בתפקידיו השונים כרב במשך שנים עסק הרב משה קליין, בין היתר, גם בייעוץ למשפחות שהתבקשו לתרום את איברי יקירם שמת מוות מוחי, כדי שניתן יהיה להציל בעזרתם חיים של אחרים. זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו כרב המרכז הרפואי 'הדסה', קיים הרב קליין סיור במרכז ההשתלות של בית החולים.
"ביקשתי ממתאמת ההשתלות לתת לי את רשימת המושתלים והתורמים", מספר לנו הרב קליין. "עברתי בין החדרים כדי לעודד את המושתלים ולהתברך על ידי התורמים, שבעיניי הם צדיקי יסוד עולם. לא תיארתי אז לעצמי שבתוך זמן קצר אכנס גם אני לרשימה הזו. התברר שכתוצאה ממחלת הסוכרת כליותיי מתחילות לקרוס במהירות, ואני זקוק להשתלת כליה. לא היה לי ספק שאת ההשתלה אעשה בבית, שזה כמובן 'הדסה', מה גם שכאן נמצאים גדולי המשתילים. ביום אחד מצאתי את עצמי על שולחן הניתוחים. הדבר היחיד שאני זוכר מהרגעים האחרונים לפני הניתוח הוא שמלמלתי 'בידך אפקיד רוחי'".
הניתוח עבר בהצלחה. את הכליה תרם הרב דניאל מן, דיין ממכון 'ארץ חמדה'. "לא הכרתי אותו כלל לפני כן. ראיתי אותו יושב ולומד בחדר ההמתנה לוועדה, ושם אתה לא יודע מי תורם ומי מקבל. זכיתי שהכליה שלו מתפקדת עכשיו בגופי".
האם אתה ממליץ למשפחות לתרום את איברי יקיריהם?
"חד־משמעית כן, גם למשפחות חרדיות. גם בעולם החרדי יש פוסקי הלכה מובהקים שניתן לדבר איתם על תרומת איברים. העולם איננו שחור ולבן".
מזה שש שנים וחצי מכהן הרב משה קליין (62) כרב המרכז הרפואי 'הדסה' על שתי שלוחותיו, בעין־כרם ובהר הצופים. זהו תפקיד בעל רגישות עליונה, במיוחד כאשר מדובר באוכלוסייה הירושלמית המורכבת ורבת הגוונים. על פי התיאורים שהוא מספק באשר לשאלות העומדות לפניו מדי יום, הרב קליין נדרש להליכה בין הטיפות ברמה וירטואוזית.
הוא נולד בפתח־תקווה שבה הוא מתגורר עד היום, בן יחיד להורים ניצולי שואה. למד בישיבות נתיב מאיר, נחלים, ישיבת עזתה החרדית ומרכז הרב ("ראש הישיבה, ר' אברום שפירא זצ"ל, הוא רבי המובהק. הוא האיר לי פנים והייתי כאחד מילדיו"). במקביל ללימודיו בישיבה שירת בצבא. בגיל 23 נקרא על ידי הרב משה צבי נריה לעמוד בראש אולפנת 'צפירה', וכיהן בתפקיד זה במשך 19 שנה. כמו כן היה ממקימי מדרשת עפרה. בהמשך שימש כסגנו של הרב חיים דרוקמן בראשות מרכז ישיבות בני עקיבא. בגיל מבוגר יחסית סיים תואר ראשון ושני במשפטים והוסמך כעורך דין. שימש גם מנכ"ל אגודת השירות הלאומי 'בת עמי'. הוא נשוי למילכה, אשת הייטק, ולהם ארבעה ילדים וכמה נכדים.
בשנת 2004 נקרא על ידי הרב דרוקמן לשמש סגנו בראשות מערך הגיור הלאומי שהקים ראש הממשלה דאז אריאל שרון. "זו הייתה 'מלכודת מוות'", אומר הרב קליין, "הרב דרוקמן הלך למהלך הזה, לבקשתו של אריק שרון, כי האמין שאפשר לחולל מהפך וליצור קונסטרוקציה הלכתית שתיתן מענה לאתגר הגיור. מהר מאוד גילינו שהעוסקים בגיור מדברים באותה עברית, אבל בשפות שונות. באחת מישיבות הממשלה תהיתי לְמה אריק מתכוון כשהוא אומר גיור. הוא ראה בכך משימה לאומית. משם נסעתי לפגישה עם הרב אלישיב ששאל אותי 'מה רוצה ראש הממשלה? גויים עם תעודות המרה?' יצאתי לרכב ובכיתי. ניסינו ליצור מהלך ידידותי יותר, להוריד עכבות ומכשולים. זה לא צלח".
