בשעת ערב ביום רביעי שעבר התקבצו בכיתות סמינר הקיבוצים עשרות פעילים ותומכים של מפלגת העבודה. על הלוח באחת הכיתות נכתבה שאלת הכוונה לדיון: "האם המפלגה צריכה לשאוף לשלטון או להיות מפלגת נישה?". ליד המילה "נישה" הוסיף מישהו כוכבית "עם מרצ", כדי להגדיר את הדברים כמו שהם.
את המפגש יזם יאיא פינק, שסומן כהפתעת הבחירות במפלגת העבודה כשהוצב במקום ה־12. גם הוא לא ציפה שמפלגת העבודה תקושש מחצית מהמנדטים שהיו דרושים לו כדי להיבחר. "הצביעו לנו רק 200 אלף איש", אמר פינק לחברים, "אין ספק שזו אכזבה, כישלון, אבל מתוך זה אנחנו חייבים לצמוח".
המפגש התחלק לכמה דיונים. אחד מהם עסק באידיאולוגיה של מפלגת העבודה ובמה שצריך להשתנות בה. דיון אחר עסק בסוגיות פנים־מפלגתיות: השטח, הניתוק מהצעירים, עודף מערכות בחירות ומוסדות.
בדיון האידיאולוגי היו הדעות מגוונות למדי. ביקורת רבה נמתחה על הפיכתה של העבודה לנחלתו של מגזר מצומצם במקום למפלגה עממית רחבה, וכן על התמסרותו של מחנה השמאל לדגלים אחדים בלבד, תוך הפניית הגב לזרמי ימין שפשטו בחברה הישראלית.
"הקרבנו את המאפיין הפרגמטי המפא"יניקי למען מרדף אחרי אידיאולוגיות", אמר אחד המשתתפים. "הקשבנו למה שמרצ אומרים שאנחנו צריכים להיות, והאמנו להם. הזכירו פה את טבנקין (יצחק טבנקין, מראשי התנועה הקיבוצית ומייסדי מפ"ם ואחדות העבודה, י"פ). היום היו בועטים אותו מפה, הוא לא היה מוצא את מקומו במפלגת העבודה".
חלק מהנוכחים הזכירו בערגה את הברית ההיסטורית בין מפא"י לציונות הדתית. אריה, אחד המשתתפים, טען שביום שמפלגת העבודה החלה להיות מזוהה רק עם "השלום", היא איבדה את זהותה. "מפא"י והמערך נתנו ביטוי פוליטי לכל האנשים", הוא אמר. "הבסיס של המערך הוא מפלגת שלטון חברתית, שידעה לחיות בשלום עם הדתיים. השותפה ההיסטורית של מפא"י הייתה המפד"ל. היום זה כבר לא קיים. מפא"י אפשרה לדתיים להיות חלק מהשמאל, ובעבודה היה פלג שנקרא אחדות העבודה והם היו ימנים. מפלגת העבודה כמפלגת שלטון אפשרה מערך דעות בין ימין לשמאל. המשבר הגדול של השמאל הוא שקבוצה שחשבה על החברה ועל הציונות התחילה להתעסק רק בשלום, ואז השמאל בישראל איבד את זהותו".
יאיר שומרון, מראשי חוג "אייר" במפלגה, היה בוטה יותר. לדבריו, המשבר הגדול ביותר הוא שהעבודה מזוהה היום כמתנגדת ליהדות, או כנאבקת מולה. "הטעות שלנו, שמונעת מאיתנו לחזור להיות חלופה שלטונית, ואנחנו לא מבינים בכלל שהתבלבלנו, היא שאנחנו ממסגרים את כל ערכי הליבה שלנו, דמוקרטיה וזכויות אדם וכיוצא בזה, כלעומתיים ליהדות, למרות שאין שטות והבל גדולים מכך. יש הרבה אנשים בימין שמוכנים להזדהות עם הדגלים הללו, אבל מבחינתם אנחנו לא רלוונטיים כי אנחנו לעומתיים ליהדות. אנחנו לא משתתפים במשחק ובכלל לא יודעים שאנחנו לא משתתפים בו. יש לנו עבודה קשה על הנרטיב היהודי: לספר לעם ישראל סיפור יהודי אחר, שונה בתכלית, מהסיפור היהודי המסולף של הימין".
אחרים מתחו ביקורת על שנציגי המפלגה לא הביעו את עמדותיהם השמאליות המובהקות באופן נחרץ דיו. כך טענה לשם, מהפעילות הצעירות של המפלגה. "כשאנחנו פוחדים לומר שאנחנו שמאל, זה פוגע בנו. אנשים לא רוצים להצביע לפחדנים".
