קודש וחולות

לפני כ־14 שנים יצא לאור בישראל ספרו של העיתונאי שלומי אלדר, בשם 'עזה כמוות', ובו מתוארת עזה כהווייתה בשנים אלה: עיר של טרור, של חמאס ושל שנאה יוקדת ליהודים ולישראל. אכן, בשנים האחרונות הפכה עזה לסיוט הישראלי האולטימטיבי, דימוי שמתבטא גם באמירה רווחת שלפיה "אין לנו מה לחפש בעזה".

אך מתברר שבראייה היסטורית – יש גם יש. אין זה סוד שלעזה ולסביבתה היסטוריה יהודית עשירה. גם אם לא נלך רחוק עד ימי התנ"ך, נוכל לתארך את ימיה הראשונים לתקופת החשמונאים. אם לא מביאים בחשבון את תוכנית ההתנתקות ופינוי היישובים היהודיים בחבל עזה בשנת 2006, היישוב היהודי בתוך עזה עצמה נגדע בפעם האחרונה בפרעות תרפ"ט.

בראשית הייתה עזה ארץ הפלישתים, וייתכן שזהו גם המקור לשם "פלשתינה", שניתן לארץ ישראל כולה בימי הרומאים. אבל המקורות קושרים את עם ישראל למקום משחר ההיסטוריה. ספר שופטים מתאר כידוע את שמשון הגיבור, משבט דן, שעוקר את שערי העיר ונושא אותם על כתפיו, ולפני מותו ממוטט במו ידיו את מקדש האל דגון על יושביו.

היישוב היהודי בעזה החל בתקופת החשמונאים, לאחר שיונתן ושמעון, בניו של מתתיהו, כבשו את עזה והושיבו בה יהודים. ההתיישבות היהודית בחבל ארץ זה הורחבה במאות הבאות, בתקופת אלכסנדר ינאי ויוחנן הורקנוס שהגיעו עד חצי האי סיני. עם כיבושיהם אלה פרץ היישוב היהודי אל הנגב ואל ערי החוף שישבו על דרך המלך היורדת מצרימה.

על פי ספרו של מרדכי אלקיים, העוסק ביישוב היהודי בעזה בדורות האחרונים, השם עזה ניתן לעיר בגלל עוזם וגבורתם של תושביה ובזכות מיקומה על אם הדרך למצרים, שגרם לכך "ששום שיירה לא יכלה לעקוף אותה מבלי לשלם מס מעבר". קורות חייו של אלקיים עצמו שלובות בחייה של עזה. הוא נולד בה ב־1910 למשפחה יהודית מכובדת, ובתקופת מלחמת סיני ב־1956 שימש כמושלה הצבאי במשך כמה חודשים, עד שישראל יצאה ממנה בלחץ המעצמות.

שלטון בית חשמונאי בעיר נמשך חמישים שנה, עד בוא הרומאים וכיבושם את הארץ. בשנת 61 לפני הספירה גורשו היהודים לראשונה מהעיר על ידי הנציב הרומי גביניוס, מושל סוריה. עזה הייתה גם נמל הנחיתה של טיטוס בבואו לדכא את המרד הגדול, ונמל היציאה שממנו הובלו שבויי יהודה בספינות הצי הרומי לשוק העבדים במצרים ומשם לרומי.

בתלמוד הבבלי מוזכרת עזה כמקום שבו התקיים יריד סחורות וכן שוק בשר. בתלמוד הירושלמי מסופר בקצרה על רבי יצחק בן נחמן, אמורא ארץ־ישראלי, שמונה לדיין בעזה. מכאן ניתן ללמוד שבמחצית המאה הרביעית היה יישוב יהודי קבוע בעזה שנזקק לבית דין.

