יוסוף, פקיד של הרשות הפלסטינית, מתגורר במרכז העיר עזה. בדומה לפקידי הרשות האחרים בעיר, גם הוא הוחלף באיש חמאס בעקבות אותה הפיכה אלימה בשנת 2007, שבה השתלט ארגון הטרור על הרצועה והדיח את אנשי פת"ח. מאז הוא יושב בבית. "כבר 12 שנה אני לא עובד, ומקבל משכורת חלקית מהרשות", הוא מספר. "המשכורת הממוצעת של עובד רשות היא בסביבות 3,000 שקל לחודש, תלוי כמובן בוותק. הסכום הזה הוא עוד גבוה יחסית לשכר הממוצע בעזה, שהוא 1,800 שקל. כמובן, למי שעובד", מזכיר יוסוף ומתכוון לשיעור האבטלה הגבוה – יותר מ־50 אחוזים. "זה בהנחה שאני מקבל את המשכורת שלי. בשנה האחרונה אני מקבל רק חצי מהמשכורת במקרה הטוב. המגזר המבוסס בעזה הוא של הסוחרים. יש להם אישורי כניסה לישראל, השוק הישראלי פתוח לפניהם, והם יכולים להרוויח כסף מייבוא לעזה וייצוא ממנה".
מוחמד, סוחר ירקות עזתי, מנסה לשנות את הרושם ומסביר בשיחת טלפון שהימים הטובים של סוחרי עזה עברו מן העולם. היום הם מנסים בעיקר לשרוד, וליתר דיוק להימנע מלמצוא עצמם בכלא של חמאס. "בעקבות המצב הביטחוני הקשה וסגירת המעברים לישראל, הייתי שלושה חודשים ללא עבודה", הוא מספר. "עכשיו שהמצרים פתחו את מעבר רפיח כחלק ממאמצי ההסדרה, הייבוא מישראל כבר לא משתלם כלכלית. לדוגמה, קילו בננות נמכר בשוק בעזה בשלושה שקלים. בישראל הוא עולה 10־12 שקל לקילו, בעוד שבמצרים מוכרים בננות מקומיות בשקל ובננות מיובאות בשני שקלים.
"בעבר היו נכנסות למעבר קרני 1,000 משאיות עם סחורה בכל יום, ובהן יותר מ־100 משאיות של פירות כמו אבטיח ומלון. היום נכנסת פחות סחורה מישראל לעזה. אני זוכר את הימים שהייתי מזמין מהשוק בתל־אביב פירות וירקות בסכום של מיליון דולר. הייתי מתקשר לספק שלי בעשר בלילה ומזמין חמישה קונטיינרים של סחורה, מעביר אותה לאחים שלי בשוק בג'בליה, ואנשים היו קונים הכול. היום אין לעזתים כסף, וגם הסחורה בישראל יקרה. בלית ברירה אני אתחיל לעבוד עם המצרים. זה כואב לי, כי יצרתי קשרים אישיים עם מגדלים בישראל שעבדתי איתם עשרות שנים, אבל אין פתרון אחר".
אכן, העימותים עם ישראל אינם מאפשרים לשוק העזתי ולסוחריו להתנהל באופן יציב. בזמני הידרדרות ביטחונית, ישראל ומצרים מצמצמות את מעבר הסחורות ולעיתים אף מגבילות אותו לחלוטין. בחודשים האחרונים, במסגרת הסכם ההסדרה שהמצרים מעוניינים לקדם בין ישראל לחמאס, הם פתחו את מעבר רפיח. המצרים מרוויחים מפתיחת השוק העזתי לתוצרתם, והעזתים נהנים ממוצרים זולים יותר. אלא שבמצב הזה תושבי הרצועה נתונים לחסדיהם של המצרים, שבעבר כבר סגרו את מעבר רפיח בפתאומיות בלי לספק הסברים.
המצב הכלכלי הקשה של תושבי עזה משפיע גם הוא על הסוחרים. לדברי מוחמד, הוא נתקע כמה פעמים עם סחורות שלא נמצא להן קונה. במצב כזה הסוחרים לא מצליחים לשלם לספקים, וכשהצ'קים חוזרים הם נשלחים למאסר. "הייתי צריך למכור אדמות כדי לשלם לאנשים וכדי להעביר מיסים לשלטון חמאס. הם גובים מיסים על כל סחורה שנכנסת מישראל או ממצרים, ומי שלא מצליח לשלם עומד למשפט. הברירה היא או לשלם את החוב, או להיכנס לכלא לשלושה חודשים. אני מכיר סוחרים שבימים הטובים היו עשירים גדולים, והיום נמצאים בכלא כי הם לא יכולים לשלם חובות. יש גם כאלה שנכנסים לכלא כי שם הם לפחות מקבלים אוכל וקורת גג".
