את יום ההולדת החמישים שלו חגג אל"מ איאד סרחאן בבסיס. היה זה עוד אחד מהלילות שבהם הוא נותר בכוננות, יחד עם חיילי ומפקדי המתפ"ש (מפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים). אירוע לא נדיר בשנה האחרונה, שבה אתגרי הרצועה התפוצצו על תושבי עוטף עזה בפרט ומדינת ישראל בכלל. "אני לא זוכר מתי ישנתי לילה שלם", אומר סרחאן וממהר להבהיר: "אני לא מתלונן חלילה, גם התושבים פה לא ישנים. זאת המציאות שאיתה אנחנו צריכים להתמודד".
את שירותו הצבאי החל בעתודה אקדמית, כבוגר מדעי המדינה וביטחון לאומי. בתקופת האינתיפאדה הראשונה חזר לצבא, ושירת גם במהלך האינתיפאדה השנייה. הוא השתתף במבצע חומת מגן, היה בתפקיד פיקודי בעת סיום שלטונו של יאסר ערפאת וכניסת הממשל הפלסטיני החדש בראשות אבו־מאזן. לאחר מכן שירת כראש מטה תיאום וקישור ברמאללה, עוטף ירושלים ובית־לחם, ובימים אלה הוא מסיים שנה בתפקיד ראש מנהלת התיאום והקישור לרצועת עזה.
"על החברה הפלסטינית עובר שינוי מהותי", סבור אל"מ סרחאן. "באיו"ש השינוי מורגש הרבה יותר מאשר בעזה. שם יש מגע יומיומי עם האוכלוסייה, וניתן לחוש את הלמידה ההתנהגותית של הצעירים הפלסטינים מישראל. הם אימצו את החוצפה הישראלית, ופחות מפחדים מכוחות הביטחון הישראליים. ב־2015 הייתי אומר לנהג פלסטיני לעצור את רכבו בצד, והוא היה משתף פעולה ומוציא תעודות. היום הוא מדבר בזלזול, מתחיל לשאול שאלות מתחכמות ומתנגד בהפגנתיות להגיש את מסמכי הזיהוי. בעבר היה כבוד למוכתרים של הכפר, היום הצעירים מזלזלים במבוגרים. מעבר לזה, הדור הפלסטיני הצעיר חולם לחיות חיים מודרניים יותר ולהידמות לשכנו הישראלי. זה כולל גם תופעות פחות נעימות כמו בילוי במועדונים מפוקפקים, סמים וזנות".
חייו של הפלסטיני באיו"ש, אומר סרחאן, שונים מאלה של העזתי. "אם צעיר ברמאללה רואה בחזונו את חייו כמו זה של בן גילו הישראלי או האירופי, העזתי חולם על חיים כמו ברמאללה. בגלל הניתוק שהוביל חמאס לאורך 12 השנים שהוא שולט על הרצועה, רוב העזתים חושבים שכדור הארץ נגמר ב־365 הקילומטרים שמרכיבים את עזה. הם לא יודעים מה קורה בתל־אביב, באירופה ובעולם. החיים שלהם סגורים בין מעבר רפיח מדרום למעבר ארז בצפון, בין הגבול עם ישראל ממזרח לים במערב".
הארגונים הפלסטיניים מנצלים את המציאות הזו, אומר אל"מ סרחאן. "מכניסים הרבה לימודי דת, ומחנכים לקיצוניות ולנרטיב פלסטיני המנותק מהמציאות. הפליטים באמת מאמינים שמעבר לגדר המערכת הבית שלהם באשקלון עדיין נמצא. הם משוכנעים שמדינת ישראל היא רק טנקים, ג'יפים ונשק, ולא באמת מבינים מה שקורה בישראל. משנת 2005 אין יציאה של פועלים פלסטינים מרצועת עזה לישראל, מלבד תנועה דלילה של בעלי אישורים, סוחרים או חולים, ולכן נוצר נתק. העזתים לא מכירים את המנטליות הישראלית. מדי פעם אנחנו מאפשרים פרויקטים מיוחדים של יציאת אוטובוס עם ילדים בעלי מוגבלויות מעזה לישראל. הם ביקרו בספארי ברמת־גן ובאתרים נוספים. החשיפה לישראל גורמת להם להבין עד כמה חייהם קשים".