דוד המלך בלבוש ביזנטי

ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, החל פרופ' אשר עובדיה, ארכיאולוג וחוקר אמנות קלאסית מאוניברסיטת תל־אביב, בחפירות באזור חוף ימה של עזה. שנתיים לפני כן התגלה במקום באופן אקראי פסיפס, בעת שהצבא המצרי ביקש לבנות מועדון קצינים או קזינו. "חוקר צרפתי בשם לה־קלרק טען שזוהי כנסייה, אך אין ספק שמדובר בבית כנסת", אומר לנו פרופ' עובדיה. "הפסיפס מכיל את דמותו של דוד המלך בשלמותו, בלבוש ביזנטי, מנגן בכינור בדמותו של אורפיאוס מהמיתולוגיה היוונית, ומעליו המלה 'דויד' בעברית. גם כיוון המבנה הוא לצפון־מזרח, כלומר לירושלים. גילינו בבניין אוצר של שברי שיש וסורגים שהיו סביב ארון הקודש. על הסורגים היו כתובות ביוונית, ובהן השמות 'ראובן' ו'בנימין'. על רצפת הפסיפס מופיעה כתובת ביוונית, 'מנחם וישוע, בנם איסי (ארסיטוס)'. הם היו סוחרי עצים שתרמו כנראה לבניית בית הכנסת. בהמשך כתובות המילים 'איו טופוס', בארמית 'אתרא קדישא' (מקום קדוש). על פי תאריך הבנייה המופיע שם, משערים החוקרים כי בית הכנסת החל להיבנות בשנת 509 לספירה".

בית הכנסת מוקם מחוץ לחומות עיר הנמל עזה הימית ('גאזה מאיומאס'), על שפת הים, מדרום־מערב לעיר המרכזית. בתלמוד ובמשנה מוזכרות דוגמאות נוספות לבתי כנסת שנבנו מחוץ לחומות. מדובר באחד מבתי הכנסת הגדולים בארץ ישראל, ששטחו מגיע ל־830 מ"ר. הפסיפס נמצא באולם המרכזי, ומשני צידיו היו שתי סיטראות (אגפי משנה), אומר פרופ' עובדיה.

גודלו של היישוב היהודי הצדיק בניית בית כנסת כה גדול?
"יש להניח שהייתה שם קהילה נכבדה, וניתן לשער שהיו בתי כנסת נוספים. מצאנו כתובות יהודיות ביוונית במקומות נוספים. במסגד הגדול בעזה חקוקה מנורה על כותרת אחד העמודים, ולצידה הכתובת 'חנניה בן יעקב'. העמוד הזה נלקח כנראה ממבנה יהודי, קרוב לוודאי בית כנסת. נהגתי להדריך חיילים בעזה ולהראות להם את העמוד, ויום אחד גיליתי שהתבליט קורצף לחלוטין. הדבר חרה לי מאוד. הערבים ביקשו למנוע כל עדות לקיום יהודי בעזה".

בשנים שבהן רצועת עזה הייתה בשליטה צבאית ישראלית, שימש בית הכנסת כמרכז מבקרים, שלמדו בו על חיי היהודים בעזה והתפעלו מהפסיפס העתיק. בשנות השמונים, כשהתברר כי הרצפה החשופה החלה להתפורר ולהיהרס, הוציאו אותה אנשי רשות העתיקות ממקומה, הביאו אותה לשחזור במוזיאון ישראל, ולאחר מכן העבירו אותה לתצוגה בנצרים.

בעקבות הסכמי אוסלו הועברה השליטה ברצועת עזה לרשות הפלסטינית, והיא לא עמדה בהתחייבויותיה לשמור על אתר בית הכנסת ומנעה כניסת ישראלים למקום, בטענה שהוא סמוך מאוד לווילה של יאסר ערפאת ולבית אלמנתו של אבו־ג'יהאד שחוסל בתוניס ב־88'. "ביקרתי שם בשנת 2000 ונדהמתי. ידעתי שאם זה יישאר שם, הכול ייעלם", מספר פרופ' עובדיה. בכיר במשרד התיירות והארכיאולוגיה הפלסטיני אף הכריז כי כתובת רצפת הפסיפס שנתגלתה בעזה זויפה בידי הישראלים כדי להוכיח את קיומו של בית כנסת עתיק.

