"העזתים יודעים שרק תחת שלטון ישראלי הם יחיו כמו בני אדם"

לפני כמה עשורים מצא עצמו ראובן רוזנבלט – אז ראש מועצת חוף עזה – בכנס לצד ראש עיריית רפיח, העיר השנייה בגודלה ברצועת עזה. "הזמינו אותנו ליישוב כרם־שלום, שהיה אז יישוב מובהק של מצביעי מרצ, לסימפוזיון שהכותרת שלו הייתה האם מדינת ישראל צריכה להמשיך לשלוט בעזה", מספר רוזנבלט. "אותי הביאו כדי לומר 'כן', ואותו כדי לומר 'לא'. הבעתי את דעתי תוך שימוש בנימוקים של זכותנו על ארץ ישראל, והרחבתי על השורשים שלנו בעיר עזה מאז שמשון והחשמונאים, ועל כך שהמקום הוא חלק מארץ ישראל האורגינלית. ואז הגיע תורו של ראש עיריית רפיח, שפתח ואמר בעברית רהוטה: 'רבותיי, מדינת ישראל חייבת להמשיך לשלוט ברצועת עזה. אני לא ציוני, אני דואג לאוכלוסייה שלי. כדי להצעיד את התושבים שלי מאתיים שנה קדימה בזמן קצר, אני צריך את שיתוף הפעולה עם ממשלת ישראל. אתם חייבים להישאר פה'. החבר'ה היו המומים".

רוזנבלט, איש כפר־מימון מאז היווסדו, מאמין גם היום שהפתרון היחיד לבעיות בדרום הוא שיבה ישראלית לעזה, לטובת היהודים והערבים כאחד. אנחנו יושבים ב"חצר של אורה" – החצר הפסטורלית והקסומה של רעייתו ושלו שהפכה לאתר תיירותי מבוקש – והוא מגולל את זיכרונות הימים ההם, כאשר יושבי גוש קטיף נהנו מיחסי ידידות עם ערביי האזור. "הקשרים התחילו סביב טיפול מוניציפלי משותף", הוא מתאר. "אי־אפשר לטפל בביוב, בחשמל ובמים בלי שותפות של כל ההתיישבות במרחב עזה, ובמיוחד היישובים הסמוכים אלינו – חאן־יונס ודיר אל־בלח. התחלתי להיפגש לשם כך עם ראשי המועצות הערבים, ואחרי כמה ביקורים הצלחנו ליצור ידידות שכללה ביקורים במוסדות שלהם וביקורי גומלין. לצערי, במהלך השנים ארבעה מתוך חמישה ראשי עיר שהייתי מיודד איתם נרצחו.

"אחד מהם פגש אותי באחד הימים ואמר: 'תשמע, ראיתי את המלון שלכם על החוף, אתם לא מרוויחים יותר מדי. אני רוצה להקים משהו דומה עבור הסקטור הערבי. אלינו יבואו השייח'ים מהנסיכויות, ומהם יזרום הכסף הטוב'. שאלתי אותו למה הוא מדבר על זה איתי, הרי זה מיועד לחופי עזה. הוא ענה: 'אני אתן את הכסף, אתה תיתן את הראש שלכם ואת היזמות'".

אז איפה היחסים האלה השתבשו?
"לצערי, בנקודה הזו מדינת ישראל עשתה טעות. חמאס היה אז ארגון קטן, דתי וקיצוני מאוד. הם היו כמה מאות בלבד, שאכלסו שני מסגדים בסך הכול. שב"כ החליט שלאותם ראשי מועצות שהתחברו איתנו, שצמחו מאיזו אליטה בערים, אין שליטה על ההמונים ואין טעם לשתף איתם פעולה. במקום זה שיתפו פעולה עם הקיצוניים הדתיים, מתוך ניסיון ליצור גוף דתי שיעזור למדינה לשלוט בעזה. ישראל התחילה לממן את חמאס. צעקתי נגד זה. הרי היו לנו חמישה ראשי ערים שמעוניינים לשלוט בעזה לטובת האוכלוסייה שלהם, למה לא לעבוד בכיוון הזה? לא רצו לשמוע. בסוף הגולם קם על יוצרו".