ברצועת עזה חיים 2.5 מיליון בני אדם, מציין סרחאן. בשמונה השנים האחרונות ירד מספר הילדים במשפחה עזתית ממוצעת מ־6.9 ל־5.9, אבל עדיין, מדי עשר דקות נולד תינוק חדש למציאות הקשה שם. במקביל אלפי עזתים יוצאים מהרצועה מדי שנה, אם באופן לא חוקי דרך מנהרות הברחה ואם בהיתר לצורך לימודים, עבודה או מסיבות הומניטריות. ישראל מאפשרת לתושבי הרצועה לעזוב לירדן דרך מעבר אלנבי, בתנאי שיחתמו על מסמך שלפיו לא יחזרו לרצועה במשך שנה. רבים מהעוזבים מוצאים חיים חדשים בחוץ ולא חוזרים. "השאיפה של העזתים היא לעזוב את הרצועה", אומר אל"מ סרחאן. "להערכתי, לו היו נותנים להם את האפשרות, עזה הייתה מתרוקנת מרבים מתושביה. היינו עדים לכך בתקופה שמעבר רפיח נפתח. בהתחלה יצאו הרופאים ולאחר מכן אנשי המעמד הגבוה ומעמד הביניים, עד שהמצרים עצרו את היציאה. רבים בעזה רואים לנגד עיניהם את היעד של השגת 4,000 דולר כמטרת חיים. זה הסכום שדרוש כדי לקנות ויזה ולצאת מהרצועה. פלסטינים רבים יצאו למצרים, המשמשת תחנת מעבר, ועזבו לטורקיה ולאירופה".
אלה שידם אינה משגת לקנות את דרכם החוצה מהרצועה מנסים לטשטש את המציאות הקשה בדרכים אחרות. בשנים האחרונות חלה בעזה עלייה בשימוש בכדורים ממכרים. חלק מהצעירים שמפגינים ליד הגדר בימי שישי פועלים תחת השפעת כדורים כאלה. לצד זאת, האירועים על הגדר הורידו את מספר ההתאבדויות המדווחות בעזה. "מישהו שרוצה לשים קץ לחייו מעדיף להיזכר כשהיד וגיבור שמשפחתו תזכה לתשלום חודשי, מאשר כסתם מתאבד", מסביר סרחאן.
עבודה תמורת ארוחה
מנהלת התיאום והקישור לעזה פועלת מאז ההתנתקות מהרצועה בשנת 2005. היא אמונה על הפן האזרחי, ומבחינות רבות משמשת כגוף משלים לפעילות הצבאית ההתקפית נגד פעילי הטרור ברצועה. פעילות המנהלת כפופה למפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים, האחראית למימוש המדיניות האזרחית ולתיאום הביטחוני של ממשלת ישראל. קיימות שתי מפקדות כאלה: האחת באיו"ש, שתחתיה שמונה מִנהלות, והשנייה ברצועת עזה, שעליה מפקד אל"מ איאד סרחאן. הפעילות כוללת תחומים מגוונים, מפתיעים בחלקם. כך לדוגמה, בשעת הריאיון עם סרחאן בוצעה העברה של כחמישים בעלי חיים מגן החיות ברפיח, כולל קופים ולביאה, לגני חיות בירדן ובדרום־אפריקה. על מבצע ההעברה, שמימנו ארגונים בינלאומיים, פיקדו חייליו של סרחאן.
בעזה קיימים כ־180 ארגונים בינלאומיים, שפעילותם מונעת קריסה הומניטרית. סוכנות הסעד לפליטים אונר"א, תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) ותוכנית המזון העולמית (SWF) הן רק חלק מהגופים הללו. למעלה מ־1.3 מיליוני פלסטינים מקבלים מזון ונהנים משירותי רפואה, חינוך ותעסוקה שהם מספקים. אונר"א לבדה מתפעלת 280 בתי ספר, שלומדים בהם 300 אלף תלמידים. תקציב הסוכנות בעזה, 450 מיליון דולרים בשנה, קוצץ השנה בעקבות החלטת הנשיא טראמפ להפסיק את המימון האמריקני לארגון. מדינות ערב וירדן בראשן נקראו לסייע בהשלמת התקציב החסר, בין השאר באמצעות כנסים לגיוס תרומות.