לאחר ההתנתקות הועברה רצפת הפסיפס למוזיאון רוקפלר, והיום היא שוכנת במוזיאון השומרוני הטוב ליד מעלה־אדומים, מוזיאון הפסיפסים היחיד בארץ ישראל. ב־2011 הוצב העתק משוחזר שלה במרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון שהוקם בניצן, המרַכז מסמכים ותעודות רבות המספרים את סיפור ההתיישבות היהודית בעזה לדורותיה. החומר נאגר במרכז מורשת יהודי עזה שהוקם בנצרים, ואחרי ההתנתקות הועבר לכאן.

מוסלמים, צלבנים ושבתאים

עדויות מעניינות נוספות על קיומו של יישוב יהודי בעזה בתקופה הביזנטית, שבה נאסר על היהודים להתגורר בירושלים, מצויות בכתבי יד קראיים מהמאה העשירית. על פי אחד מכתבי היד, "אחרי עזבם למקום (את ירושלים, היא) נשאר(ה) יותר מחמש (מאות) שנה לגלים מעון תנים (כלומר מקום שומם וחרב, על פי ספר ירמיהו), ולא היה אחד מישראל יכול לבוא, והיו היהודים אשר במזרח באים אל מדינת מעזיה (טבריה) להתפלל שם, ואשר במערב היו באים אל מדינת עזה…", מכאן אנו למדים שעזה הייתה מרכז יהודי חשוב ובו בתי כנסת.

בתקופת האסלאם הראשונה, מהמאה השביעית ועד המאה ה־11, התקיימו באזור מלחמות רבות בין מצרים לסוריה, שפגעו גם בעזה וביהודיה. ב־1099 נכבשה עזה בידי הצלבנים. עם הכיבוש הצלבני נמלטו יהודי עזה המעטים לאשקלון הקרובה. הנוסע המפורסם בנימין מטודלה מצא באשקלון בשנת 1170 מאתיים יהודים 'רבניים', 40 קראים ו־300 שומרונים. מקורות שומרוניים מספרים כי היישוב היהודי בעזה התחדש כבר ב־1140. בשנת 1187 נכנסו לעיר חייליו של המצביא הנודע צלאח א־דין, ומאז ועד היום, ימי חמאס, עזה היא עיר מוסלמית.

בספרות ימי הביניים מוזכרת עזה בכתבי רבי יהודה אלחריזי (1218), ובספרו של הנוסע הצרפתי ברנטאדון דה לה־ברוקייר (1432). האחרון מספר שפגש בעזה יהודי מסיציליה שהבין את לשונו, צרפתית או איטלקית, ושלח אליו שומרוני זקן שריפא אותו ממחלת הקדחת שלקה בה.

נוסע אחר, יהודי בשם משולם מוולטרה, ביקר בארץ ישראל ב־1481. "עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה", הוא מספר, "והיא ארץ טובה ושמנה ופירותיה משובחים מאוד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אך כי היינות אינם עושים אלא היהודים. והיא מקפת ד' מילין ואין לה חומות… ויש בה עם רב כחול אשר על שפת הים וכמו ס' (שישים) בעלי בתים יהודים, ובראש היודייקה הבית מדלילה (הרובע היהודי שבו נמצא ביתה של דלילה), והיה דר בתוכו שמשון הגיבור… ויש להם בית הכנסת יפה קטן וכרמים ושדות…".

פרופ' אשר עובדיה: "במסגד הגדול בעזה מצאנו מנורה חקוקה על כותרת אחד העמודים, ולצידה הכתובת 'חנניה בן יעקב'. נהגתי להדריך חיילים בעזה ולהראות להם את העמוד, ויום אחד גיליתי שהתבליט קורצף. הערבים ביקשו למנוע כל עדות לקיום יהודי בעזה"

שבע שנים אחריו ביקר בעזה פרשן המשנה הנודע רבי עובדיה מברטנורה (1488), בדרכו לירושלים. גם הוא מתאר את עזה כעיר גדולה: "ישבנו בעזה ארבעה ימים, ושם היום רב אשכנזי נקרא ר' משה מפראגה אשר ברח מירושלים, והביאנו אל ביתו בעל כרחי, והייתי עמו כל הימים אשר ישבתי בעזה, וביום השבת באו כל זקני הקהל והפרנסים לסעוד עמנו, והביאו אשישי ענבים ופירות כמנהגם, ושתינו שבעה או שמונה כוסות קודם אכילה, והיינו שמחים".