"ישוכפל אבולעפיה"
מכל תפקידיו הרבים, זה הנוכחי הוא המרתק והמאתגר ביותר. "כל יום אני מתמודד עם שאלות רפואיות, אנושיות, הלכתיות וארגוניות מרתקות", אומר הרב קליין. ספק אם היה מגדיר כך גם את העיסוק בשאלת המאבק סביב האיסור על הכנסת חמץ לבית החולים בפסח, שמתעורר בכל שנה ומצית מחדש את המחלוקת בין דתיים לחילונים. במארס האחרון השאלה נידונה בבג"ץ, שלדברי הרב קליין רק דחה את הבעיה בכך שנתן למדינה ארכה להשיב לעתירה מדוע היא אוסרת על הכנסת חמץ עד חודש יוני, כלומר חודש וחצי לאחר חג הפסח. בכך, למעשה, ניתן יהיה השנה להמשיך ולאכוף את האיסור.
"זה ממש כמו הסיפור על הפריץ שציווה ליהודי להרוס את סוכתו בתוך שמונה ימים", צוחק הרב קליין. "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה יסודית, האם אנו חיים במדינה יהודית? תהיתי על השופט הנדל ששאל מדוע בניו־יורק יהודי יכול להתאשפז בבית חולים בפסח כשלידו שוכב גוי שאוכל חמץ. כמעט קמתי לשאול אותו 'כבודו יושב כאב בית דין בגלות או בארץ אבותינו, ראשית צמיחת גאולתנו?' נכון לרגע זה לא נעשתה לטעמי עבודה יסודית על ידי הרבנות הראשית, וקולה אפילו לא נשמע בין כותלי בית המשפט העליון. גם המדינה לא. הפרקליטה מטעם המדינה לא העלתה טיעונים משכנעים מול טענת העותרים, הפורום החילוני ועדאללה, שהאיסור אינו 'מידתי'. לטעמי כמשפטן, מידתיות היא גם לראות שמדובר בסך הכול בשבוע אחד בשנה. בג"ץ חיפש את הכוח לאפשר למיעוט החפץ להכניס חמץ בפסח. בפסח יש איסור בל ייראה ובל יימצא, וכך תמנע מיהודים שומרי תורה ומצוות להתאשפז בבית החולים".
איך תתמודדו בהדסה?
"יש שני בתי חולים בירושלים, ואנחנו מסתכלים על איזו אוכלוסייה הם משרתים. הירושלמים שלנו מבקשים כשרות מהדרין. בימי החול מבשלים בישול ישראל לדעת מרן (ה'בית יוסף'), המחמיר יותר מהרמ"א, ובפסח החלטנו שהבישול יהיה ללא קטניות. כמובן שאלה שחייבים בדיאטות מיוחדות יקבלו מה שהם צריכים, גם אם מדובר בקטניות. הבישול הוא בקיטור ולא בסירים, כך שניתן יהיה להבדיל בין המאכלים. ב'עין כרם' כולם יאכלו בכלים חד־פעמיים, ובהר הצופים, הקטן יותר, יאכלו בכלים מיוחדים לפסח".
אחד הרעיונות שהועלו בבג"ץ היה להקצות 'מתחמי חמץ' לחפצים בכך בשטח בית החולים. הפורום החילוני הביע התנגדות עזה לרעיון, וכינה אותו 'מכלאות חמץ'. "החלטנו שמתחמי החמץ יהיו מחוץ לבניינים, במדשאות המתחם", אומר הרב קליין. "שם יוקמו אוהלי חמץ, אף שהמדינה לא כפתה עלינו זאת".
אנשי הביטחון ימשיכו לחטט בתיקי הנכנסים? האם תפקידם להיות 'שוטרי חמץ'?