רועי מתל־אביב ביקש להזכיר לנוכחים שבבחירות 1992 השיגו מפלגת העבודה ומרצ 56 מנדטים, אך בתוך שני עשורים וקצת הם ירדו לעשרה מנדטים בלבד. "למה ירדנו? כי הצליחו לעשות דה־לגיטימציה מוחלטת לכל הערכים שהשמאל מייצג, ואף למילה 'שמאל' עצמה", אמר רועי. "בזה אנחנו צריכים להילחם. להסביר לציבור ברמת הערכים שאנחנו מציגים אלטרנטיבה. קודם כל שתהיה לנו תפיסת עולם ראויה, שמקבלת אמון בסיסי מהציבור. וצריך לקרוא לדבר בשמו: הימין מוביל אותנו למדינת אפרטהייד. צריך להגיד את זה, כי זה מה שהולך לקרות. אנחנו כבר בדרך לשם".
בשאלות הפנים־מפלגתיות, דיברו לא מעט על היעלמות פעילות השטח של המפלגה. כך סיפרה למשל יעל אלפסי מראש־העין: "אני לא מדברת רק על הבחירות הללו אלא גם על הקודמות. התארגנות השטח שלנו מזעזעת, נוראית פשוט. אנחנו מגיעים למצב של סניפים לא מתפקדים שאמורים לנהל דברים, ופשוט לא עושים את זה. זו הפעם השלישית שאני עומדת לבדי בקלפי. אם סניפים לא מתפקדים, כנראה הגיע זמנם למות".
סוגיית הצעירים ומפלגת העבודה תפסה מקום רב בדיון. ביקורת נמתחה על "המשמרת הצעירה", שלטענת חלק מהמשתתפים נעלמה בימי הבחירות. קובי, ששימש יועץ פוליטי לח"כ רויטל סוויד, אמר שהוא ציפה "שהמשמרת הצעירה תהיה יותר מורגשת, והיא לא הייתה בכלל. יותר קל לצעוק 'להעיף את גבאי' מאשר לשאול איפה הייתה המשמרת. גם מזכירי הסניפים נעלמו. לדעתי מזכיר סניף שלא עושה את עבודתו בימי בחירות לא צריך לעמוד לבחירה מחודשת".
נבו מפתח־תקווה, שניהל את "הסיירת של אבי גבאי" ברשת, הציע לתת תמריצים לאנשי המשמרת הצעירה כדי שיבואו להתנדב. הצעתו גררה ביקורת מחברים אחרים. "הבעיה הכי גדולה של המפלגה היא שפשוט אין בה צעירים, כי היא לא פונה אליהם", אמר נבו. "לא יכול להיות שעושים אירוע לצעירים וכל ראשי המשמרת לא מגיעים, וכל ראשי הסניפים לא עוזרים. צריך לחשוב על מערך – שחלק מאנשי המשמרת יקבלו כסף, איזשהו תמריץ, שייתן יותר נוכחות צעירה במפלגה".
הגיב לכך סער, פעיל אחר: "אני חייב לומר שאני מתקומם לנוכח הדברים. במפגש עם אבי גבאי אמרה אחת מפעילות המשמרת כמה היא הולכת לקבל על פעילותה. צריך להבין, כשמגיעים לבחירות אנחנו מתנדבים. אנחנו באים לדרך. אני לא בא לקבל כסף. אני לא צריך לתת לצעירים כסף, ולא למבוגרים. מי שבא לעבוד בשטח ביומיום מקבל משכורת, אבל המשמרת הצעירה באה להתנדב ארבע שעות בשבוע, היא לא צריכה לקבל כסף, גם לא ביום הבחירות. אם אני לא מתנדב כדי לקדם את הערכים שלי, אז מה אנחנו עושים פה?"
אוריה כספי, שהנחתה את הדיון, דיברה על סוגיית הבחירות הפנימיות המרובות בתוך המפלגה, שיוצרות מחנאות ואינטריגות בין החברים. "עברתי המון מערכות בחירות פנימיות בתוך מפלגת העבודה – למשמרת הצעירה, לוועידה, לרשימה, לסניף, למזכ"לות. כל מערכת בחירות כזאת גוררת המון אינטריגות, מחנאות ויצרים. מצד אחד אני שמחה שאני במפלגה דמוקרטית, כי יש לנו השפעה, אבל מצד שני אני מרגישה הרבה פעמים שזה קורע אותנו מבפנים".
הדעות היו מגוונות למדי, אבל כולם הבינו שמשהו חייב להשתנות. בקרב רבים מהפעילים עלה החשש מאיחוד עם מרצ, האחות הקטנה שנמצאת כעת באותו סדר גודל של העבודה. "מרצ היא כמו חד"ש היום", אמר אחד הפעילים. "חיבור שלנו עם מרצ יגמור אותנו סופית". כשפינק ציין שרק 200 אלף איש הצביעו לעבודה, רבים באולם נאנחו בכבדות.
פינק סיים במילות עידוד של א"ד גורדון. "הבו לנו יחידים", ציטט פינק את הוגה הדעות הציוני, "שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את ייאושם בבניין, בבניין אחד! אז תראו ונוכחתם מה יחידים מתייאשים, מה יחידים בכלל, אפילו לא יוצאים כל כך מן הכלל, יכולים לברוא בארץ ישראל זו, שרבים הם עתה המתייאשים ממנה, אז תראו ונוכחתם איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ ישראל".