יהודי עזה המשיכו לעסוק בחקלאות גם במאה ה־16. כך למשל דן הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא, בשאלה האם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות מיבולם, ובמילים אחרות: האם עזה נחשבת חלק מארץ ישראל, דיון שכבר הגמרא עוסקת בו. במאות הבאות הייתה עזה מקום מפלט זמני ליהודים שנמלטו מחברון ומירושלים, אם מחמת פרעות שכניהם הערבים ואם בעקבות מגפות שונות שפרצו בערים אלה.

ואי־אפשר לדבר על יהדות עזה מבלי להזכיר את המשורר המחונן רבי ישראל נג'ארה, מחברם של פיוטים רבים ומפורסמים ובהם "י־ה ריבון עלם" ו"יודוך רעיוניי", המושרים בבתים רבים מדי שבת. הוא שימש גם כרב ראשי ופוסק לקהילה, ואחרי פטירתו ב־1644 המשיך בנו, ר' משה נג'ארה, להנהיג את הקהילה.

אישיות יהודית מפורסמת אחרת המזוהה עם עזה לא הביאה לה כבוד רב. מדובר בנתן העזתי, דרשן ומקובל פורה ונביאו של שבתי צבי, הדמות המשיחית המפורסמת ביותר בהיסטוריה היהודית (חוץ מישו, כמובן). בליל חג השבועות של שנת ת"כ (1660) הכריז נתן על משיחיותו של שבתי צבי. וכך מתוארים הדברים בחיבור יהודי מאותה תקופה: "בלילה הזה בא כל קהל עדת עזה לבית הכנסת… ואברהם נתן בנימין בן אלישע חיים אשכנזי, הידוע מאז בשם נתן הנביא העזתי, משח את ש"צ למלך וכל העם קרא לעומתו 'חי מלכנו שבתאי לעולם'".

בעקבות פעילותו של נתן הפכה עזה למרכז תעמולה של התנועה השבתאית. לאחר שרבני ירושלים הכריזו חרם על המנהיג השבתאי הכריזמטי, הוא פרסם בתגובה נבואה שבה קבע כי "חדלה ירושלים להיות עיר הקודש, וכבודה ניתן לרעותה עזה הטובה ממנה". לאחר ששבתי צבי המיר את דתו, הסביר נתן למאמיניו שהוא עשה זאת מטעמים קבליים נסתרים, ולאחר מותו טען שהוא לא מת אלא רק "התעלם באורות העליונים".

בסוף המאה ה־17 הסתמנה ירידה של ממש במספרם של בני הקהילה. ברשימת משלמי המס בפנקסים הרשמיים של ממשלת טורקיה מופיעים 26 יהודים. היחידים שהחזיקו מעמד היו סוחרים, שעיקר פרנסתם היה העברת סחורות בין ארץ ישראל למצרים ומדבר סיני.

עם פלישת נפוליאון לארץ ישראל ב־1799, נמלטו יהודי עזה לחברון ולירושלים. כך מתאר זאת ר' יהוסף שוורץ, חוקר ארץ ישראל ומחבר 'תבואות הארץ': "ותהי עת צרה ליהודים יושבי עזה, ויברחו רבים מהם, ומאז היה הולך וחסור קבוץ בני עמנו, עד שבשנת תקע"א (1811) לא נשאר אף אחד שם… ובית הכנסת חרב ושומם. ואברהים פשה לקח אבניה לבנות מבצר אשקלון, ונמצא שם בית הקברות גדול מימי קדם, ושם קבר הרב ר' ישראל נג'ארה בעל השירות וקבר אביו הרב ר' משה". זקני חברון מספרים שאנשי עזה שבאו לחברון, העלו עימם את דלתות העץ של בית הכנסת וקבעו אותן בבית הכנסת העתיק בחברון, עד שגם זה חרב במאורעות תרפ"ט.

