להנהיג שוב את המפלגה, התבררה כנבונה. הוא הזיז את המנהיג הוותיק, שניים אחרים פרשו מרצונם, ובוואקום הזה פורח מנהיג האיחוד הלאומי. ארבע השנים הבאות הן מבחן מנהיגות עבור מי שהצטיין בשוליים הקיצוניים של הציונות הדתית, ויצטרך עכשיו לכבוש את דרך האמצע.
ואי־אפשר בלי כמה מילים על זהות ופייגלין, הבטחת הבחירות שקרסה. בעיניי יש שתי סיבות מרכזיות לסיום המפתיע הזה: האחת, עשרות אלפי הורים ציונים־דתיים מודאגים, שנוכח חזון הניצחון של השמאל תפסו את ילדיהם המצביעים לראשונה והבהירו להם: "עד כאן חמודי; תבחר בנט, תבחר הרב פרץ, תבחר נתניהו, אבל פייגלין (שמסרב להמליץ על הימין) – על גופתנו". השנייה היא הסרטון של יו"ר המפלגה באתר ynet, שחצה את גבולות הביזאר הפוליטי עד בחילה.
מי שדאג לפמפם ללא הרף את הסרטון המביך של פייגלין היה כחלון. פייגלין שאף לקבל את תיק האוצר כדי להוביל מדיניות הפוכה מזו של כחלון, ואילו האחרון גמל לו בכך שהראה כמה האיש וחזונו מנותקים מהמציאות. הליברטריאניזם של פייגלין צייר את כחלון כשר אוצר שפוי, וסייע לו לשמר בסיס בוחרים צר לעוד קדנציה אחת בלבד.
תלאות הקמת ממשלתו החמישית של בנימין נתניהו לא תמו השבוע, למעשה הן רק החלו. בהנחה שהמפלגות החרדיות יציבו את דרישותיהן המסורתיות – ראשות ועדת הכספים, משרדי הבריאות, הדתות והפנים ואולי משרד נוסף – הן יהיו החלק הקל בפרק המשא ומתן הקואליציוני שהחל ביום שלישי בערב. נתניהו יידרש מצד אחד לנסות לשמור אצלו במפלגה כמה שיותר תיקים (עבור סער, ארדן, כץ, גלנט, דיכטר, רגב, גמליאל, ברקת ועוד היד נטויה), ומצד שני להיות נדיב לכל מפלגה עם ארבעה מנדטים ותיאבון גדול.
ליברמן כבר הבהיר שהוא לא נמצא בכיס של נתניהו, ודרישותיו יאופיינו בתג מחיר גבוה. נזכיר כי במהלך הקמפיין הוא כבר סימן את תיק הפנים שנמצא כעת בידי אריה דרעי, ואת תיק הביטחון. כחלון ידרוש שני תיקים, אך לא בטוח שיתעקש להכניס שוב את הראש למיטה החולה ששמה משרד האוצר, בטח לא עם הגירעון שהשאיר השר הקודם, אחד בשם משה כחלון. גם באיחוד מפלגות הימין מצפים לשני תיקים ומדברים על החינוך והמשפטים, אך נתניהו כבר הודיע שישאיר את החינוך בידי הליכוד, ולתיק המשפטים ממתין נאמנו יריב לוין.
הכנסת תושבע ב־30 באפריל, ומלאכת הרכבת הממשלה תיכנס אף היא לתוך חג הפסח. שאלה מסקרנת אחת נותרה פתוחה: מי יכהן כיו"ר האופוזיציה? האם גנץ ולפיד יכהנו בתפקיד ברוטציה? לפיד איננו ממצטייני הנוכחות במליאה, וגנץ לא התכוון למצוא עצמו נואם אל תוך הלילה מול ספסלים ריקים. הוא בא לשלטון. ואולי יהיה זה בוגי? או שמא יכבדו בתפקיד את גבי אשכנזי? מה שברור הוא שאף אחד מהאישים הללו לא נכנס לפוליטיקה כדי למלא את התפקיד הזה.