מוחמד ויוסוף מדברים בערגה על הימים שלפני שלטון חמאס ברצועה. "יש לי 11 ילדים ויותר מעשרים נכדים", מספר מוחמד. "אם הייתי יודע לאיזה מצב אגיע, לא הייתי מביא אפילו ילד אחד. אחרי הסכמי אוסלו חשבנו שהכול הולך להשתנות לטובה. היו תוכניות לפיתוח עזה, וישראלים היו נכנסים לרצועה ועשו עסקים פה. הרוח הייתה אופטימית, חשבו לעשות מעזה גן עדן. הבאתי ילדים כי חשבתי שיהיה להם עתיד טוב. במשך שנים הם חיו כמו מלכים, היה להם הכול. היום המצב כל כך גרוע שאני לא יכול לתת להם לאכול".
יוסוף מדבר גם על תקופה מאוחרת יותר, עד ההתנתקות, שבה החיים בעזה היו טובים יותר מבחינה כלכלית. "הרבה חברים שלי עבדו בהתנחלויות של גוש קטיף", הוא מספר. "הם הכירו את המתנחלים טוב, עבדו אצלם שנים והיה להם מצוין. הם הכניסו כסף לעזה, קנו איתו בשוק ובחנויות והניעו את הכלכלה. ואז יצאתם מהרצועה והשארתם אותנו בלי מקור הכנסה. שנה אחר כך תפס חמאס את השלטון, ומאז החיים שלנו שחורים".
חרקים וצעקות במלון
לילה, אשת אקדמיה עזתית בת כחמישים, זוכרת מנערותה חיי תרבות מקומיים; כיום הם כמעט לא קיימים, לדבריה. "אנשים בעזה היו הולכים לבילויים שהיום נראים כמו היסטוריה רחוקה. לפני האינתיפאדה הראשונה, בשנות השמונים, היה קולנוע בעזה. הייתי הולכת עם המשפחה לראות סרטים. אבל כבר יותר משלושים שנה בתי הקולנוע סגורים. גם כי לאף אחד אין כסף להשקיע בהבאת סרטים ובלתחזק אולם קולנוע, וגם כי לתושבים אין כסף לשלם על כרטיסים. באופן כללי אין בעזה חיי חברה או תרבות משמעותיים. היו כמה ניסיונות להביא מוזיקה ותיאטרון, אבל לא הצליחו להרים את זה".
בעזה קיימים מועדוני נופש מעטים שיש בהם מכון כושר ובריכה, אך הם פונים לשכבה דקה ובעלת אמצעים. מתחם צימרים מצומצם בצפון רצועת עזה נתפס גם הוא בידי אנשי חמאס בעלי הממון. מקומות הבילוי העממיים בעזה מרוכזים ברצועת החוף. לדברי התושבים שאני משוחח איתם לא תמצאו שם מסעדות יוקרה או מועדוני ריקודים ופאבים, וגם לא טיילת ראויה לשמה שאפשר לעשות בה ג'וגינג.
"מקומות הבילוי לא רבים, ומסתכמים באזור הטיילת", אומר יוסוף. "אתה יכול לראות שם נערים צעירים שדוחפים עגלות עם תירס חם בחורף וגלידות בקיץ, וכן מסעדות קטנות של אנשים פרטיים שבהן אפשר לשבת לאכול. אצלנו זה לא כמו אצלכם, לא קונים מנה שווארמה או פלאפל. עושים ארוחה של כמה חבר'ה עם סטייקים, שניצלים או קבב. במסעדות דגים אתה קונה דג לפי משקל. דניס למשל עולה 50 שקל לקילו, ובעל המסעדה מכין לך אותו בתמורה לעוד 20 שקל".
בתקופת ההתנתקות דובר על תוכניות שאפתניות של עשירי המפרץ להקים בחופיה היפים של רצועת עזה רשת מלונות יוקרה לערבים אמידים, אך כל החלומות הללו נגוזו. בשנת 2011 הוקם בעזה לראשונה מלון חמישה כוכבים, מלון 'משתאל'. היו בו 222 חדרים מפוארים, בריכה, ספא ומסעדות משובחות, אבל דבר אחד אין בו כיום: אורחים.