היישוב היהודי בעזה חודש ב־1870 על ידי שני יהודים ממרוקו, שאליהם הצטרפו יהודים נוספים ממרוקו ומיפו. הסיבה העיקרית לבואם הייתה לסחור בענף שעורת הנגב, שהייתה מבוקשת מאוד לתעשיית הבירה בגרמניה, ובאבטיחי־פקועה, המכונים בערבית 'חַנְטַל', שנשלחו בעיקר לגרמניה, לצורכי התעשייה הרפואית. היישוב, שמנה אז כ־200 נפש, שרד עד 1916, אז פינו הטורקים את כל תושבי האזור לקראת מלחמתם בבריטים, במה שכונה לימים מלחמת העולם הראשונה.

 

מפגש עם בן־יהודה

בשנת תרמ"ב (1882) החליטו ראשי 'חובבי ציון' באודסה לבנות מושבות בסביבות עזה. ב־1885 ביקר בארץ ישראל "טייקון התה" המפורסם זאב ויסוצקי, שהיה ממנהיגי חובבי ציון בליטא, והחליט לפעול להושבת יהודים בערים ערביות דוגמת לוד, שכם ועזה, בעבור עולים מרוסיה המורגלים לשבת בערים. הניסיון לא צלח משום שהעולים לא הצליחו להתרגל לחיי המסחר המוגבלים באזור. יעברו כמה שנים קשות עד שהם יגלו את נתיבי המסחר עם האוכלוסייה הבדואית, יתפרנסו ממנה ויפרנסו אותה.

שנים אלה, סוף המאה ה־19, היו "תור הזהב" של היישוב היהודי הוותיק בעזה, כפי שמתאר מרדכי אלקיים. עזה הייתה השוק הגדול ביותר לבהמות עבודה, סוסים אצילים, כבשים ועיזים, תבואות, אבטיחים, פירות וירקות, דגים, חמאה וגבינה. אליה הגיעו אוניות הקמח וחומרי הבניין – איש לא חשב אז לייצר מהם פצצות – וממנה יצאו אבטיחי־פקועה לתעשייה הפרמצבטית בגרמניה ושעורה לתעשיית הבירה. כבר בשנים אלה הפכה עזה ליצרנית נשק גדולה, אם כי בנוסח אותו הזמן: חרבות, פגיונות, אקדחים ורובים. בימי השוק הופיעו השייח'ים הבדואים בלבוש צבעוני שכלל מגפיים אדומים, עבאיות רקומות כסף או כאפיות ממשי, כאשר פגיונות משובצים וחרבות פאר תקועים בחגורתם. כל ילד בעזה התקשט בפגיון שגודלו הותאם לגילו.

המיעוט הנוצרי בעזה סבל תחת שלטון המוסלמים, שדווקא כלפי היהודים גילו ידידות רבה. סוחרי הבשר הערבים התחרו על השגת שוחט יהודי ובשר כשר, מתוך אמונה כי הוא בריא יותר. היהודים הסתגלו ליושבי הארץ, ואימצו רבים מאורחות חייהם ולבושם. ביטוי לעושרן היחסי של המשפחות היהודיות ולחייהן השוקקים יש למצוא בעדותו של אלקיים, שלפיה כל משפחה ייחדה בביתה חדר מרוהט לאורחים מזדמנים. עוד הוא מספר כי לכל אחת משלוש החמולות היהודיות העיקריות היה בית כנסת משלה. בעיר היו שני שוחטים, רב שגם לימד את הילדים, בית קברות ומקווה.

