ותיקי קיבוץ מפלסים שעל גבול עזה מצאו ב־2017 דרך סמלית להחזיר טובה לחשמלאי המסור של הקיבוץ. היה זה עוד בוקר יום עבודה של ג'מיל, תושב שכונת א־תופאח בעזה, כאשר הוא סיפר בדרך אגב לרחל, אחת מתושבות הקיבוץ, על מצוקת החשמל שהוא ובני משפחתו סובלים ממנה.
"באתי לשתות קפה עם חברה טובה שלי, והיא ראתה שאני במצב לא טוב", נזכר ג'מיל השבוע, "היא שאלה אותי מה קרה לי, אבל אני לא רציתי לדבר". אחרי שהקשישה העקשנית לא הרפתה, שיתף אותה ג'מיל במציאות החיים ברצועה. "סיפרתי לה שבדיוק נשרפו לנו המקרר וגם מכונת הכביסה, ושזה קורה כי החשמל בא והולך. המכשירים נדלקים ונכבים כל הזמן עד שהכול מתקלקל. אין הרבה זמן חשמל, ואי אפשר לשים שום דבר בתוך המקרר", קבל ג'מיל ויצא ליום העבודה.
בשעות הבאות קיימה רחל מגבית בין החברים, ולמחרת כבר ניתן לג'מיל סכום כסף בעבור קנייה והתקנה של מערכת חשמל סולרית על גג ביתו. "זו הייתה תקופה שהייתי ישן בקיבוץ יום או יומיים בשבוע" הוא מתאר. "רציתי לחזור באותו יום הביתה, אבל היא אמרה לי להישאר. לא ידעתי כלום, ופתאום למחרת הם אמרו לי 'אספנו כסף בשבילך'. הרגשתי כל כך טוב עם העזרה של החברים, ממש בכיתי כשעשו לי את זה. עכשיו יש לי חשמל 24 שעות".
קרוב לארבעה עשורים עובד ג'מיל במפלסים, והמראה שלו נוסע בקלנועית בין שבילי הקיבוץ הפך כבר לחלק בלתי נפרד מהנוף. הוא היה בן 12 כשעשה לראשונה את דרכו לעבוד בישראל, ומאז הוא פה. לאורך השנים הוא חווה על בשרו את התהפוכות והתמורות המדיניות והביטחוניות משני צידי הגדר: מהימים שבהם הוא וחבריו מישראל נעו בחופשיות בין בילוי ברחובות עזה לעבודה בשדרות, ועד התקופה הנוכחית שבה הוא נדרש לאישורים מיוחדים שיש לחדש מדי שלושה חודשים, ולעבור בדרך לקיבוץ שלושה מחסומים – שלחמאס, הרשות הפלסטינית וישראל. כשהוא מצליח לעבור לצידו הישראלי של ארז, הוא לוקח מונית שירות לצומת יד מרדכי ומשם נוסע באוטובוס אל הקיבוץ.
הפגשנו את ג'מיל לשיחה עם שתיים מידידותיו הוותיקות – הניה צורי (91), שאירחה את המפגש בביתה, ופאני טפרמן (78). שתיהן עלו למפלסים מדרום אמריקה, וכל אחת מהן נקשרה אל ג'מיל בנסיבות שונות, כמו עוד חברים רבים מבני דור המייסדים.
הוא נולד במחנה הפליטים רפיח בשנת 1959, ובהמשך עבר עם משפחתו לשכונת זייתון בעזה, שבה גדל. לאביו היה בית קפה שכונתי קטן, שעם מבקריו נמנו גם ישראלים רבים. "הייתה לי ילדות בסדר גמור", מתאר ג'מיל. "למדתי בבית ספר יסודי, ובגיל 12 התחלתי לעבוד בחברת 'האחים דון' בשדרות, חברה שהייתה מבצעת עבודות חשמל לבניין. למדתי אצלם חשמל, והיינו עובדים בכל הקיבוצים באזור".
ג'מיל עבד כמה שנים כשכיר של החברה במפלסים, ובהמשך הועסק באופן ישיר על ידי הקיבוץ כאחראי על החשמל. בשנים אלו, שבהן עבר מדי יום בין בתי החברים, הקשרים התהדקו והמקום הפך להיות בית שני בעבורו. "הייתי בן בית והתחברתי מאוד לחבר'ה של הקיבוץ. האנשים כאן טובים מאוד. הם התנהגו אליי ואל המשפחה שלי כאילו אני הבן שלהם, אפילו יותר", הוא מספר ומדגים זאת באמצעות אחד המוסדות המרכזיים בהוויה הקיבוצית: "היו מזמינים אותנו הרבה, והייתי מגיע לכאן בשבתות לבריכה עם הילדים והמשפחה. מגיע לכל השמחות והחתונות, היינו משפחה גדולה אחת".
בגזיר עיתון משנת 1984 הוא מצוטט כשהוא מחווה את דעתו על צורת החיים בקיבוץ. "הערבים אוהבים את האנשים שגרים ביחד. גם אנחנו, בעזה, גרים כל המשפחה ביחד – ההורים, האחים והילדים שלהם", אמר ג'מיל לכתב הצעיר של 'מעריב הנגב והדרום' וחבר הקיבוץ אלון שוסטר, לימים ראש המועצה האזורית שער הנגב ובקרוב חבר כנסת מטעם כחול־לבן. "מה שיפה כאן זה שכאשר משהו לא בסדר – מדברים ומסתדרים. בעזה מתחילים מיד עם ידיים ומכות", הוסיף ג'מיל.
מי שקלט אותו לעבודה ובילה לצידו שעות רבות היה חשמלאי הקיבוץ ובעלה המנוח של הניה, בן־עמי צורי. "הוא היה בן 14 כשהתחיל לעבוד עם בן־עמי, ובשבילנו הוא היה כמו עוד ילד בבית", היא מספרת, "הוא היה קשור מאוד לילדים שלי, עד היום".
"זו ממש היסטוריה", נזכר ג'מיל, וחיוך עולה על פני כולם. "בן־עמי היה נותן לי סידור עבודה כל יום, ועם השנים התקדמתי. בהתחלה הייתה לי עגלה והייתי עובר מבית לבית לתקן את החשמל. אחרי זה קנו לי תלת־אופן, ואז טנדר סובארו. בשנים האחרונות אני עם קלנועית. הוא תמיד היה אומר לי שיש לו ארבעה ילדים ואני החמישי. היינו מחכים לשתות קפה כל יום ביחד".
הניה מספרת: "לפני שג'מיל התחתן הוא בא להכיר לנו את אשתו, אישה יפהפייה, לבושה במודה האחרונה. כולם התפעלו מהיופי שלה". פאני מעירה שהיא הייתה יכולה להיות בקלות מיס עזה.
קילומטרים של דקלים
במהלך שנות העבודה התיידד ג'מיל גם עם פאני, והוא מספר בחיוך על פרט מפתיע בביוגרפיה שלה שהידק עוד יותר את הקשר: אביה היה ממוצא ערבי, ובשנות ילדותה פאני נקראה פאטמה. "אמא שלי ברחה מהנאצים לצרפת ושם התחתנה עם אבי, שהיה ערבי מוסלמי שהתגייר בסתר", מספרת פאני. "יחד הם חיו חיים כפולים, כמוסלמים כלפי חוץ, עד סיום המלחמה".
איך הסביבה שלך קיבלה אז את זה שאתה עובד בישראל?
"היינו חיים ביחד ולא מדברים על יהודים וערבים. היינו ביחד, אין הבדל. היו באים אליי הביתה כל שבת חבר'ה מישראל והיינו הולכים לאכול במסעדות על חוף הים בעזה. אני הייתי נוסע לתל־אביב לטייל וחוזר הביתה, לא היו מחסומים".
"עזה היא מקום יפהפה", נזכרת פאני בערגה בימים שאחרי מלחמת ששת הימים. "היו שם קילומטרים של דקלים. לא ראיתי מקום כזה יפה כמו הדקלים האלה בעזה. היינו נוסעים משנת 68' לעשות קניות בעזה כל הזמן". הניה מספרת בגעגועים על טיולים שקיימו על שפת הים ועל משחקי ילדים על החול. "אמרתי לעצמי שאם היו מקימים פה בתי מלון, זה היה יכול להיות גן עדן".