 

דייט תחת אש

ראובן רוזנבלט נולד בשנת 1935 בלודז' שבפולין, ושנות ילדותו עברו עליו בגטו פיוטרקוב. אחרי שני מחנות ריכוז בגרמניה, שאת תלאותיו שם הוא זוכר לפרטי פרטים, ניצל בדרך מדהימה שראויה לסיפור בפני עצמו. "בזמן שאני נלחמתי על חיי בברגן־בלזן, כארבעים יהודים בתימן יצאו למסע לארץ שנמשך שלוש שנות נדודים. ביניהם הייתה גם משפחת שוקר. ההורים נפטרו בדרך, ושלושת הילדים נותרו לבדם – סעדיה, שלמה ואורה, שהייתה אז בת שש בלבד", מספר רוזנבלט, וקושר את סיפור הצלתו בסיפור עלייתה של רעייתו. סיפורם של השניים מתועד בהרחבה בספרו "פרקי חיים – מפולין ומתימן".

משפחתו של ראובן ניצלה כולה והתאחדה עוד בגולה, ולאחר ארבע שנים בשוודיה עלתה לארץ והשתכנה בתל־אביב. ראובן למד בבית הספר הדתי 'צייטלין' בעיר והתגייס לנח"ל. אורה נשלחה ללימודים בבני־ברק, ובהמשך הייתה חברת נוער בקיבוץ שדה־אליהו והתגייסה לגרעין נח"ל אחר, עם עוד שלושים ילדי תימן מהקיבוץ. השנה הייתה 1956, ועל שני הגרעינים הוטל להקים ליד רצועת עזה את כרם־שלום, אז עדיין כרם־אבשלום, שנקרא כך על שם אבשלום פיינברג, חבר ניל"י שנרצח כאן. על פי הסיפור הידוע, תמר שהותיר שם פיינברג הצמיח לאחר מותו דקל לתפארת, וכך זוהה מקום נפילתו. סביב דקל זה הצטלמו בזמנו החיילים הצעירים שהפכו לבני זוג.

"מלבד בניית היישוב, נדרשנו גם לרגל אחרי צבא מצרים שישב ליד רפיח", מספר רוזנבלט על הדייט הראשון והבלתי־שגרתי שלהם. "חפרו לנו עמדה קטנה, וישבנו בה בתצפיות על מחנות הצבא המצריים. היינו שני חיילים בלבד בעמדה, ושלחו את אחת החיילות להביא לנו אוכל ושתייה. אני רואה שמתקרבת אלינו באופק חיילת יפהפייה, בידיה מגש אוכל ועל ראשה כד מים כמו שרק תימנייה יכולה לשאת. את אותה בחורה ראה גם חייל מצרי, והתחיל לירות לעברה. החיילת קפצה מייד לעמדה שלנו להסתתר מהאש. מאותו רגע היינו שלושה חיילים שיושבים בעמדה במשך שש שעות, לבדנו מול הצבא המצרי. מה אנחנו יכולים לעשות כל הזמן הזה? התחלנו לספר את סיפור חיינו – אורה על המסע מתימן, אני על התלאות בגרמניה, והחייל השלישי על חוויותיו כבן של פלמ"חניקים שהקימו את המדינה. כשחזרנו למוצב אמרתי לה שאני רוצה להכיר אותה יותר טוב. אחרי השחרור ביקשתי ממנה גם להיות אשתי, והיא הסכימה. מאז אנחנו יחד".