על פי ספרו של מרדכי אלקיים, משפחתו הייתה מהמכובדות בעיר. הם התגוררו בבית מידות שבו 12 חדרים, ובחגים סעדו על שולחנם בין 50 ל־60 איש. "אבי, חכם ניסים אלקיים", הוא כותב, "היה מבין היחידים בעלי נתינות עות'מנית, ועל כן נבחר ומונה על ידי השלטונות כנציגם הרשמי של היהודים… בגלל מעמדו זה הפך לכתובת לכל יהודי שהיה זקוק לשלטונות בעזה, והיה מכובד הן על היהודים והן על התושבים הערבים והנוצרים. הוא היה ידוע גם כאיש אמיץ וגיבור, שלא הפגין גבורתו אלא במקרים כגון הרמת עגלה ששקעה בבוץ, הכנעת סוס או גמל משתולל. מעולם לא פגע באיש, פרט לאלה שהתנכלו לו. מספרים כי באחד ממקרי השוד שקרו לו בדרכו מעזה ליפו בדיליז'נס, שהיו בו גם נשים וגברים ערבים, הכריע את שלושת השודדים כאשר הכה אותם בנבוט שהוציא מידי אחד מהם, קשר אותם בידיהם לדיליז'נס והלך אחרי הדיליז'נס עד שהגיעו לאשקלון, שם מסרם לידי המשטרה".

ב־1908, מספר מרדכי, ביקר אביו בירושלים ונפגש עם אליעזר בן־יהודה. הוא ביקש למחות על כך שבן־יהודה מכנה עצמו 'מחיה השפה העברית', כיוון שלטעמו, כמי שדיבר עברית תנ"כית, השפה מעולם לא מתה. בן־יהודה השיב לו: "בלי שפה משותפת לא יקום עם, ואנו עלולים לחזור לימי מגדל בבל". על פי עצת בן־יהודה הוא חזר לעזה והקים שם בית ספר עברי מודרני. לשם כך הוא הביא שני מורים מירושלים ושכר להם דירות, חרף התנגדותם העזה של ראשי הקהילה.

"מה שמעניין הוא חלקו של נסים אלקיים, ס"ט (ספרדי טהור), ברכישת האדמות להקמת קיבוץ רוחמה", אומר ד"ר זאב זיוון, מרצה בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. "זו הייתה היתד היהודית הראשונה באדמות הנגב ב־1913. אותם יהודים רוסים שביקשו לרכוש את האדמות לא היו יכולים לעשות זאת, ונזקקו לאזרח טורקי כדי לבצע את הרכישה. הוא עשה זאת בשבילם, ועד כמה שאני יודע גם לא בחינם".

העיסוק במלאכת ההקמה קירב את אלקיים לרעיון הציונות, אף שהיהדות הספרדית הוותיקה התרחקה מ"החלוצים האפיקורסים", וחלק מבני הקהילה לא ראו בעין יפה את התקרבותו לציונות. "נפלא היה לראות את היהודי הספרדי מר נסים אלקיים מעזה, איש כבן חמישים שנה, כיצד רקד מרוב שמחה והתפעלות ועל כל צעד ושעל בירך שהחיינו והגיענו לזמן הזה", כתב האגרונום צבי הירשפלד בספר שיצא במלאות חמש שנים לרוחמה.

"בין היהודים והערבים שררו יחסי ידידות קרובים", מספר מרדכי אלקיים בסרט על היישוב היהודי בעזה שהפיק המרכז למורשת יהודי עזה. "הייתה סולידריות רבה. אליעזר בן־יהודה נהג לבקר בתכיפות, התריע על המצב בירושלים ואמר כי יהודים צריכים להתיישב בכל הארץ". הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא הייתה קיימת אז, ואולם נתונים סטטיסטיים היו גם היו: על פי ספרי הקהילה, בתרע"א (1911) חיו בעזה 24 משפחות יהודיות, נערכו שתי חתונות, התרחשו 23 לידות ושלוש מיתות (כך במקור), ו־18 עזבו את המקום.

 

חבטות בדלת בליל הסדר

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב־1914, הביאה עימה מצוקה קשה ליהודי עזה. השלטונות הטורקים החלו לאסור את כל הנתינים הזרים, שהשתייכו למדינות האויב, ולמעשה היו אלה רוב בני הקהילה. הם הואשמו בריגול והושמו במחנות מעצר. הנתינים העות'מנים הוכרחו להתגייס לצבא הטורקי או שנפטרו מהשירות באמצעות תשלום "בקשיש". בהמותיהם ורכושם הוחרמו, ורבים נמלטו לחברון, לירושלים וליפו. עד 1917 גורשו כולם מהעיר, ולא חזרו אליה עד תום המלחמה. בספר זיכרונותיו כתב משה סמילנסקי, סופר ומנהיג ציוני: "רק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי תורה הציל עמו מתוך המהפכה".

