אחת הטענות הנפוצות של השמאל נגד הימין היא שהאחרון בוחן את הבעיה הפלסטינית רק מנקודת מבט יהודית, ומתעלם מנקודת המבט של 'האחר'. יש היגיון מסוים בטענה זו, אולם הכשל הטמון בה הוא שהשמאל בוחן את העמדה הפלסטינית רק לאור הצהרות המנהיגות שלה, הכלואות במבוי סתום של שאיפות לאומניות בלתי ניתנות למימוש. השמאל שוכח שחוץ מרעיון לאומני פלסטיני, יש גם מיליוני בני אדם שזכאים לקיום בכבוד ולזכויות מינימליות. כשחושבים על פתרון, צריך לחשוב קודם כול עליהם.
בואו נשווה רגע בין ארבע קבוצות של ערבים־פלסטינים החיים בין הירדן לים: תושבי רצועת עזה, תושבי יו"ש, תושבי ערים ערביות בתוך הקו הירוק ותושבי ערים יהודיות או מעורבות. אם נמדוד את מצבה הסוציו־אקונומי הממוצע של כל אחת מהקבוצות, ונשקלל אותו עם מדדי איכות־חיים נוספים כמו ביטחון אישי ונגישות לשירותי חינוך ורפואה – יצא לנו גרף ברור וחד־משמעי: ישראליזציה היא תנאי מובהק וברור לשיפור רמת החיים של הפרט הערבי־פלסטיני.
בתחתית נמצאים ערביי עזה, שבעקבות ההתנתקות חיים בלי עתיד, תקווה וחלום; מעליהם תושבי יו"ש שהתוצר שלהם הרבה יותר גבוה, במיוחד של אלה שעובדים באזורי תעשייה ישראליים; מעליהם תושבי היישובים הערביים בישראל שנהנים ממשכורות ישראליות ומתפנוקי הביטוח הלאומי הישראלי; וגבוה מעל כולם – תושבי הערים המעורבות.
הסיכוי של ערבי תושב הכרמל או אחוזה ללמוד בטכניון או באוניברסיטת חיפה, להרוויח שכר מכובד ולחיות ברמת חיים גבוהה – אינו רחוק משל מקבילו היהודי. אין הדבר תלוי אלא בו. יתאמץ – יצליח, לא יתאמץ – לא יצליח. ריבונות יהודית דומיננטית היא אפוא הפתרון שלו, לא הבעיה. גם בן דודו מטירה זכאי כמותו לשירותים ולהזדמנויות שמציעה ישראל לאזרחיה, אלא שביטחונו האישי קטן יותר. מלחמת כנופיות וירי ברחובות הם חזון נפרץ בטירה, לא בחיפה.
ההשוואה הפשוטה הזו מולידה שתי מסקנות פשוטות: ה'כיבוש' הוא הפתרון ולא הבעיה. וגם, קיימת סתירה מהותית בין מימוש השאיפות הלאומניות הפלסטיניות לבין קידום זכויות הפרט הפלסטיני. הראשון בא על חשבון השני. במובן הזה אירועי אוקטובר 2000 הם הדבר הטוב ביותר שקרה לערביי ישראל. התוצאות הקשות של האירועים האלימים אותתו להם בצורה ברורה שהם מוכרחים לבחור בין שתי חלופות: לאומנות או חיים. או לדבוק בשאיפות לאומניות פלסטיניות ולהצטרף ל'התנגדות' של ערביי יש"ע, או לבחור בחיים כישראלים. האירועים הקשים המחישו באופן חריף את המחיר של כל חלופה: הצטרפות למאבק הפלסטיני הייתה הופכת את אוקטובר הרע ההוא למצב קבוע. לנצח הייתה אוכלת החרב, מכרסם העוני, מכסים הכלימה והתבוסה, ומשגשגים יצרני סוכות האבלים.
ברוך השם זה לא קרה. רוב מוחלט של ערביי ישראל בחרו להיות ישראלים ולהצטרף לחגיגה הכלכלית, וממשלות הימין עשו הרבה מאוד כדי לתגמל אותם על הבחירה הנכונה. הממשלה היוצאת הקצתה 15 מיליארד שקלים לתוכנית לצמצום הפערים במגזר הערבי, נוסף על התקציב השוטף.
ב־2006 אמנם פורסמה התוכנית הבדלנית והלאומנית מאת ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, אבל לכולם ברור שמדובר במס שפתיים לאחיהם הפלסטינים שלא זכו לשפע של ארץ זבת חלב ואקזיטים, ולא בתוכנית עבודה מעשית. ראשי הרשויות במגזר מעדיפים להתכופף ולהרים את הכסף שמונח על הרצפה, מאשר לצאת למסע צלב לאומני במחיר גבוה והיתכנות אפסית. זה לא רק כסף אלא גם מציאות החיים. כשאתה רופא ערבי מכובד שעובד בבית חולים בשכר גבוה, יש גבול לשטיפת המוח שתספוג במסגד.