אורה יושבת איתנו, מגישה מיץ שזיפים ביתי מרענן ומלווה אותי לטיול בבוסתן שהם מטפחים והמכיל עצים נדירים ושמורים היטב. בסמוך אליו מצוי חדר קירור ובו הריבות והיין שהם מפיקים משלל הפירות כאן, נדירים בטעמם ומרהיבים ביופיים. בתוך כל אלה מצוי "עץ" יוצא דופן, מפוסל מברזל, שעליו מופיעים כענפים וכעלים שמות כל ששת ילדי משפחת רוזנבלט, והנכדים והנינים שנולדו עד היום. את העץ הקים ראובן באחד הלילות בעזרת פַּסָל מוותיקי כפר־מימון, כהפתעה לרעייתו. "אותי ניסו לרצוח החבר'ה של היטלר בגרמניה, את אורה ניסו לרצוח בדרך לכאן. זו הנקמה שלי בהיטלר ובתימנים שניסו להשמיד אותנו, והנקמה הולכת וגדלה", הוא אומר ומצביע על פסל העץ.

הקשר של משפחת רוזנבלט לרצועת עזה החל אפוא כבר במפגש בין השניים, והוא התעצם כשהם בחרו להתיישב באזור. "בסיום מבצע קדש החליט בן־גוריון שרצועת עזה חייבת להישאר שלנו", מספר רוזנבלט. "הוא נתן הוראה להעביר את כל ההיאחזות כרם־שלום, שישבה על הגבול, למחנה קנדה שברצועת עזה. הקמנו שם יישוב חקלאי ואני הייתי מרכז המשק שלו. זרענו בצל ותפוחי אדמה, סידרו לנו עדר ולול תרנגולות. בן־גוריון ביקש לשמר את המקום לאחר פינוי סיני, אבל בלחץ בינלאומי נדרש למסור את השטח. כך עברנו את הפינוי הראשון שלנו, כשעוד לא היינו נשואים".

כרם־שלום המפונה התמקמה מחדש לא רחוק ממיקומה המקורי של כרם־אבשלום, ואילו ראובן ואורה רוזנבלט התיישבו בכפר־מימון. "זכינו להקים את כפר מימון ב־1959. היינו המשפחה השלישית שבנתה כאן את בית הקבע שלה, כשעוד היה פה מדבר שממה", אומרת אורה. ראובן שימש כמזכיר־גזבר של כפר־מימון בראשית ימיו, ובהמשך היה לסגן ראש המועצה האזורית עזתה, ששינתה מאז את שמה למועצה האזורית שדות־נגב. יחד עם יו"ר המועצה דאז הקים את קריית חינוך עזתה.

 

כל זמן שהנר דולק

ראובן, בנו של רופא שיניים תל־אביבי, ורעייתו החלו לעסוק בחקלאות. הם גידלו ורדים בחממה ולימונים בפרדס, והעסיקו פועלים ערבים מעזה. בשנת 1979 הגיע איש המפד"ל, אליעזר אבטבי, מטעם שר הפנים יוסף בורג, והודיע שממשלת ישראל החליטה להקים מועצות אזוריות בכל יש"ע. "גם חוף עזה נדרש להפוך למועצה אזורית, והתבקשתי לעמוד בראשה", מתאר רוזנבלט. "היו בגוש עשרים חקלאים בלבד, בנצר־חזני, וזה נראה לי קצת קטן, אבל רציתי לבדוק מה הפוטנציאל של המקום. הביאו אותי עם ג'יפ צבאי, עלינו מעל ההתיישבות הקטנה שם, ולפתע התגלו לעיניי עשרות דונמים של דיונות חול ריקות: חול צהוב, צמרות דקלים וחוף ים כחול. התאהבתי מייד".

רוזנבלט נסע לירושלים, שמע מבורג ואנשיו על התקציב הצנוע שיועד למועצה, והודיע שבתנאים אלה הוא לא מוכן לקבל על עצמו את המשרה. הוא ביקש פגישה עם מזכ"ל משרדו של בורג – צעיר חרדי בשם אריה דרעי – ובדק איתו את התקציב מחדש. "הצגתי תוכניות פיתוח, דרשתי הקמת בתי ספר וגנים. לא מענה לצרכים של עשרים משפחות, אלא פיתוח אזורי. אמרתי שאם זה המנדט שאני מקבל, אני מוכן לקבל על עצמי את התפקיד. ואכן בורג אישר לי תקציב גבוה פי עשרה מהתקציב המקורי, ועם זה יצאנו לדרך. באתי לשנה ונשארתי עשור".

בדיוק לפני 40 שנה, בראשית מאי 1979 הוקמה המועצה הצעירה והתמקמה במושב קטיף, שגרו בו אז שבע משפחות בלבד. רוזנבלט ביקש שלצידו יכהן תושב הגוש, שמעורב אישית בנעשה בו. כך נבחרו שותפיו: צבי הנדל, מגרעין ההתיישבות בכפר־דרום, שימש כגזבר־מזכיר, ורחל יפת מנצר־חזני הייתה למזכירת המועצה. "שרון דחף אותי לבנייה", מעיד רוזנבלט. "הוא היה בא פעם בחודש כשר השיכון ובהמשך כשר הביטחון, והיה אומר לי: 'אם אתה מצליח לגייס גרעין, אני משיג לך את התקציבים לבנייה'. כך עשינו. הבאנו גרעיני התיישבות להיאחזות במורג, בכפר־דרום ובנצרים, שהפכו ליישובי קבע. כשעזבתי היו 16 יישובים ומועצה אזורית פורחת, עם כל המחלקות והתפקידים".

לא רק שרון, מציין רוזנבלט, אלא גם מפלגות השמאל תמכו בהתיישבות בחבל קטיף ועודדו את בנייתה. "כל עם ישראל, כולל מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, היו איתנו", הוא מזכיר. "רבין היה בכמה ביקורים אצלנו, וגם בקביעת מזוזה בבית הראשון בנצר־חזני. הוא הכריז שם שפה יקומו יישובים רבים. מבניין המועצה אפשר היה לראות את גבול מצרים – ציר פילדלפי. עמדנו שם יחד פעם, ורבין אמר לי: 'אתם תישארו פה לתמיד, כי אתם החיץ בין מצרים ובין מה שעלול להיווצר פה ברצועה, ואנחנו בשום אופן לא ניתן לזה להיעלם'".

באותה תקופה שבה גוש קטיף החל לפרוח, הסכם השלום עם מצרים הביא לפינוי השכנה מדרום – ימית. "התנגדנו לפינוי בכל כוחנו", מבהיר רוזנבלט. "עד אז הבטיחו שיסללו לנו כביש מגוש קטיף לעיר ימית הקרובה, ושהיא תהיה המרכז העירוני של כולנו. לכן לא פיתחנו מרכז עירוני משלנו. ופתאום מדברים על פינוי. העברתי את משרדי המועצה לתוך ימית כחלק מהמאבק, הן האידיאולוגי והן מה שנוגע לפיתוח שלנו".

כאשר נראה היה שגזירת הפינוי איננה נתונה לשינוי, החליט רוזנבלט לעשות כל שביכולתו לקחת אליו את המוסדות החינוכיים של חבל ימית וכמה שיותר מתושביה. "הייתי קרוע", הוא מתאר את המציאות המורכבת, "נלחמתי בגירוש, ובמקביל נערכתי לקליטה. שרון קפץ על המציאה. רבנים שהתייעצתי איתם אמרו שהם מבינים אותי והציעו שאעשה את שני הדברים יחד: אלחם ואמחה, אבל גם אתארגן לקראת מעבר של המוסדות לגוש קטיף הסמוך. כך עשיתי. מישיבת עצמונה זרקו אותי מכל המדרגות – שלא היו להם כי הם היו בקרוואנים. בישיבת ימית היה עם מי לדבר. זה לא היה קל, כי היישובים בגוש היו חקלאיים ולא ששו לקבל אליהם את הר"מים של הישיבות, אבל הנדל ואני דיברנו איתם והצלחנו לשכנע אותם".