"הם ממילא בודקים את התיקים. לא יהיה קל להכניס חמץ. ליד כל פתח יהיה מקרר או ארון, והם יבקשו מהאנשים שבתיקם נמצאים מאכלי חמץ להפקיד אותם שם עד תום הביקור. יש גם קניון שבו ניתן לקנות ולהכניס, כי הכול שם כשר לפסח. נֹאמר למבקרים שאם אתם רוצים לפנק את המאושפז איש לא מונע מכם, אבל מבקשים מכם להתחשב בחלק ניכר מהמאושפזים שאין להם ברירה וילכו הביתה".
ולמרות הכול נראה שהעימות בלתי נמנע…
"אנחנו לא רוצים את הקטטה, אבל אנחנו חיים במדינה רווית פרובוקציות. אנחנו לא נכנסים לפה של אף אחד, אלא מבקשים לתת לנו אפשרות להתנהל כבית חולים יהודי הנותן למטופליו את היכולת לשמור על ההלכה. איש לא כולא את החילונים, הם מבקרים רצויים ומכובדים, בדיוק כמו שבכל השנה אנחנו מקבלים בהרמוניה יהודים ושאינם יהודים, ששוכבים באותם חדרים, מיטה ליד מיטה ואין פרץ ואין צווחה. אם הייתי יכול לדבר בבית המשפט הייתי אומר 'ישוכפל אבולעפיה' (מאפיית הפיתות המפורסמת ביפו; מ"ט). הוא סוגר את שעריו בפסח, לא כי מישהו הורה לו אלא כי הוא מגלה הבנה. גם ברחובות העיר העתיקה לפני מלחמת השחרור, הערבים היו נמנעים מלמכור חמץ בפסח מתוך כבוד".
הרב יצחק יוסף הכריז שאנשים ימותו כי יסרבו להתאשפז.
"לכלל מוות לא נראה שיגיעו, אבל הם יחשבו פעמיים אם להגיע למקום שבו לא ניתן לשמור על דבר אלמנטרי כמו כשרות לפסח. בית המשפט הציע להביא את האוכל בכלים חד־פעמיים, אבל הוא לא נתן את דעתו על כך שהאוכל מוגש בעגלות חמות ושם הוא יהפוך לעיסת פלסטיק מעורבת באוכל".
לפני חודש רמדאן האחרון, מספר הרב קליין, הוא קיבל בקשה מארגון מוסלמי להתיר להם להכניס ארוחה חמה למאושפזים מוסלמים לשבירת הצום, במקום ארוחת הערב השגרתית של בית החולים. "אמרתי להם שלא אפלה אותם בשום דבר ועניין. הם יקבלו אותו יחס בדיוק כמו אגודת החסד החרדית שמביאה לחולים ארוחות חמות בשבת, שאוכלים אותו בחדר נפרד ובכלים חד פעמיים. אותו יחס בדיוק".
להקהות את השפיצים
סוגיית החמץ מעוררת ברב קליין הרהורים רחבים יותר באשר למורכבות החברה הישראלית. "זה נורא, מנסים לא להחמיץ שום קטטה או מריבה. בסוריה ובחיזבאללה מכינים עבורנו כל מיני תוכניות, ואנחנו רבים בין הקבוצות ותתי־הקבוצות. המקום השפוי היחיד הוא בית החולים. כאן נגמרות כל הקטטות ואתה שוכב בבגדים שלא שלך, וכאן אין הבדל בין דתיים ולא דתיים, חסידי סאטמר או ויז'ניץ, יהודים ולא יהודים. והנה, גם לפה מגיעים עם כל מיני פרובוקציות. אלה אנשים שבאים מבחוץ. מי שנמצא בתוך בית החולים לא עושה פרובוקציות. הוא עסוק בתוצאות ה־MRI או ה־CT, בניתוח או בלידה הקרובים, ואין לו כוחות נפש למריבות".
כרב בית חולים, מה אתה חושב על הפער בין רמת הרפואה המצוינת בארץ ובין רמת שירותי הרפואה הנמצאת בשפל?
"אני לא נמצא בפריפריה אלא בבית חולים מרכזי וגדול…"
שבו אין זקנות במסדרון, תורים אינסופיים והמתנה של שש שעות בחדר מיון?