ומה עם החלומות הלאומניים? הם נשארו בסידור התפילה במסגד. הציונות לא התנחלה לערביי ישראל בלבבות, זה לא אידיאלי אבל אפשר לחיות עם זה; בשטח, למעט אירועים ספורדיים פה ושם, רכזי השב"כ במגזר הערבי בצפון יושבים כמעט באפס מעשה.
יהודה ושומרון נמצאים באמצע הדרך שבין המדבר לציוויליזציה. בזכות כידוני צה"ל הפלסטינים לא שוחטים זה את זה ברחובות, הומואים ונואפים אינם נזרקים מהגגות, הכלכלה מתפקדת, וביחס למדינות ערב אחרות יש אפילו רמה מסוימת של זכויות אדם. התקשורת לא רואה את זה; היא מתמקדת במקומות שבהם חמאס מרים ראש, כמו כפר־תקוע השבוע, ובגורלם הרע של מי שבחרו בחיי דם, מוות ודמעות.
השמאל צודק שאין שוויון, אבל כדרכו מציג רק חצי תמונה. התמונה המלאה היא שהפלסטיני ביו"ש מקבל אמנם פחות משכנו בעל תעודת הזהות הכחולה, אבל הרבה יותר ממה שהיה מקבל אילו לא היו לו שכנים עם תעודת זהות כחולה ששולטים ביטחונית בשטח. הוא רואה בדיוק איך חי בן הדוד שלו בעזה וממש לא מקנא.
הקוסם הגדול: כסף
ומכאן לרצועה. להתנתקות האומללה היו אמנם שתי השלכות חיוביות: היא סתמה (זמנית) את הגולל על החשק הישראלי למהלכים חד־צדדיים נמהרים; ופיצלה את המנהיגות הפלסטינית תוך החלשת כוח ייצור הטרור שלה. מאידך גיסא, היא הפכה את בעיית הרצועה עצמה לבלתי פתירה. אי אפשר להרחיב כאן בניתוח המצב, אולם הטענה היא שפתרון הסטטוס־קוו המתוחזק בתוכנית כלכלית – זה שעובד בפורמט כזה או אחר כבר 50 שנה ביו"ש – איננו ישים עוד בעזה. ניתוח מדיני, פוליטי, צבאי וחברתי מלמד שעזה איבדה את היכולת שלה לשקם את עצמה באמצעות ישראל.
עזה גם לא יכולה להציל את עצמה מעצמה. שלטון חמאס נמצא בקיפאון תרבותי ורוחני כה עמוק, שאין דרך בעתיד הנראה לעין לגרום לו לזנוח את ההזיות על ח'ליפות גדולה בשלטון השריעה ולפעול לטובת תושביו. הזמן עובד נגד כולם: המצב ההומניטרי והחברתי ברצועה הולך ומידרדר, ואם ישראל לא תפעל שערי עזה יכבידו עליה יותר ויותר.
הפתרון האופטימלי במצב הקיים הוא "דילול כפול" – דמוגרפית וגיאוגרפית. הדילול הדמוגרפי יתבסס על תוכנית ישראלית בחסות בינלאומית להגירה מרצון. חבילה מפתה תוצע לכל משפחה שתחליט לעזוב את הרצועה ולבנות חיים חדשים בעולם. הכסף יענה את הכול: ישכנע גם מאות אלפי מתלבטים, וגם מדינות צד שלישי שישמחו לקבל תמריצי קליטה בדמות השקעות נדיבות. ישראל תצטרך להקים משרד הגירה ולפתוח את שערי ארז ונתב"ג לבוחרים בחיים.
הדילול הגיאוגרפי יתבסס על פתרון אזורי: הרחבת הרצועה לכיוון אל־עריש, בתמיכה אמריקנית רחבה. א־סיסי כבר הביע נכונות לבחינת המהלך, וגם כאן כסף גדול יכול לפתור הרבה ספקות. הדילול הגיאוגרפי יכלול משהו שבין חסות לסיפוח מצרי, ויאפשר פיתוח תעשייה ותיירות לאורך רצועת החוף – בדומה למה שעשו המצרים לבדואים בדרום סיני. האמריקנים עשויים אף להציב אולטימטום לאו"ם: תמיכה אסטרטגית במהלך או ייבוש הארגון.
מהלך משלים הוא כיבוש הרצועה הצפונית בידי ישראל והקמת היישובים אלי־סיני, דוגית וניסנית. את רצועת הביטחון המגינה על היישובים הישראליים חיוני להרחיב ככל האפשר. זהו גם צורך ביטחוני וגם צדק היסטורי. 