כך קרה שכאשר ישיבת ימית פונתה, כל ר"מ ידע בדיוק לאן הוא מגיע. גם מקום מושבה החדש של הישיבה נקבע מראש בסיועו של שרון. עם זאת, רוזנבלט זוכר את אברהם בר־אילן, תושב ימית ומזכיר ישיבת עצמונה, שגם ביום הפינוי לא הסכים לדבר איתו על היום שאחרי. "טרקטורים עוברים והורסים את כל הבתים בעיר, ובתוך הדבר הזה עומד בית אחד קטן, בר־אילן ואשתו יושבים שם עם נר, והוא אומר 'לא יהיה פינוי. אני פה'. אי אפשר לשכנע אותו לצאת. אני משאיר אותו ככה עם הנר דולק. אני זוכר את התמונה הזו היטב עד היום, בכאב. בהמשך הם התיישבו בנצר־חזני".

 

חתונה בנצרים

אלא שנצר־חזני, ככל יישובי גוש קטיף, נקלע בתוך עשורים בודדים לגירוש משל עצמו. "היו שרים רבים שבנו כאן, אבל שרון היה הדוחף העיקרי", אומר רוזנבלט. "איך הוקם היישוב האזרחי של נצרים? הוא היה היאחזות צבאית. אבל שר הביטחון שרון הודיע לחיילים שגרו בנצרים שהם צריכים לפנות את המקום ששייך לסוכנות היהודית. הם חששו שיבזזו את המקום, אז הסוכנות הוציאה מכרז לקליטת שומרים. אף אחד לא עולה על המכרז חוץ ממועצה אזורית חוף עזה, שמתחילה לאייש את המקום עם שומרים רווקים. אחד מהם שם עין על בתו של ראש המועצה, שזה אני, והוא אכן האבא של הנכדים שלי והסבא של הנינים שלי. החתונה של בתי וחתני התקיימה בנצרים עצמה, ונכחו בה שני שרי ממשלה – שרון ובורג". לימים נרצחה גיסתה של בתו, מירי אמיתי, בפיגוע בכפר־דרום. הדקל ששתלה וטיפחה בחצר ביתה מתנשא עכשיו בחצר של אורה בכפר־מימון.

עוד לפני אותה חתונה, קצין במקום הבחין בשומרים האזרחים ושלח מברק בהול לשר הביטחון. כעבור זמן מה סיפר שרון לראש המועצה שהמברק יושב במגירה התחתונה בשולחן העבודה שלו. כעבור שנים יהיה זה מכתבו של רוזנבלט עצמו שיזכה להתעלמות מידידו הוותיק, שהפך בינתיים לראש הממשלה. גם הבקשות החוזרות ונשנות להיפגש, או לפחות לשוחח טלפונית, נתקלו בהתעלמות מוחלטת מצד שרון. "ביום שבו שרון הודיע על ההתנתקות בכנס הרצליה הייתי המום", נזכר רוזנבלט. "הרי זמן קצר קודם לכן הוא הצהיר שדין נצרים כדין תל־אביב. זה בא אליי בהפתעה מוחלטת. שלחתי מכתב חריף, טרטרתי את הלשכה שלו בעשרות טלפונים ולא וזכיתי לתגובה, למרות ידידות של עשור".

מה קרה לו?
"אני חושש שדבריו של הנדל, הסגן שלי, נכונים – 'כעומק החקירה עומק העקירה'. הוא ידע שייצא מההסתבכות הפלילית רק אם יעבור צד. אחרת לא רק שיילקח ממנו תפקידו הבכיר, אלא שבניו והוא ייכנסו לכלא. יועציו אמרו לו בפשטות: מערכת המשפט שמאלנית. תעבור צד, יוציאו אותך מהדבר הזה. וכך היה.