אבל החלומות התנפצו אל קרקע המציאות עם התגברות מעשי הטרור ברצועה בתחילת שנות השבעים, וביתר שאת באינתיפאדה הראשונה, שלדעת כולם היתה נקודת מפנה. "אחרי מלחמת המפרץ התחיל להיות בלגן", אומר ג'מיל. "כבר לא יכולנו להיכנס באוטו שלנו לישראל, והרבה פעמים היה סגר". "רק כשהיו בעיות הוא לא היה בא", מעירה הניה, "עד היום זה ככה".
פאני: "עזה היא מקום יפהפה. היו שם קילומטרים של דקלים. לא ראיתי מקום כזה יפה כמו הדקלים האלה. כשהיינו מטיילים שם, אמרתי לעצמי שאם היו מקימים בתי מלון, זה היה יכול להיות גן עדן"
למרות כל השינויים הצליח ג'מיל לקבל אישורים ולהתמיד בעבודה. על עקירת יישובי גוש קטיף הוא אומר שהייתה לו תקווה שיהיה טוב, "אבל זה לא יצא". לאחר חטיפת גלעד שליט ב־2006 הוטל סגר כללי במשך כמה שנים, וג'מיל כבר לא היה יכול לבוא עוד לקיבוץ. "בעזה לא הייתה לי עבודה, וחייתי מהפיצויים מהקיבוץ על כל השנים שעבדתי כאן. עשרים שנה כמעט".
לדבריו הוא אינו חש פחד ברצועה במהלך סבבי הלחימה בעשור האחרון. "אני מרגיש בטוח כי אני בסדר. אני לא עושה שום דבר, ומי שלא מתערב ההרגשה שלו בטוחה", הוא אומר."הבית שלי לא נפגע אף פעם. כשתוקפים בית אחד לבית השני לא קורה כלום, ולפני כן (הישראלים) גם מתקשרים לצאת מהבית. המזל שלי הוא שאני חי בשכונה שכולם אנשים פשוטים, ולא הרסו כמעט אף בית". בזמנים שלא היה מגיע לקיבוץ, הם הקפידו לשמור על קשר יומיומי. "היינו מתקשרים זה לזה. לא מדברים יותר מדי, רק בודקים שהכול בסדר וזהו". בשנת 2014 קיבל ג'מיל אישורים וחזר לעבוד בקיבוץ בעבודות תחזוקה מזדמנות, וכך עד היום.
לצד הרגעים היפים שנחרתו בזיכרון המשותף של ג'מיל וחבריו הקיבוצניקים, היו גם כמה אירועים קשים שזכורים להם במיוחד. בערב חג הפסח של שנת 1995, בת הקיבוץ טל ניר עשתה את דרכה לבסיס מחלקת המודיעין של אוגדת עזה בנווה־דקלים. מחבל מתאבד התפוצץ בסמוך לאוטובוס שבו נסעה. טל נהרגה, ואיתה שישה חיילים נוספים.
ג'מיל, שהכיר את טל מילדות כמו גם את יתר ילדי הקיבוץ, שמאז כבר גדלו והפכו להורים, הגיע להלוויה. "כאב לי הרבה", הוא אומר. "הכרתי אותה טוב מאוד, היינו יושבים ומדברים הרבה ואני מכיר את המשפחה. היא הייתה הנכדה של אחותה של הניה. הייתי איתם בכל דבר שקרה, שמחות ואסונות".
ג'מיל עצמו איבד לפני 12 שנה את בנו הגדול כתוצאה מעימותים אלימים פנימיים בתוך הרצועה. "היה איזה פיצוץ במועדון כשהוא היה שם", הוא אומר, ומבקש לא להרחיב על העניין. "חמאס תפס את האנשים האלה והם בכלא. זה לא קשור לישראלים, זה משהו פנימי". שש שנים לאחר מכן איבדו הניה ובן־עמי את בנם, שנפטר ממחלת הסרטן. ג'מיל לא הצליח לקבל אישור בזמן כדי להגיע להלוויה, אבל כעבור יומיים, כשהתקבל האישור, הגיע לניחום אבלים ולביקור בקבר הטרי.
