יום שלישי, תשע וחצי בערב. מול דלת המעלית היורדת לאולם 3 של 'צוותא' במבנה הישן באבן־גבירול, מתגודדים כמה תיכוניסטים בחולצות ירוקות של מרצ. הטייפקאסט שלהם כאילו נלקח מקריקטורה של מערכון: חיוורים, ממושקפים, מנומסים.
אנחנו נכנסים למעלית. "ייאוש", אומר אחד לחברו. "שששש", מהסה אותו החבר, "עדיף לא להוציא את זה החוצה". "למה ייאוש?" אני מתערב בשיחה. "כי לפי הסקר שלנו אנחנו לא עוברים את אחוז החסימה", עונה לי הצעיר. "לא הצלחנו לשכנע את הציבור שבלי שמאל אין עתיד למדינת ישראל".
אנחנו יוצאים מהמעלית. הבלונים הירוקים מסודרים בעיצוב מוקפד. אולם צוותא המיתולוגי קטן יחסית, וגם כשהוא מתמלא בפעילים אני סופר רק כ־120 איש. התפזרות הגילים מעניינת: פנסיונרים לצד תיכוניסטים. בין הנערים לזקנים הגיעו בעיקר מתמודדים לכנסת או פעילים מוכרים. כמה דקות לפני עשר נכנסים חברי הרשימה, מתחבקים ממושכות זה עם זה ומתיישבים בשורה הראשונה. ויש גם אדמו"ר, ח"כ אילן גלאון. כמעט כל מי שנכנס לאולם עוצר לתת לו חיבוק ומילות הערכה. כאשר מדגם חדשות 12 עולה על המסכים ומבשר על שוויון בין הגושים, האולם מתמלא במחיאות כפיים. רגע של אופוריה באוויר. הקהל שואג "מ־ה־פ־ך! מ־ה־פ־ך!" אחרי שתי דקות ניתן כבר להבחין שרק במסך המרכזי – זה שמציג את אולפן חדשות 12 – חוזים סוג של מהפך. במסכים האחרים התוצאות שונות.
מזכ"ל מרצ תומר רזניק נוטל את המיקרופון ומתאמץ לשלהב את הקהל, אולם הכריזמה ממנו והלאה. בהמשך הוא מפרט רשימת תודות ארוכה לפעילי המפלגה, ומצהיר: "מרצ היא קודם כול אנשים". אחריו עולה יו"ר המפלגה תמר זנדברג, שמבינה שהחגיגות מוקדמות. היא מספרת על הביקור שלה בכפר־קאסם, ומוחה על "החרפה שבהתקנת מצלמות אבטחה בקלפיות ביישובים הערביים".
"בכפר־קאסם ראיתי את עתיד המהפך, את עתיד השמאל הישראלי, שמבוסס על שותפות, שוויון וצדק בין האזרחים היהודים והערבים במדינה", קוראת זנדברג. "רק השמאל הישראלי ייתן תשובה לארבע השנים הקשות מאוד שעברנו תחת הימין הקיצוני. אין מהפכה בלי מרצ". הקהל מריע, והיא ממהרת להנמיך ציפיות: "בחלק מהמדגמים יש סיכוי למהפך, מגיע לנו מהפך. אם יהיה מהפך, הוא לא יהיה בלי מרצ".
שלב ההסברים מגיע מהר. "אתם יודעים למה כחול־לבן שתו לנו את המנדטים?" שואלת יו"ר מרצ את הקהל. "זו ההוכחה שהציבור רוצה להעיף את ביבי ואת ממשלת הימין הקיצוני, שהציבור רוצה דרך אחרת, את הדרך שלנו. אלו שהצביעו כחול־לבן תומכים בתקווה שלנו".
הקהל לא לגמרי מבין מה קורה, ועדיין שרוי באופוריה מהמסך הענק עם התמונה 60:60 המבשרת על שוויון בין הגושים. אנשים מוחאים כפיים בהתלהבות, שמחה וששון לכל ילד בלון. עוד לא הפנימו כאן את מנהג ישראל העתיק: בתל־אביב חוגגים בלילה, בירושלים חוגגים ביום.
הביקורת על זנדברג נדחקת אל מחוץ לאולם. חבורת פעילים מתגודדת שם, שקועה בוויכוח לוהט על אפקטיביות הקמפיין. "מה זה הפוסטר הזה של תמי (זנדברג) צופה אל האופק כמו איזה סטאלין? אנחנו מפלגה של רעיונות ולא של כוכבת, במיוחד כשהכוכבת לא כוכבת", מטיחה פעילה צעירה. "אני לא מבין מה את רוצה", עונה לה פעיל אחר. "היום המותג זה מנהיגים. איך את רוצה למשוך אנשים, לחלק להם חוברת מצע לקרוא לפני השינה?" "כן", מתלהטת הצעירה, "כולנו כאן כי חשבנו, כי הגענו למסקנה שאין עתיד לארץ הזו בלי סיום הכיבוש ושוויון לכל האזרחים. אנחנו לא עדר שהולך בעיניים עצומות אחרי גורו". "יופי", עונה בן־שיחה, "אבל צריך לרדת אל העם, לתווך את זה, ואנשים היום חיים בריאליטי. הם רוצים כוכב יפה עם פנים וסיפור מנצח".
האירוע מסתיים מהר, והנוכחים נוהרים החוצה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, מרצ הצטמקה לארבעה מנדטים בלבד ומיצבה עצמה כמפלגת נישה אידיאולוגית בעלת השפעה שולית. אני מסתובב בין פעילים ומנסה לדובב אותם. במרצ עדיין לא נשמעים קולות הקוראים לזנדברג להתפטר, אולם ביקורת על הקו שהובילה נשמעת גם נשמעת: על מיקוד הקמפיין בדמותה בלבד תוך העלמת הרשימה (אם כי צריך לומר שגם זו לא הייתה אטרקטיבית במיוחד); על ההתמקדות בחילוניות כדגל, באופן שהבריח מצביעים מסורתיים ואנשי שמאל דתי; על שטחיות המסרים והיעדר עומק בראיונות שנתנה; ועל רעיונות פוליטיים בועתיים שהפסיקו להתכתב עם המציאות. התחושה של חלקם היא שזנדברג אולי מצטלמת טוב, אבל מרדדת את המסרים של המפלגה. איפה היא ואיפה החריפות והאינטלקט של שולמית אלוני ויוסי שריד.