"זה נכון, אבל בשעה שהרפואה ניתנת היא רפואה של לכתחילה ולא בדיעבד. לדעתי, כשיש חמלה וטיפול חם מצד אחות או רופא, אז בסופו של יום זה הדבר המרכזי. מערכת הבריאות מתמודדת, אבל בהחלט לא מתמוטטת. אם היה לה יותר כסף, היא הייתה יכולה לתת שירות טוב יותר. במדינה שנמצאת במלחמה, חלק גדול מהמשאבים הולכים לעניינים צבאיים ולסדרי עדיפויות אחרים".
בשנים האחרונות מתרבים המקרים של תקיפות רופאים מצד בני משפחות החולים, ובסוף השבוע שעבר אירע מקרה כזה ב'הדסה עין כרם'. "החברה הישראלית עצבנית כרונית", הוא אומר. "אנשים שופכים את מררתם על אנשים שרוצים לטפל בהם. אדם יכול להגיע לחדר מיון ולהמתין שעה ארוכה, לא כי הרופאים משחקים אלא נמצאים עם מטופל אחר. גם סדרי העדיפויות שלהם הם רפואיים.
לפעמים זה לא קל, אבל אדם לא יכול להרים יד או קול על אלה שעוד דקה יעזרו לו. הם יודעים היטב שהוא רוצה לקבל מענה ולצאת מהמתח שעובר עליו. גם כשאנחנו נתקלים בפקק, ננגח מכוניות אחרות שנמצאות בדרך? ניכנס בניידת?"
בבית החולים עצמו, לרב יש יכולת השפעה על סדר העדיפויות?
"מוטת הכנפיים של הרב היא בהתאם לאחריות שהוא נוטל על עצמו ושההנהלה נותנת לו לפעול, והיום היא מגיעה כמעט לכל משבר בבית החולים. כשהגעתי להדסה התבקשתי להעביר מצגת איך אני רואה את תפקיד הרב. דיברתי על חיי הדת במעגלי החיים, על עבודה מול כל ארגוני החסד הקיימים, על רפואה והלכה ועל הידברות בין האוכלוסיות השונות המגיעות לבית החולים. היום אני חבר הנהלת הדסה, ועמדתי נשמעת".
ללשכתו קורא הרב קליין "חלון הראווה של בית החולים", ולהוכחה הוא מציין כי מחלקת יחסי הציבור והשיווק של בית החולים ממוקמת במשרדו. "למשל, כשרוצים לשווק את בית החולים ליולדות צריכים לבחון מה אומרים ומה לא, ובאלו טרמינולוגיות משתמשים בירושלים. בציבור החרדי לא מדברים בפרסום ציבורי על רחם, על פרטים הקשורים בגוף האישה ועל הנקה. לכן אנשי הפרסום יושבים איתי על כל מודעה".
בעצם הפכת למשגיח הכשרות של יחסי הציבור?
"ממש לא. רב שנתפס כמשגיח כשרות, מקומו בין הפולים לעדשים ובין הקלחת לכירה. הרב צריך ליצור תמהיל שכל המגזרים יחושו בו בנוח. אני לא רוצה שהחילוני ישמע על ההיערכות שלנו לפסח שהיא למהדרין מן המהדרין ויאמר שהחולים יקבלו אינפוזיה בטעם מצה, ואני כן רוצה שהחרדי יידע בדיוק מה מצפה לו. אני בא מעולם החינוך המכיל, שבו משתדלים שיהיו כמה שפחות שפיצים".
שעתיים וחצי בבעלז
תוך כדי שיחתנו מקבל הרב קליין שיחת טלפון מפילדלפיה. על הקו תורם המבקש להעניק לבית החולים מגילת קלף ועליה ספר תהילים בכתב סופר, ומציע למקם אותה בבית הכנסת שבו חלונות שגאל המפורסמים. לרב קליין יש רעיון אחר. "אמרתי לו שיש לי מקום טוב יותר: בחדר ההמתנה ליד חדר הניתוח, שם יהיה לה שימוש רב יותר. הוא הסכים מייד".
הרב קליין רואה עצמו כתלמידו של הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב' שבה למד, אך אינו מהסס להיוועץ בפוסקי הלכה חרדים. "למדתי שלהגיד 'כן' ולהישאר במסגרת ההלכה קשה הרבה יותר מלהגיד 'לא'. אני רוצה להרבות באמירת כן. זה לא אומר שהכול מותר, אלא שהפסיקה צריכה להיות מבוססת היטב. לא פעם אני נועץ טלפונית עם הרב טוביה וייס, גאב"ד העדה החרדית, שאני בידידות עמוקה איתו, כמו שהייתי בידידות עמוקה גם עם הרב עובדיה יוסף זצ"ל. למחרת ראש השנה האחרון בחייו, כשנכנסתי לחדרו, הוא נטל את ידי ונשק לה. יצאתי החוצה ופרצתי בבכי".