ג'מיל: "אני מרגיש בטוח כי אני בסדר. אני לא עושה שום דבר, ומי שלא מתערב ההרגשה שלו בטוחה. הבית שלי לא נפגע אף פעם. כשתוקפים בית אחד לבית השני לא קורה כלום, ולפני כן הישראלים גם מתקשרים לצאת מהבית"
למה לו פוליטיקה עכשיו
לג'מיל שש בנות, ארבעה בנים ו־27 נכדים, כולם מתגוררים בשכונת א־תופאח. למרות המצב המלחמתי השורר בין עזה לישראל, הקשר של ג'מיל וידידותיו הוותיקות בקיבוץ עוסק בעיקר בחיים עצמם – עבודה, משפחה ותמונות של נכדים.
איך החיים היום בעזה?
"קשים מאוד. אין עבודה, ולאנשים בעזה חשוב לעבוד", הוא קובע בנחרצות על סמך ניסיונו. "אם יש לך עבודה, אתה שוכח מהכול. בעזה אין עבודה, אין מפעלים להחזיק הרבה אנשים. לפעמים יש עבודות בבניין ולפעמים לא. אוכל יש בעזה, אבל כסף בידיים של אנשים – אין. יש הרבה שיוצאים עכשיו ומתחילים לעבוד כאן בארץ. אם יכניסו אותם לפה, הכול ישתנה. הכול תלוי בעבודה. אם יש עבודה, יש חיים לבן אדם".
בן אחד שלו עובד בנגרייה, שניים עובדים כנהגי מונית, ואחד מהם לומד בנוסף הנהלת חשבונות. הבנות שנישאו אינן עובדות, ובעוד שלושה חודשים יחתן את בתו הקטנה בת ה־22.
יש אנשים שמפריע להם שאתה עובד עם יהודים?
"לא. כמעט כל האנשים בעזה עבדו כאן בארץ, והם יודעים מי זה הישראלים. הם מתים לצאת לעבוד גם עכשיו, אבל אין להם אישורים ובגלל זה הם לא יוצאים".
וכשאתה עובר כל יום, לא מפריע לך לראות את הפערים בין שני צידי הגדר?
"לא. אני לא צריך לקשור את זה עם זה. אלה החיים של כל מי ששם. שם אני חלק מהם, ופה אני חלק מהקיבוץ".
אתה מאושר?
"אני תמיד לוקח את החיים שלי לטוב, אפילו אם אין לי כסף. אם קורה משהו לא טוב, אז אני לא צריך לשבת או לחכות. אדם צריך לעבוד ולעשות משהו כדי שיהיו לו חיים טובים. כל השנים שמרתי על עצמי ועל המשפחה שלי. יבוא יום שיהיה בסדר. כל מה שקורה, זה בכלל לא משפיע עלינו".
כשאנו מגיעים לדבר על פוליטיקה, ג'מיל שוקל היטב את מילותיו. לדבריו, ההתפרעויות בגדר בשנה האחרונה אינן משפיעות עליו, והוא לא קשור אל המפגינים. "ישראל מכירה אותם יותר ממני", הוא אומר. "לא אכפת לנו מישראל, מחמאס, מאף אחד. אנחנו דואגים לעצמנו, ככה כל המשפחה שלנו. כולם מבינים שזה הקו שלנו, לא אכפת לנו מאף אחד. יש הרבה כמוני שלא אכפת להם מהפוליטיקה והדברים האלה, וחיים יום יום את החיים שלהם".
"אין טוב יותר משלום ולחיות יחד", הוא מסכם, והניה ופאני מהנהנות בהסכמה. "כשלאדם יש שקט, הוא יכול לעבוד ויהיו לו חיים טובים. הבעיה שפוליטיקה זה דבר קשה מאוד, הכי גרוע בעולם. צריך לשבת פעם אחת ולדבר. גם עם חמאס אפשר לדבר. יש אנשים טובים שאפשר לדבר איתם, שלא רוצים בכלל את המצב הזה".