"ישראל לא משקיעה שקל ברצועת עזה. אנחנו פועלים רק כמתווכים וכמנתבים של הפעילות הבינלאומית לטובת הרצועה ותושביה", מסביר סרחאן. "יש מחלקה אזרחית שפועלת מול הארגונים הבינלאומיים במטרה אחת – לשפר את המצב ההומניטרי ברצועה, ולאפשר את מרקם החיים הפלסטיני בשגרה ובחירום. שיעור האבטלה בעזה עומד על 50.9 אחוזים, ובקרב צעירים הוא מגיע ל־70 אחוזים. בני המזל שיש להם עבודה משתכרים 60 שקלים ליום. רבים יעבדו גם בשביל ארוחה חמה. 65 אחוזים מהאוכלוסייה חיים בעוני, ואחת הפעילויות המרכזיות של הארגונים הבינלאומיים היא לספק עבודה לאנשים. קבוצת הפיתוח של האו"ם, ה־UNDP, היא דוגמה לגוף שפועל להגדלת מספר המועסקים בעזה. גם סוכנות אונר"א, שמתנהלת למעשה כמו מדינה בתוך עזה, מספקת עבודה לאלפי אנשים".
התנתקות ישראל מרצועת עזה הובילה להידרדרות כלכלית. עד 2005 ביקשו רק 130 אלף עזתים סיוע מאונר"א. היום נסמכים עליה כאמור 1.3 מיליוני תושבים. "ברור שהעבודה של הסוכנות הזו מנציחה את היותם פליטים, עניין שמנוגד למדיניות הישראלית, אבל כדי לסיים את תפקידה באזור צריך חלופה ואין כזאת", סבור ראש המנהלת. "חמאס שואף להאציל כמה שיותר משימות טיפול באוכלוסייה על הארגונים הבינלאומיים, כדי שהעול יוסר מצווארו. אני לא בטוח שהם היו מבצעים את ההפיכה בעזה, לו היו מבינים את ההשלכות שלה מבחינת טיפול באוכלוסייה ושליטה בה".
מאז ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה ב־2006, ועד לפני כשנתיים, המשיכה הרשות הפלסטינית לתחזק את השלטון ברצועה ובכך סיפקה למעשה חמצן כלכלי לחמאס. הניסיונות להגיע לפיוס בין פת"ח לחמאס לא צלחו, והם הגיעו לקיצם בניסיון ההתנקשות בחייו של ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה. האירוע המדובר התרחש במארס לפני שנה, כאשר חמדאללה וראש המודיעין הכללי מאג'ד פארג' הגיעו לביקור בעזה. הם נכנסו, בתיאום עם מנהלת עזה, דרך מעבר ארז, במטרה להמשיך בשיח העקר מול חמאס, אך דקות ספורות לאחר כניסתם נשמע פיצוץ עז. התקשורת בין המשלחת הפלסטינית למפקדת התיאום והקישור הייתה בהולה למדי. הכוחות הישראליים כמעט נכנסו לחלץ את המשלחת, לאחר שלכוחות הביטחון הועברו תמונות ראשונות של השיירה שנתקלה במטען רב עוצמה. חרף האירוע התעקשה המשלחת הפלסטינית לחנוך מתקן שפכים שהרשות מימנה, ורק לאחר מכן לחצות את הגדר חזרה. גורמים במנהלת התיאום והקישור שנכחו באירוע דיברו על ההלם והבהלה שאחזו בחמדאללה ובפארג' עם צאתם מהרצועה.
האירוע גרם לאבו־מאזן להתעורר, והוא החל להטיל סנקציות כלכליות על עזה במטרה לשבור את שלטון חמאס. את המחיר שילמו התושבים: אבו־מאזן פיטר פקידים פלסטינים שמשכורותיהם הכניסו כסף לרצועה, הוציא לפנסיה פקידים נוספים וצמצם את משכורותיהם של הנותרים. יו"ר הרשות פגע גם באספקת החשמל לעזה, ולאחרונה הורה לגורמי רפואה ברצועה לא לשלוח חולים לטיפולים בישראל שעד כה הרשות מימנה.