תיירים שהתאכסנו בעבר במלון, הנחשב למפואר בעזה, דיווחו על חוויה נוראית. גולשים באתר 'טריפ אדוויזר', המכיל חוות דעת על מלונות, הגדירו את המלון, כ"מקום נוראי, סיוט", והזהירו שלא כדאי להתקרב אליו. "מצאנו חרקים בחדר ובאמבטיה", תיארו. "הבריכה הייתה מלאה בבוץ, ובמסעדה המלצרים כל הזמן צעקו זה על זה. בשעת בוקר מוקדמת מישהו צעק בקולי קולות מתחת לחדר שלנו. הוא דיבר בטלפון וקילל בערבית. בהמשך הבנו שמדובר במנהל המלון".
מה שמתחזק את המלונות שעוד נותרו ברצועת עזה, מספר יוסוף, הוא החתונות. "אנשים עושים שם אירועים גדולים ומכניסים קצת כסף למלון. רוב החדרים מוזנחים מחוסר שימוש. אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי תיירים בעזה".
לילה, שביקרה בעבר במצרים ובירדן, יכולה לערוך השוואות למה שראתה שם, בשונה מרוב העזתים שמעולם לא עזבו את הרצועה וש־365 הקילומטרים המרובעים שלה הם כל עולמם. "במצרים ובירדן אפשר לראות מועדוני ריקודים. אנשים שמחים ויוצאים לעת ערב לבלות", היא מתארת. "בעזה אין מציאות כזו. יש קצת מועדוני ספורט או בתי קפה, שאפשר ללכת אליהם עם כל המשפחה. פעם היה ברפיח גן חיות שהופעל באמצעות חברה פרטית, אבל היום הם לא מצליחים להאכיל את החיות ולאט לאט נפטרים מהן. בעבר היו בעזה פארקי מים ובריכות ציבוריות, היום הם נדירים. יש קניונים ומרכזי קניות גדולים, בעיקר בעיר עזה עצמה, אבל המחירים שם בשמיים אז אנשים לא ממש קונים שם. בעזה גם מקובל מאוד לקנות בהקפה, אבל בקניונים אתה חייב לשלם במקום, לכן רק אחוזים בודדים מהאוכלוסייה קונים שם – המעטים שיש להם עבודה והם מסודרים".
חלון לעולם החיצון
כדי להעניק לאוכלוסייה חיבור לעולם החיצון, התפתחו ברצועת עזה מיזמי אינטרנט במימון בינלאומי. מים וחשמל מסודרים אין בעזה, אבל לכ־70 אחוזים מהאוכלוסייה יש מחשב ומחצית ממנה מחוברת לאינטרנט. 70 אחוזים מתושבי עזה בני פחות משלושים, והם מתחברים בקלות לטכנולוגיות חדשות. "חברות כמו 'ג'וואל', 'חדארה' וחברות קטנות יותר מספקות שירותי אינטרנט במחירים נמוכים יחסית, שמאפשרים את החיבור. בשקל בודד אתה יכול לרכוש חבילת חיבור של 12 שעות", מספר אחמד בן ה־25, שמתקשר איתנו באמצעות הטלפון החכם שלו.
"הרבה חבר'ה שסיימו לימודים אקדמיים בתחום המחשבים וההנדסה נשארו מובטלים, אז הם החליטו לפעול באופן עצמאי ולפתח תוכנות רלוונטיות", מוסיף אחמד. הוא מתכוון לצעירים עזתים מוכשרים שמנסים, וחלקם מצליחים, לפרוץ את מעגל האבטלה באמצעות פיתוח תוכנות ואפליקציות שמאפשרות להם למכור את מרכולתם בעולם מבלי לצאת מעזה.
ב־2011 הוקמה חממת הייטק בשם Gaza Sky Geeks, בשיתוף עם חברת גוגל וארגון הסיוע האמריקני 'מרסי קורפס'. החממה מסייעת לצעירים לפתח סטארט־אפים ויישומונים ומאפשרת ליזמים טכנולוגיים מקומיים לקדם את חלומותיהם ולהרחיב את עסקיהם מחוץ לרצועת עזה. בין היתר סייעה החממה לפיתוח משחק מחשב בערבית, והוא זכה למאות אלפי הורדות בשבועות הראשונים לאחר ההשקה. העולם הערבי מונה כ־300 מיליון איש, וזהו קהל יעד פוטנציאלי גדול במיוחד בעבור המפתחים העזתים.