האירוע הבא, שהתרחש בליל הסדר תרע"ה (1915), ממחיש את תלאות אותם ימים. וכך מספר מרדכי אלקיים: "בעוד אנו קוראים את ההגדה, נשמעו לפתע חבטות עזות בדלת. זה לא היה אליהו הנביא, אלא שמונה יהודים שערקו מהצבא התורכי וביקשו את עזרתנו בהברחתם מעזה. אילו היו השלטונות מגלים שאבי מסייע לעריקים להימלט, היה זה עבורו גזר דין מוות. אבי החליף את בגדיהם, ובשתי עגלות קש שהזמין מרוחמה הבריח אותם".

לאחר תום המלחמה החל קילוח איטי של שיבה יהודית לעיר, שרבים מבתיה חרבו במלחמה ושכעת נשלטה בידי הבריטים. הראשון היה הטוחן אליעזר מרגולין, שרכש את טחנת הקמח הגרמנית הישנה והחל להפעילה. בנו, יוסף, חזר לעיר אחרי כיבושה במבצע סיני כקצין בחיל האוויר הישראלי, והתקבל בהתרגשות רבה על ידי חברי הילדות שלו כאשר הגיע לבקר בטחנת הקמח הישנה. גם הרב קוק ביקר בה בשנים אלה, כדי לעודד את היישוב היהודי. היישוב גדל באיטיות, בעיקר בשל מחסור בדירות מגורים. הערבים, שהאמינו שהיהודים עשירים, סחטו מהם דמי שכירות גבוהים.

"בשנות התשעים, לפני האינתיפאדה השנייה, נהגנו לקיים טיולים סדירים לעזה", מספר ד"ר זיוון. "ביקרנו בחארת אל־יאהוד, שכונת היהודים. המדריך היה ערבי ישראלי, שבחר לגור ברצועה. נהגנו לאכול במסעדה של משפחת אבוחצירה, שאבותיה היו יהודים אבל בשל הצרות התאסלמה. היהודים חיו שם עד מאורעות תרפ"ט. עד כמה שזכור לי, ניתן היה להבחין בסימני מזוזות בכניסות לבתים".

הצהרת בלפור ב־1917 הדליקה אצל הערבים נורה אדומה. הם הבינו שלשכניהם התמימים יש שאיפות לאומיות. ב־1921 פרצו בעיר פרעות שנמשכו חודשיים ואחריהן החל היישוב להידלדל שוב, גם בשל המצב הכלכלי. ב־1927 חיו בעיר חמישים יהודים בלבד, בהם ארבעה רופאים, שני שענים, חייט, שני גננים, מורה, בעל בית מלון, חנווני, רוקח, טוחן ושוחט. שנתיים ימים החזיקה הקהילה הקטנה מעמד. אך בתרפ"ט, 1929, הכול השתנה.

"בחיי אללה! הרי זה אלקיים!"

אווירת הפוגרום הייתה באוויר זמן רב. המופתי הירושלמי פתח במסע הסתה נגד היישוב היהודי, שהדיו הגיעו גם לעזה. ביום שבת, י"ח באב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, הגיע שכן ערבי לביתו של חכם ניסים אלקיים וסיפר לו כי משהו עומד להתרחש. ערב קודם לכן הגיעו ידיעות על הטבח שביצעו הערבים ביהודי חברון, מוצא וירושלים. בבוקר יום השבת הסתובבו ה'שבאב' בשווקי עזה ודרשו מהסוחרים לסגור את חנויותיהם. היהודים נכנסו לבתיהם ונעלו את השערים, כאשר הדי קריאות השנאה של שכניהם חודרים מבעד לחלונות הסגורים.