"אני חייב להכניס כאן גם את הנושא הדתי. בלי גב אמוני, כשכל נושא ההתיישבות עומד רק על הבעיה הביטחונית ולא על ערכי יישוב הארץ, זו בעיה. לוּ היה לשרון גב אמוני, הוא לא היה מסוגל לעשות את זה. לא הרגשנו את זה לאורך הדרך, כי הוא עודד אותנו לבנות. אמרנו תמיד שאם אנחנו לא נהיה שם, הנגב יהפוך לשק האגרוף של ארגוני החבלה בעזה. את רוצה להגיד לי ששרון לא ידע את זה? ידע היטב. אבל הוא שלח את הרמטכ"ל להרגיע אותנו ולומר שהטיל הראשון לכיוון ישראל ייענה במכה כזו לעזה, שאת הטיל השני הם לא יוכלו לירות. כמו שאנחנו יודעים, ההבטחה הזו לא התממשה".

היום אנחנו באותו מצב עם ראש ממשלה שנתון בחקירות, מנהיג ימין שאינו אמוני ותוכנית המאה באופק. אתה מודאג?
"ודאי. עוד בפינוי ימית אמרנו שזה רק הסיפתח. כשנלחמנו נגד הפינוי שם, אמרנו שעד היום ההתיישבות סימנה את גבולות ישראל. אם יהיה פינוי, זה יכול להיות תקדים שיעורר תיאבון אצל האויבים שלנו. לא הקשיבו לנו, וזה בדיוק מה שקרה".

 

חיילים נגד אזרחים

חודשים ספורים לפני ביצוע העקירה יצאה צעדה נגד תוכנית ההתנתקות. אותה צעדה עברה כזכור דרך כפר־מימון, מקום מושבו של רוזנבלט, במה שהפך לאחד מאירועי המחאה הצרובים ביותר בתודעת הימין. "התארגַנו בנתיבות, ליד קבר הבבא סאלי, עם 40 אלף תומכי גוש קטיף שהחליטו להגיע ברגל לגוש", משחזר רוזנבלט. "לינת הלילה בדרך נקבעה לשטח חקלאי ריק. כשהבנו שיש הרבה משפחות צעירות וילדים, העתקנו את הלינה לכפר־מימון, שהוא מושב עובדים של הפועל המזרחי, שהחליט לפתוח להם שערים. ואז הצבא החליט לנצל את המצב ולעצור אותם בנקודה זו, כשהוא מנצל את גדר היישוב.

"פה שרון עשה את אחד הפשעים הגדולים ביותר שלו, ואם בג"ץ היה בית דין גבוה לצדק באמת, הוא היה שופט אותו על זה: גייסו 5,000 שוטרים ו־20 אלף חיילי צבא ההגנה לישראל שהקיפו את כפר־מימון", אומר רוזנבלט. "אנחנו יישוב אזרחי במדינת ישראל, אסור להפעיל נגדנו חיילים. זו עבירה פלילית להפעיל כוח צבאי נגד יישוב אזרחי. פשוט צפצפו עלינו וכיתרו אותנו. תת־ניצב ניסו שחם אמר לשוטרים: 'תשברו ידיים ורגליים למי שינסה לעבור אתכם'.

"יש לי בית גדול, והצלחתי להכניס בו שלושים איש על שקי שינה ועוד שבעים איש בבוסתן. אני לפחות אתר תיירות ויש לי קצת ציוד, אבל מה עם כל השאר? תחשבי על שירותים, קניות. המכולת שלנו לא מספיקה לצורכיהם של ארבעים אלף איש. תוך שעה – אין חיתולים, אין חלב ולחם, ואין מזון לתינוקות, והמשטרה לא מרשה למשאיות להיכנס ליישוב. אין יוצא ואין בא, גם לא תושבי המקום. הפעלנו את התקשורת, ורק אז נתנו למשאית עם צורכי תינוקות להיכנס. רימו את כולם ושיקרו, בפועל לא נתנו לזוז. אנשים עמדו אצלנו בבית בתור של שעה וחצי לשירותים, מהבית שלי ועד לכניסה לכפר".