צעדים אלה הובילו לתסיסה פנימית ברצועה. לפני כחודש התעוררה מחאה אזרחית נגד חמאס, בעקבות המצב הכלכלי והתברואתי הירוד. המונים יצאו לרחובות והפגינו נגד שלטון חמאס המרעיב את התושבים. חלק מהמפגינים השתתפו קודם לכן בצעדות השיבה נגד ישראל שארגן חמאס. חמאס מצידו עשה מאמץ־על להצניע את האירועים: הארגון אסר להכניס טלפונים לבתי חולים שבהם אושפזו פצועים מהמהומות, ועצר עיתונאים שדיווחו על המחאה.
אם הרשות הפלסטינית לא הייתה מתערבת, המצב עשוי היה להתפתח לכיוון הפיכה. אלא שההצהרות התומכות של גורמים ברשות הפכו את המחאה לפוליטית, מה שאפשר לחמאס להתמודד איתה ביתר קלות. מחסום הפחד של העזתים מחמאס נשבר אמנם, אבל ארגון הטרור נקט דיכוי אלים והתאושש. החשש הוא שחמאס ינתב את המתח הפנימי בעזה כלפי ישראל.
אל"מ סרחאן טוען שהבסיס לצעדות השיבה, הנערכות בקרבת הגדר למעלה משנה, הוא המשבר הכלכלי. לטענתו, התסכול והכעס של התושבים היה אמור להיות מופנה לעבר שלטון חמאס, אבל הארגון הצליח להפנות אותם כלפי ישראל. ואכן, חמאס הקים את מערך צעדות השיבה בהשקעה משמעותית, גם מבחינה כספית וגם מבחינת מחשבה וארגון. האוהלים הוצבו בחמש נקודות מפתח, והתנהלו כהפנינג תוסס שמושך צעירים. המפגינים נהנו מארוחות חמות, אינטרנט חופשי ואירועי תרבות. רצף האירועים של יום האדמה, העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, הקיצוץ האמריקני בתקציב אונר"א ויום הנכבה שיחק לידי חמאס, והגדיל את מספר המשתתפים.
"לתושבי עזה לא היה מה להפסיד ולכן הם יצאו לגדר", אומר סרחאן. "עם כל הרעש אנחנו מדברים על עשרות אלפי משתתפים, אבל רק אלפים בודדים שמתקרבים אלינו. הם לא מהווים סיכון לחיילי צה"ל או לאזרחי המדינה. הם מסכנים יותר את 2.5 מיליון תושבי עזה, שהם מדרדרים את מצבם ההומניטרי והכלכלי ומונעים שינוי חיובי".
אין חלופה עדיפה
החלטת ממשלת ישראל לאפשר העברת סיוע כספי מקטאר לרצועה גררה ביקורת קשה בציבור הישראלי, וכך גם עצם השיח שמתנהל, גם אם בעקיפין, עם ארגון הטרור המייחל להשמדתה של ישראל. כשהוא נזהר מכניסה לפינות פוליטיות, אל"מ סרחאן מבהיר שצריך לראות את המציאות נכוחה. "בכל הקשור לפעילות שאנחנו מבצעים ברצועה, השיח והעבודה הם אך ורק מול הרשות הפלסטינית. הקשר הוא מול הוועדה האזרחית בעזה ומול שר הפנים הפלסטיני חוסיין א־שייח'. עם זאת, צריך להבין שחמאס שולט כבר 12 שנה ברצועה ונמצא בכל צומת אפשרי. פקידי הבנק והעירייה, השומרים בבתי הספר, המורים – כולם אנשי חמאס. גם הסוחרים ואנשי העסקים שמקבלים מישראל אישורי ייבוא וייצוא צריכים לתת דין וחשבון לחמאס. אי אפשר לחמוק מזה. אנחנו פועלים באופן ישיר מול הרשות ומול ארגונים בינלאומיים שפועלים ברצועה, ולמעשה מתחזקים אותה.