חכם אלקיים החליט לכנס את 44 יהודי העיר אל המלון היהודי שבבעלות משפחת מרגולין. לא כולם נענו מייד, והיו שסמכו על ידידותם עם שכניהם הערבים, אך בסופו של דבר התכנסו כולם בבית המלון שנשמר על ידי אנשי המשטרה הבריטית. ביום ראשון נאספו המוני ערבים, חמושים בחרבות ובשבריות ושמו פעמיהם אל בית המלון. השוטרים הבריטים נסו בבהלה. הפורעים הצליחו לחדור אל הבניין ונתקלו ביהודים שניסו לעמוד על נפשם, כולל בירי אקדח ובהשלכת חומצה גופרתית על פני הפורעים.

אחד מנכבדי העיר, חאג' סעיד א־שאווה, שנודע בידידותו לאלקיים, הגיע אל המקום, נעמד בפתח המלון וניסה להרגיע את ההמון המוסת, לשווא. הבריטים החליטו לפנות את כל היהודים מהעיר בטרם יירצחו, לאחר שסוכנויות הידיעות בארה"ב החלו לדווח על "הפרעות בפלשתינה". הם שלחו משאיות לקחת את כל היהודים מבית המלון לתחנת הרכבת, אך הערבים התנפלו על המשאיות. חאג' סעיד א־שאווה ובניו גילו אומץ רב, עלו עם היהודים על המשאיות והדפו את הפורעים. לימים, בתקופת מבצע סיני, גמל מושל העיר מרדכי אלקיים לא־שאווה כאשר הזהיר אותו מפני כוונת מחבלים לפגוע בו. לפנות בוקר עלו אחרוני יהודי עזה על הרכבת מאלכסנדריה ללוד, ומשם הובלו לתל־אביב. זה היה סופה של הקהילה היהודית של עזה. ממש כמו בפינוי האחרון מגוש קטיף, בית המלון היהודי נשרף כליל וכך גם החנויות והרכוש היהודי שנותר בעיר.

במהלך השנים נעשו ניסיונות לחדש את היישוב היהודי בעזה. אחד מהם היה של איש עסקים בשם מנחם גילוץ, שהיה בין מייסדי תל־אביב. הוא הגיש בקשה לממשלת המנדט הבריטי להקצות 8,000 דונם להקמת יישוב עברי ברצועה, אך ראשי הישוב העברי והסוכנות היהודית לא נתנו לו יד והניסיון כשל.

באוקטובר 46' עלו בלילה אחד 11 נקודות התיישבות בנגב. אחת מהן הייתה כפר־דרום ליד דיר־אל־בלאח, אך הוא פונה במהלך מלחמת העצמאות. ב־1956 נכבשה רצועת עזה במבצע סיני. מרדכי אלקיים, בנו של חכם ניסים, מונה למושלה הצבאי של העיר. תחילה הוא הסתיר את זהותו מחברי הילדות הערבים שלו, אך במקביל טיפל בערביי עזה במסירות. הוא הגדיל את מכסות הסוכר, התה והקמח לפליטים, פתח בתי ספר וצייד אותם כראוי. באחד המפגשים עם נכבדי העיר קרא לפתע אחד מהם :"בחיי אללה! הרי זה אלקיים!", ולמרדכי לא הייתה ברירה אלא להודות.

בחסותו החל מבצע קצר־מועד להקמת יישוב נח"ל דתי – נחל־רפיח. חקלאי היישוב הספיקו לחרוש אלף דונם ולזרוע מעט ירקות, לפני שממשלת ישראל החליטה לסגת ולהחזיר את רצועת עזה למצרים. העיתונאי חגי הוברמן, שחקר את תולדות היישוב היהודי בעזה, מספר כי פרשה זו נשמרה בסוד בהוראת הצנזורה הצבאית.

הפעם הבאה שבה עלו שוב יהודים והתיישבו בחבל עזה הייתה אחרי מלחמת ששת הימים, ב־1968,כאשר השר יגאל אלון, איש מפלגת העבודה כידוע, הציע להקים שתי היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. מתחילת שנות השבעים הוקמו באזור 17 יישובים נוספים, שכונו בשם הכולל "גוש קטיף". בקיץ 2006 הם פונו במסגרת תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון.