ב־12 באוקטובר 1808 פרצה שרפה בקפלה הארמנית בקומה השנייה של כנסיית הקבר בירושלים. "האש אחזה במהירות בקורות העץ של כיפת הרוטונדה", כתב אלי שילר בכתב העת "אריאל" בחשוון תשמ"ו. "מקץ חמש שעות התמוטטה הכיפה. החום הרב גרם להיסדקות האומנות והעמודים העתיקים". כנסיית הקבר, בלב הרובע הנוצרי בירושלים, עתיקה באלף שנה כמעט מנוטרדאם דה פריז, וככל הנראה גם יכולות כיבוי האש בה עתיקות באותה מידה. מימי הצלבנים ועד היום המצב הבטיחותי של המבנה רק הורע. אחד משערי הכניסה המונומנטליים נאטם; יציאת חירום אין; מערכות כיבוי והתרעה – לא משהו, אם בכלל; מבנית, המתחם לא שוקם במלואו מהשרפה ורעידת האדמה החזקה של 1927, ובוודאי אינו עומד בתקן מודרני.
מנהלי הכנסייה החשובה ביותר בעולם הנוצרי האורתודוקסי, המתחרה בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן אצל הקתולים, הם כמרים משלוש עדות: היוונית, הארמנית והלטינית. השילוש הזה נקבע בסטטוס־קוו של הסכמי סייקס־פיקו, ששרטטו לאחר מלחמת העולם הראשונה את אזורי ההשפעה האנגליים והצרפתיים, בהסכמת הרוסים, באימפריה העות'מאנית לשעבר. בהסכם נקבע כי הכנסייה תנוהל בידי שלוש העדות הללו, ללא שליטה של שאר העדות הנוצריות המיוצגות בארץ ישראל – למעלה מ־200 עדות, כיום.
לפיכך, היום אין מִנהל מודרני בכנסיית הקבר, אין ביקורת ופיקוח ואין כל גוף הנדסי מקצועי המעורב דרך קבע בתחזוקת המקום. אין כל דרך לכבאית להגיע לכנסייה, אין מערכות של צנרת בלחץ מתאים כדי לכבות אש שתפרוץ חלילה, אין מערכות התרעה ומעולם לא נערך תרגיל ראוי לשמו כדי להתמודד עם האתגר. כל אלה אינם מדירים שינה מעיני איש: מדינת ישראל אינה סבורה שעליה לטפל בעניין; חופש הפולחן כולל גם חופש מאחריות.
"מדינת ישראל", לעניין זה, היא בעיקר המשרד לביטחון הפנים ומשרד הדתות. אל דאגה, המשרד לביטחון הפנים אינו מפלה לרעה את שאר 70 האתרים הנוצריים החשובים בירושלים; לכבאיות אין גישה גם לעיקר המסגדים ובתי הכנסת שבעיר העתיקה. די להביט בגשר העץ הלא מרשים שבו עולים לשער המוגרבים כדי להפנים את רצינות מערך כיבוי האש. חוסר העניין של שירותי הכבאות התחזק בשעה שהפיקוד עבר לראשון־לציון, בניגוד להחלטות הממשלה ובעצימת עין של השרים הממונים. רחוק מהעין, רחוק מהלב. או, במילים לא מכובסות – יהיה בסדר. כך אנחנו רגילים, הלא כן? אולי יביאו סופר־טנקר!
בשבת אחת מדי שנה, באמצע חג הפסחא הנוצרי, לחץ הדם של כל שרשרת הפיקוד המשטרתית בירושלים עולה פלאים. זוהי "שבת האור", שחלה בסוף השבוע. למעלה מעשרת אלפים נוצרים אורתודוקסים התכנסו אל תוך הרוטונדה, והמתינו לנס האש הקדושה המוצתת בקבר, ומועברת דרך חלונות קטנטנים לכל המאמינים בכנסייה. בתוך דקתיים הבעירו נרות בכל פינה ובכל יד. הצפיפות רבה עד כדי כך ששורה יכולה להדליק את שביסי השורה שלפניה, ובין כולם היו יכולים להתרוצץ שוטרות ושוטרים, כל אחד מצויד בצמד מטפים קטנים ומכבה מתפללים ונרות בטרם קורה אסון.
"שבת האור" היא מסורת בת כאלף שנה, ויש האומרים יותר. היא מתוארת באותו אופן בכתבי נוסעים ותיירים במשך מאות שנים. לעיתים היו שרפות קטנות, שהשתלטו עליהן, אך היום מגיעים למקום מתפללים רבים פי כמה. בשנה מסוימת העריכו שנכנסו לכנסיית הקבר בשבת האור 17 אלף איש – מקום עם כניסה ויציאה אחת בלבד. אם חלילה וחס תבער האש, מלבד האסון בנפש וברכוש – הנזק למדינת ישראל יהיה עצום ורב מבחינה מדינית, דתית וכלכלית. לא יישמעו ההסברים שמשרד הדתות עוסק בעיקר ביהודים, ובעיקר בספרדים; או שהמשרד לביטחון הפנים עדיין מסיק מסקנות מהאסון בכרמל. העולם הנוצרי כולו יהיה עוין לישראל ולעם היהודי. בל נשלה את עצמנו: עיקרו היום אדיש, ומיעוטו בעד ישראל, אך לא לעולם חוסן.
השרפה בנוטרדאם של פריז צריכה להעיר את הקבינט המדיני־ביטחוני לפעולה בנושא כנסיית הקבר בירושלים. הטיפול בנושא רגיש מאוד ומורכב, ונכון שיטופל מירושלים בידי הממשלה ולא מראשון־לציון בידי נציב כבאות והצלה.
עו"ד אמנון לורך כיהן כיו"ר החברה לפיתוח מזרח ירושלים
