"נתַנו לכם את הליגה, אבל הגביע שלנו", שרו אוהדי שבאב־רפיח במשחק הדרבי נגד היריבה העירונית חדמאת, ברבע גמר הגביע העזתי בתחילת אפריל. כ־5,000 צופים מילאו את אצטדיון רפיח, עודדו וחשפו דגלי פריסה עם ציורים בהשראת קבוצות אירופיות, בזמן שעל כר הדשא המוזנח התנהל משחק כדורגל קשוח. המשחק הסתיים בתיקו אפס, אך בפנדלים ניצחה חדמאת ועלתה לחצי הגמר.
כשאומרים לישראלי הממוצע את המילה ׳עזה׳, הדבר האחרון כנראה שיעלה לו לראש יהיה ספורט בכלל וכדורגל בפרט. אבל בצל שלטון חמאס והפצצות צה"ל מתנהל ברצועת עזה עולם כדורגל עשיר ומרתק, המאפשר הצצה למציאות מקבילה לזו של העימותים הבלתי נגמרים בין ישראל לחמאס וחיי היומיום הקשים ברצועה.
מן הסתם תופתעו לשמוע, אבל בעזה ישנם כ־40 מועדוני כדורגל פעילים. רשומים בהם קרוב לאלף שחקנים המשַחקים בכשלוש ליגות – דאורי אל־מומתאז (מקבילה לליגת העל שלנו), ליגה ראשונה וליגה שנייה. מלבדם פועלים מועדונים נוספים במתכונת חובבנית.
ברצועה ישנם שישה אצטדיונים מרכזיים ובהם אל־ירמוכ עם 9,000 מקומות, חאן־יונס (5,000) ורפיח. באצטדיונים הללו משחקים המועדונים המובילים – איתיחאד שג׳אעיה, סדאקה, שבאב־רפיח, חדמאת־רפיח, ואיתיחאד חאן־יונס. ממוצע הקהל במשחקים בין הקבוצות הגדולות, ובוודאי בדרבי של רפיח, כנראה המשחק החם ברצועה, עומד על 6,000 צופים ויותר. אצטדיון 'פלסטין' בעיר עזה הופצץ ב'עופרת יצוקה' וב'עמוד ענן' לאחר שזוהו שיגורים ממנו. לפני שנהרס הכיל האצטדיון כעשרת אלפים מקומות.
הכדורגל ברצועה מתקיים לרוב במסלול עצמאי ונפרד ממקבילו ביו"ש. שניהם מאוגדים תחת קורת הגג של ההתאחדות לכדורגל הפלסטינית, היושבת בא־ראם שליד ירושלים. יו״ר ההתאחדות הוא בכיר הפת״ח לשעבר ג׳יבריל רג׳וב, והארגון מזוהה עם פת״ח ששולט אדמיניסטרטיבית ביו"ש. כשמגיעים לכדורגל המחלוקות בין פת״ח לחמאס מונחות בצד, ומי שמתפעלת את הכדורגל בעזה היא למעשה שלוחה מקומית של ההתאחדות מהרש"פ.
הפערים בין יו"ש לרצועה בכדורגל עצומים. רמת המתקנים, המקצועיות של השחקנים ובעיקר המשכורות שלהם, הן עולם אחר בין רמאללה לרפיח. שחקן בכיר במוחתרפין, ליגת העל של הרשות הפלסטינית, עשוי להרוויח 20 אלף שקלים בחודש, משכורת יפה לכל הדעות. בליגה העזתית, לעומת זאת, רוב השחקנים משחקים בחינם, או עבור סכום שנע בין חמישה לעשרים שקלים למשחק. שחקנים מובילים יכולים להגיע לכמה אלפים בחודש, אך לא מעבר לכך.
הליגות של עזה והרשות הפלסטינית נפרדות לחלוטין, למעט פעם בשנה. מאז 2015 נפגשות מדי קיץ מחזיקות הגביע של הרש"פ והרצועה למפגש כפול בשם ׳גביע פלסטין׳. הזוכָה מקבלת סכום של כ־25 אלף דולר, וכרטיס למוקדמות גביע ה־AFC, מפעל המועדונים השני בחשיבותו באסיה. זהו טורניר שחוּדש לפני ארבע שנים, אחרי שהופסק בשנת 2000. גביע פלסטין נתפס כאירוע מאחד בין עזה ליו"ש, בין פת"ח לחמאס. לרוב הוא כרוך בהתערבות של כוחות הביטחון הישראלים, בייחוד בנושא מעבר שחקנים עזתים מהרצועה לרש"פ וחזרה.
שחקן חוץ
בשנים האחרונות גביע פלסטין משמש חלון ראווה לשחקנים עזתים רבים, שקיבלו חוזים משודרגים בקבוצות של הרשות. אחד הסיפורים הללו הוא של מחמוד ואדי, יליד חאן־יונס. ואדי חתם באל־אהלי אל־חליל החברונית, שהגיעה למשחק נגד שג׳אעייה ב־2015. הוא הצטיין והפך לאחד השחקנים המובילים בכדורגל הפלסטיני. כעבור שנה, כשחזר עם קבוצתו מחברון למשחק גביע פלסטין נגד שבאב־רפיח, לא אושר לו לעזוב את הרצועה ולשוב לחברון דרך ישראל, מסיבות ביטחוניות.
ואדי, 24, כמעט ויתר על הקריירה ופרש אחרי חודשים של המתנה לבירור בעניינו, עד שלבסוף קיבל הצעה מקבוצה ירדנית, עזב את עזה דרך מצרים, והיה לסגן מלך השערים בליגה הירדנית. יחד עם שחקן עזתי נוסף, מוחמד סאלח, שהיה הפלסטיני הראשון ששיחק באירופה (בשנה שעברה שיחק במלטה), השניים מככבים בהרכב של אל־מסרי, אחד המועדונים הגדולים במצרים. בנוסף, הצמד הזה הם גם מעמודי התווך של הפידאי – נבחרת פלסטין.
בין התנאים הירודים, המשכורות שלא קיימות והאילוצים האינסופיים מתוקף המצב, הכדורגל בעזה הוא עולם מקביל המשמש לעיתים מקום לברוח אליו, אך עדיין מושפע מהמציאות הביטחונית. עבור השחקנים והאוהדים הוא מאפשר להיעלם לתשעים דקות של משחק, לשיר כאילו הם חיים במקום נורמלי לחלוטין, לעודד את הקבוצה שלהם בגאווה ולדמיין שהם בדרך לאירופה, ואם לא – אז לפחות לחברון.
אורי לוי הוא מומחה לכדורגל מזרח תיכוני, מייסד BabaGol ומגיש הפודקאסט 'שער' בתאגיד השידור הציבורי 'כאן'