כיפתו הסרוגה וזהותו ה'ציונית' אינם מפריעים לו להתקבל אצל כל רבני ירושלים, שהוא ביקר אותם בזה אחר זה כאשר נכנס לתפקידו כרב המרכז הרפואי. לדבריו, הוא זוכה אצלם לאמון בלתי מסויג. בשבוע שעבר ישב שעתיים וחצי אצל האדמו"ר מבעלז, לדון בסוגיה רפואית כלשהי.
ב־2017 עבר בית החולים הדסה עין כרם משבר חריף, כאשר שישה מרופאי המחלקה ההמטו־אונקולוגית לילדים הודיעו על התפטרותם. המשבר נמשך חודשים רבים והביא לסגירת המחלקה. הסערה התנהלה בטונים צורמים תוך חילופי דברים קשים בין מנהל בית החולים פרופ' זאב רוטשטיין ובין הרופאים. הרב קליין ניסה לפשר, ללא הצלחה. שאלתי אותו האם הפצע עדיין פתוח.
"הצלקות ודאי נותרו. ראיתי את האיש (פרופ' רוטשטיין; מ"ט) כאשר הטיחו בו 'רוצח', ואני בטוח שזה פגע בו מאוד, הרי גם הוא בן אדם. ניגשתי לרופאים בכירים והצעתי את עצמי לתפקיד המגשר, כי הרי אני משפטן בהשכלתי, או לחילופין את הרב עמאר. לצערי זה לא הסתייע. אישית התפעלתי כיצד פרופ' רוטשטיין הביא בזמן קצר את טובי המוחות והרופאים למחלקה הזו, בהם רופאים מעבר לים או מתל־השומר שבאו ונתנו כתף".
שאלתי את הרב קליין על יחסיו שלו עם פרופ' רוטשטיין, והוא הפתיע אותי בסקופ: מדי שבוע הוא מקבל בווטסאפ מאמר מפרופ' רוטשטיין, ובו דברי הגות על פרשת השבוע עם חיבור ל'פרשיות' האקטואליות שהיו בהדסה באותו שבוע. "אם מישהו יירט את שיחות הווטסאפ האלה הוא ימצא דברים נהדרים", אומר הרב קליין, ומוציא את הטלפון כדי להראות לי את המאמר האחרון שקיבל.
"המחלוקת די מאפיינת את עם ישראל. היא מביאה לידי ביטוי את עצמיות האדם ומפגישה אותו עם האחר", ממשיך הרב קליין. "אני מקווה שגם המחלוקת בהדסה תמצא את שביל הזהב. רוטשטיין הוא מנהל מנוסה, חושב מחוץ לקופסה. נכון שיש רופאים החולקים על דרכו אבל הוא הגיע להטיס את 'הדסה', שהיא ג'מבו ענק שחי על אדי דלק מעטים".
אתה מתכוון לגירעון של 43 מיליון שקל?
"לפני שפרופ' רוטשטיין הגיע הגירעון היה מיליארד שקל, והוא מוליך את העניין ביד אמונה. תנופת הבניין אדירה, ולבית החולים נכנס המכשור החדיש ביותר".
כרב, אתה סבור שיש לתת לרופאים שכר עתק כמו שכמה מהם מקבלים?
"אנחנו חיים בעולם של היצע וביקוש. ייתכן שבעולם מתוקן יותר המצב היה צריך להיות שונה, אבל בכלים של היום זה לגיטימי. יש רופאים שבמקומות אחרים מוכנים להגיש להם דף חלק עם חתימת המנכ"ל, ולומר להם 'תכתבו מה שתרצו'. הדסה לא יכולה להיות אי בודד עם כללי משחק אחרים".
במשך השנים, בתוקף תפקידך ובעיסוק הבלתי פוסק בשאלות רפואיות, האם חשת שהרחבת את השכלתך הרפואית והיום אתה יכול להיות רופא?
"רופא לא, אבל היפוכונדר אני יכול להיות בשיעור חזון איש…"