"המוטו שמנחה אותנו, בהתאם למדיניות הממשלה כמובן, הוא לייצר מחיר הפסד לחמאס, כלומר לגרום באמצעות ההטבות שיהיה לו מה להפסיד. אנחנו מנסים להכניס כסף לרצועה באמצעות תוכניות שמנצלות את כוח העבודה הזול. אנחנו מגדילים את כמות החשמל, מה שמשפיע על חיי היום־יום ומשפר את המצב בבתי החולים. יש גם פעילות לשיפור מערכת טיהור השפכים וטיהור המים, כדי למנוע סכנה של זיהום הים שישפיע על ישראל ויגרום להתפשטות מחלות. זאת פעילות שמשרתת את כלל הצדדים, גם את האוכלוסייה העזתית וגם את ישראל. אנחנו לא רואים בה ניצחון של חמאס או של ההפגנות על הגדר. במבחן התוצאה, שני הצדדים מרוויחים".
רבים מתושבי הדרום בפרט והציבור הישראלי בכלל כועסים על מה שהם רואים כתבוסתנות ישראלית. הם נוכחים לראות שהטילים מעזה מביאים דווקא להקלות לחמאס, ובהן מזוודות עם מיליוני דולרים מקטאר שנכנסים לרצועה באישור ישראל, והעלאת שעות החשמל ברצועה לשמונה.במנהלת התיאום לעזה רואים זאת באופן שונה וסבורים שהעליונות הישראלית ברורה. הם מתארים את המצב הקשה של האוכלוסייה בעזה הנאנקת תחת שלטון חמאס, ומבהירים שהכסף שמועבר לרצועה מפוקח כדי לוודא שהוא מופנה לתושבים ולא לפעילות טרור.
בתקופה האחרונה קיים עיסוק מוגבר של מנהלת התיאום והקישור לעזה עם המתווכים השונים שמנסים לקדם הסדרה. הקטארים, שליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלדנוב, נציגים מהאיחוד האירופי וכמובן ראשי המודיעין המצרי נכנסים ויוצאים מהרצועה. המשקל של המצרים משמעותי ביותר. מצד אחד, מצרים רואה בעזה שוק של כשני מיליון צרכנים; מצד שני, בקהיר חוששים שאם מעבר רפיח יישאר פתוח, גורמי טרור בעזה יחברו לשלוחת דאעש בסיני.
נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי נחוש להחזיר את מצרים לימי גדולתה כמדינה המשפיעה במזרח התיכון. העזתים קרובים מבחינה תרבותית למצרים, ששלטו בהם למעשה עד 1967, וגם לכך יש השפעה על היחסים בין הצדדים. ובכל זאת, השיגור האחרון מרצועת עזה לעבר מושב משמרת שבשרון בוצע בזמן שהמשלחת המצרית הייתה ברצועה. "עד כמה שזה נשמע רע מבחינת תושבי המדינה, הממצאים המודיעיניים מראים שהירי לישראל אכן היה טעות. חמאס לא היה מתבזה מול המצרים בירי שבוצע בזמן שהמשלחת שלהם הייתה ברצועה", סבור אל"מ סרחאן, ומיישר קו עם הודעת דובר צה"ל בנושא.
אף שראש המנהלת בקי בפרטי ההסדרה שנידונים בין הצדדים, הוא מנוע מלגלותם. בתשובה לשאלה אם יש מקום לשקול דרך תגובה אחרת, כמו סיכולים ממוקדים נגד בכירי חמאס, הוא עונה בדיפלומטיות: "אנחנו לא אלו שמקבלים את ההחלטות המבצעיות הללו. כרגע, גם אם לישראל אין אינטרס להשאיר את חמאס בשלטון, אין חלופה עדיפה. בין החלופות שנותרו בעזה, ארגונים קיצוניים יותר וחוסר סדר, גם הכתובת שנקראת חמאס עדיפה".
לסיכום הוא מבהיר: "אם לא יהיו צעדים אזרחיים רציניים מול הרצועה, נמשיך את המציאות של עליות וירידות, עימותים ורגיעות. עזה היא לא איום קיומי על מדינת ישראל, וחבל שבגלל כמה אלפים שם נאבד את הקשרים שלנו עם העולם ונחזק את קולות הדה־לגיטימציה לישראל. הפתרון של עזה הוא אזרחי ולא צבאי. להיכנס, לכסח ולהרוס תמיד אפשר, השאלה היא מי יבנה את עזה אחר כך ומי ייקח עליה אחריות. לעולם הערבי ולארגונים הבינלאומיים אבדה הסבלנות".