"אנחנו רואים בבית טלוויזיה באמצעות צלחות לוויין, צופים בערוצים שונים, גם בעברית, ושומעים רדיו ישראלי ומוזיקה ישראלית", משיב אחמד לשאלתי על הרגלי הצפייה של הצעירים בעזה, ומפגין בקיאות בשמות החמים בזמר המזרחי בישראל. "עומר אדם, אייל גולן, סטטיק ובנאל – אנחנו מכירים אותם טוב". למרות האופטימיות המסוימת שאחמד מנסה לשדר, הוא מודה שרבים מהצעירים מסתובבים ברחובות עזה ללא מעש. "יש אקדמאים שעובדים בחוף הים בשביל 10 שקלים ליום. כולם מדברים על לצאת מעזה, ויש גם כאלה שעושים את זה. יש לי חברים שיצאו ללימודים בטורקיה או בגרמניה והודיעו למשפחות שלהם שאין להם כוונה לחזור. למה שיחזרו? אנחנו מסתכלים על העולם דרך המחשב וחולמים להיות במקום אחר".
מנתונים שמספקים ארגונים בינלאומיים עולה תמונה של קריסה במערכת הבריאות העזתית. מחסור מתמיד בתרופות, ציוד רפואי מיושן ושחוק, וצוותים מוגבלים שאינם יכולים לספק רמת רפואה תקינה. כל זאת על רקע המצב התברואתי הירוד ברצועת עזה, הסובלת ממחסור במים נקיים לשתייה, מביוב המוזרם לרחובות ומהיעדר סניטציה בסיסית.
'צעדות השיבה', אותן התפרעויות על גדר הגבול עם ישראל שהחלו לפני כשנה, מילאו את בתי החולים בצעירים ששלח חמאס לגדרות ונפצעו מירי צה"ל. על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, בשלושת החודשים הראשונים של ההתפרעויות היו 34 מקרי קטיעות גפיים. מספר המטופלים במחלקות הכירורגיות בבית החולים האירופי בעזה גבוה פי 2.5 משיעורי התפוסה שבית החולים אמור להכיל.
"כעובד של הרשות, אני משלם 80 שקל למשפחה בתמורה לביטוח רפואי", מספר יוסוף. "אני קונה תרופות בקופת חולים דרך הרשות, ואם התרופה שאני צריך חסרה שם אני קונה בבית מרקחת פרטי, יקר יותר. בבתי החולים הממשלתיים כמו 'שיפא' או בבית החולים האירופי מקבלים טיפול בתמורה לתשלום מופחת. אם אתה צריך לעבור ניתוח או אשפוז, אתה לא משלם".
לילה מוסיפה שבשל המצב הרעוע בבתי החולים הממשלתיים, רבים מעדיפים ללכת למרפאות פרטיות. "אנשים מעדיפים אפילו להישאר בבית מאשר ללכת לאשפוז או לטיפול בבתי החולים הממשלתיים, שרמת הניקיון בהם נוראית. בבית חולים פרטי אתה משלם החל מ־200 שקל ללילה בעבור חדר עם מיטה יחד עם אנשים נוספים, עד 500 שקלים לחדר לבד עם טלוויזיה".
מאז ההפיכה של חמאס ב־2007, אלפי פקידים של הרשות הפלסטינית, ובהם מורים ומנהלים, אולצו על ידי הרשות להפסיק לעבוד או שהוחלפו באנשי חמאס. מאות מיזמים לימודיים שהרשות הפלסטינית תחזקה הופסקו באופן מיידי. אונר"א, סוכנות הסיוע של האו"ם, המספקת שירותי רפואה ומזון ברצועה, לקחה על עצמה חלק ניכר מחינוך הילדים. 271 אלף ילדים לומדים כיום במוסדות החינוך של אונר"א. "בגני ילדים פרטיים משלמים 500 דולר בשנה, לא כולל הזנה, אבל בבתי הספר של אונר"א לא משלמים עד כיתה י'. אחר כך עוברים לבתי ספר ממשלתיים וגם לא משלמים. מי שרוצה חינוך פרטי גבוה, משלם כמובן יותר", מספרת לילה.
יותר מרבע מיליון ילדים לומדים כיום בבתי הספר שסוכנות אונר"א מפעילה, לעומת כ־20 אלף תלמידים בבתי ספר פרטיים. החינוך הפרטי, שעולה להורים לא מעט, אמור להקנות לבוגריו ידע והשכלה שיאפשרו להם להגר לחו"ל ולעבוד שם. זהו חלומם של צעירים מקומיים רבים – לצאת מרצועת עזה, נטולת התקווה והעתיד, ולהתקבל לעבודה במצרים, במדינות המפרץ או בטורקיה, ומשם לאירופה. בריחת המוחות, גרסת עזה. 