אירועי כפר־מימון היוו נקודת שבר בין המגזר הדתי־לאומי למנהיגיו, שרבים חשו כי הם שסיכלו את פריצת הגדרות ואת מימוש המחאה עד לחדירה לגוש קטיף. "אני לא מתבייש להגיד שהייתי קרוע בעניין", אומר רוזנבלט. "הייתי מדי מעורב בזה, אז לא לקחתי חלק בהחלטה. נטיתי יותר לפרוץ, אבל ידעתי שאני לא אובייקטיבי כי יש לי ילדים ונכדים בגוש ואני הקמתי את המקום, אז אני מוכן להקריב. התומכים בפריצה טענו: יש פה ילדים בעגלות, נשים בהיריון וקשישים. אם הם יפרצו, גם עשרים אלף חיילים לא יעצרו אותם. זו ההצלה היחידה שיכולה להיות לגוש קטיף. ההחלטה בסוף הייתה לא לעשות את זה כדי למנוע מלחמת אחים. ברגע ששמעו שנתנו לשוטרים אור ירוק לשבור עצמות, והיו שמועות על אישור לירות, הייתה החלטה שלא לפרוץ".

 

להכות בשכונות היוקרה

ראובן בן ה־83 ואורה בת ה־80 נאנחים, אבל לא מתוך ייאוש. בגילם המתקדם הם מחזיקים בגאון באתר הנעים שלהם, רווים נחת מצאצאיהם הרבים, ולא מאבדים תקווה גם כאשר יישובם נתון לשגרת האיומים בעוטף עזה. עד לפני שנתיים לא היה ממ"ד בבית, הם אומרים לי, אבל מודים שגם נוכחותו לא תמיד מועילה. בגילם, מסביר לי ראובן, מסוכן מדי למהר לממ"ד. "אם אנחנו בבית ויש צבע אדום, אנחנו נכנסים לממ"ד. אם אנחנו בחצר, אנחנו נשארים במקום. חוששים ליפול בדרך".

לדעתך יש היום עם מי לדבר בעזה?
"כשהייתי חקלאי עבדו אצלנו חבר'ה מעזה. עם שניים מהם יש לנו קשר עד היום. אורה אמרה להם תמיד שהם עוד יקללו את היום שערפאת ייכנס לעזה. היום כשהם מתקשרים הם אומרים לה 'אורה, צדקת'. יש היום ציבור גדול בעזה שחמאס עוצר אותו באלימות. הרוב שם אומרים שהתקופה הכי יפה שלהם הייתה כשישראל שלטה שם – הן חינוכית והן כלכלית. הם יודעים שאם הם רוצים חיים נורמליים, להפסיק לחיות במחנות פליטים ולצאת לעבוד, הם צריכים את שיתוף הפעולה עם ישראל ולא את המשך הטרור. אנחנו הרי הסתובבנו חופשי בערים שלהם, קנינו סנדלים לילדים בחאן־יונס ודגים טריים כל בוקר. קיבלו אותנו על כוס קפה כמו מלכים. האנשים האלה והצאצאים שלהם חיים היום, אבל האינתיפאדה אורגנה על ידי הכוחות הקיצוניים".

המתיישבים בקיבוצי עוטף עזה טוענים אחרת.
"הייתה תקופה שאבי גר בגוש, וכך גם ילדיי עם ילדיהם ונכדיהם. היינו חמישה דורות בגוש קטיף. הקיבוצניקים היו מחכים לנו אז עם שלטים 'תחזרו הביתה'. אמרתי להם 'הטרור יבוא אליכם'. כשהרימו להם חומת בטון למנוע ירי תלול מול החלון, הם הבינו שצדקנו. יש ביניהם לא מעט שמודים שטעו כשתמכו בהתנתקות, גם אם לא בפומבי".

יש דרך לחזור ליחסים תקינים עם ערביי הרצועה?
"בהחלט. יש ציבור מספיק גדול בתוך הרצועה שמוכן לקבל את המדינה כפטרון, עם הבטחה מסוימת של אוטונומיה וסיוע כספי מהעולם. חלק לא קטן שם יודע שאם הוא רוצה לחיות כמו בן אדם נורמלי, זה יקרה רק תחת שלטון ישראלי. עם כל הצעקות על אפליה, ערביי ישראל לא מוכנים להצטרף למדינה ערבית – לא בסוריה, לא במצרים, לא בירדן. אבל אנחנו פועלים מולם בצורה לא נכונה. צריך לתת לערבים שתי אופציות: לחתום על מסמך ברור עם שבועה על הכרה במדינה כלאום יהודי, תמורת כל הזכויות של אזרח המדינה. מי שלא יחתום, יקבל זכויות אנושיות עד הסוף אבל לא אזרחות. אני מעריך שהרבה לא יחתמו. בסדר, אז שיחפשו אזרחות אחרת. אני לא בא לגרש אותם, שיבחרו".

למה אתה מאמין לחתימה שלהם?
אורה מתנדבת לענות: "כי הוא פולני".

"זה יהיה מסמך גלוי ולא סודי", עונה ראובן. "אין דרך אחרת אלא להשתלט על רצועת עזה מחדש. אי־אפשר לשמור על חבל ארץ שלכתחילה שייך לנו, בלי שגרים שם יהודים. אין דבר כזה רק צבא. בצפון יש התיישבות, מול ירדן יש התיישבות, מול עזה הרסתם והנה רואים מה קורה שם עכשיו. הם מודיעים בצורה גלויה שהם רוצים לחסל את מדינת ישראל. רצועת עזה יכלה להיות גן עדן של המזרח התיכון. אם מרגע הגירוש היו מתמקדים שם בפיתוח הרצועה, זה היה יכול להיות המקום הכי יפה, כמו נסיכויות הנפט. במקום זה הם משקיעים בחיסול מדינת ישראל.

"ואחרי שהרגזתי את השמאל, ארגיז עכשיו את הימין: אני מוכן לוותר על עזה, אם הם חותמים על מסמך ברור שהמדינה היא של הלאום היהודי. רוצים עצמאות אצלם? בבקשה. בלי נשק. אין לכם במי להילחם. תפַתחו את האזור שלכם. חמאס יכול לעשות את זה מחר בבוקר אם הוא רוצה, רק שהוא לא רוצה. אז תיכנסו לשם ותורידו את החמאס".

ובכל זאת, רוזנבלט מצדיק את מדיניות הממשלה במידה מסוימת: "במצב הזה נתניהו צודק. מי שמציע להוריד את חמאס ולשים את אבו־מאזן במקומו, בעצם אומר שיהיה עוד מאותו הדבר. השינוי יחול רק בדבר אחד – אם יהיה ברור להם שישראל נשארת לעולם ועד. ברגע שידעו שאנחנו לא זזים מפה, ולכן היישוב מחדש של גוש קטיף חיוני פה, הם ישלימו עם המצב ויתחילו לשתף פעולה. יהודים חיו בעזה רק לפני מאה שנה. יש שם בית כנסת שהפך למסגד בשכונה יהודית ופסיפס במוזיאון רוקפלר, על חוף בעזה. בזמנו, כשראינו שההתיישבות החקלאית לא יכולה להכיל הרבה תושבים, התחלנו לבדוק איפה אפשר בתוך הרצועה להקים יישוב עירוני עם בתים בני עשר קומות. התחלנו לעבוד שם על תכנון וזה נגדע, אבל זה אפשרי".

ובינתיים, איך עוצרים את טרור העפיפונים והטילים?
"כעת יש איפוק גדול מדי, לא יודע אם מצד נתניהו או הצבא. צריך להוריד את הבתים בשכונת רימל היוקרתית, וכל הסיפור הזה יירגע. המיליונרים שיושבים שם, יש להם שליטה על חמאס. שתי הפסקות האש התחילו כשהורידו שם בתים, אז לכו על זה. כל עפיפון צריך להיענות ב'הקש בגג' של בתי המיליונרים, בבתי המלון שלהם ובמסעדות. אבל זה רק לתקופת הביניים. כפתרון אמיתי יש ליישב את האזור בצפיפות ביהודים. אין דבר אחר. זה נשמע כמו אוטופיה, אבל מדינת ישראל עשתה בתולדותיה דברים קשים יותר, כמו הקמת המדינה".