האדמו"ר מאושוויץ

קיץ 1995, הימים ימי שסע ומריבה בישראל. לא מזמן נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ומי שירש אותו בתפקיד היה שמעון פרס, אדריכל אוסלו שביקש להמשיך בתהליך ולמסור שטחים נוספים לידי הרשות הפלסטינית והיו"ר שלה, יאסר ערפאת. מחנה פוליטי אחד האשים את משנהו בהסתה ואלימות, ובאוויר ריחף החשש לגורלה של ארץ ישראל השלמה. שיח בין המחנות כמעט לא התקיים. החרדים, אז יותר מהיום, היו לשון מאזניים. אמנם הם כבר לא היו חלק מקואליציית השמאל, אך אריה דרעי והרב עובדיה יוסף נחשבו כמי שנתנו את הסכמתם לאוסלו, ואדמו"רי ורבני יהדות התורה לא הצטרפו לציונות הדתית במאבקה העז נגד ההסכמים. בין המגזרים שררו חוסר אמון, זעם וחשש.

רבי חסידי אחד החליט לשבור את חומת חוסר האמון הזו – האדמו"ר מקאליב. בשונה מבכירי האדמו"רים באותה התקופה, הוא לא היסס לצאת בפומבי נגד הכוונה למסור את שטחי ארץ ישראל. הוא החזיק בדעות ימין מובהקות, ולא שמר אותן לעצמו. בה בעת הוא האמין, אולי בתמימות, שכדאי פשוט לפנות לשמעון פרס, לדבר על ליבו ולשכנעו לוותר על תוכניותיו לחלק את הארץ. נשמע יומרני? לא אצל האדמו"ר רבי מנחם מנדל טאוב מקאליב, מי שעבר את אימי אושוויץ ואת עינויי מנגלה, ושכבר הוציא לפועל כמה משימות־ענק בחייו.

הוא השתמש בקשריו וקבע פגישה עם ראש הממשלה. אחרי שהפגישה נקבעה, הוא הבין שיהיה חסר טעם לבוא אליה לבדו. בכל זאת, למרות האהבה וההערכה שקיבל במגזר החרדי, הוא לא שימש כמנהיג ובוודאי שלא נטל חלק בהחלטות ציבוריות. בעזרת כמה ממקורביו פנה האדמו"ר לגבש משלחת של כל חלקי הציבור החרדי. הוא צירף אליה את הרבי הישיש מזוטשקא, את האדמו"ר מנדבורנה־חדרה ואדמו"רים נוספים. כנציג הליטאים הוא בחר את הרב שמחה הכהן קוק, רבה של העיר רחובות, ומהצד הספרדי הגיע הרב ראובן אלבז, ראש ישיבת אור החיים, מראשי תנועת התשובה והיום חבר מועצת חכמי התורה של תנועת ש"ס. משלחת הרבנים הגיעה למשרד ראש הממשלה כביכול כדי "להתחנן על גורלו של קבר רחל". בפועל, הם הגיעו כדי לבקש מפרס לחזור בו מכלל כוונותיו בזירה הפלסטינית. פרס מצידו הזמין לפגישה את יצחק הרצוג הצעיר, כבן למשפחת רבנים שמכיר את השפה והשיח הרבני, וכן אלוף בצה"ל שהגיע מצויד במפות כדי להסביר לאורחים הנכבדים את הצד הצבאי והביטחוני של הסכמי אוסלו.

אחד מעדי הראייה שנכחו בפגישה ההיא, אשר נחשפת כאן לראשונה, מספר על הדו־שיח שהתנהל בין ראש הממשלה לרבי מקאליב. "האדמו"ר פנה לראש הממשלה ואמר לו 'מר שמעון פרס, אנחנו מכבדים אותך, אבל לא יכול להיות שאני סבלתי את כל מאורעות השואה כדי לעלות לכאן ולראות את ארץ ישראל נמסרת לאחרים'. פרס לא ממש התכונן לדברים חריפים כאלה", מעיד אותו משתתף באירוע. "הוא נכנס לפגישה ללא כיפה, והרגיש מעט נבוך. לקחתי את הכיפה מתחת לכובעי והנחתי על ראשו. זה היה אולי חצוף מעט, אבל ראיתי שהוקל לו. הוא ביקש מאיש הצבא לפרט את צורכי הביטחון לרבנים, אבל הם לא התעניינו בכך. הרבי מקאליב שב וביקש על ארץ ישראל, והחל – כפי שנהג פעמים רבות – לזמר שיר חסידי ממורשת אבותיו. הנוכחים הצטרפו אליו, ובעיני רבים מהם עלו דמעות התרגשות. הרבנים החלו לבכות מול ראש הממשלה, שלא ידע את נפשו". הפגישה הסתיימה כעבור שעה, כאשר פרס מבטיח לרבנים שהוא "יחשוב על הדברים". ביציאה מהחדר אמר הרבי לחברי המשלחת כי הוא מרגיש שנס גדול יתרחש. מנקודת מבטו של בן שיחי, הנס המדובר אכן התחולל בבחירות שנערכו תקופה קצרה אחר כך ושבהן איבד שמעון פרס את ראשות הממשלה לטובת בנימין נתניהו.

הסיפור הצנוע הזה ממחיש במידה רבה את דמותו ופעילותו של הרבי מקאליב, זקן האדמו"רים שהלך בראשית השבוע לעולמו בגיל 96 בבני־ברק, אחרי שנות פעילות ארוכות ומפעל חיים מרשים. הרבי, שהניח יסודות לפיוס בין שתי האחיות היריבות, הישראליות והחרדיות, לא בחל בשום אמצעי כדי לפעול למען המטרות שהציב לעצמו. הוא נסע ברחבי העולם כולו, טרח והגיע לכל עיר ולכל כפר, לעיתים צעק ובכה ולעיתים ליטף ואמר מילה טובה – הכול כדי לממש את אותה הבטחה שהבטיח לא־לוהיו בעת שהתענה תחת הצורר הנאצי: אם תוציא אותי מפה, אפרסם את שמך בעולם ולא אשאיר ילד יהודי אחד שלא ידע מה זה "שמע ישראל".

הרבי מקאליב לא שימש כאדמו"ר במובן המקובל של המילה – רבי חסידי קלאסי עם קהילה מסודרת וגינונים. אף שהיו לו הייחוס, התואר והאצטלה, הוא מעולם לא ניהל חצר חסידית של ממש. מקורביו, בהם כאלה שראו עצמם חסידיו, היו בעיקר פעילי הארגונים הרבים שהקים וקבלני הביצוע של יוזמותיו הרבות. למרות המקום השולי שתפסה חצרו מבחינה כמותית לעומת החסידויות הגדולות, עשייתו הנמרצת הקנתה לו פרסום רב. כשנשאל פעם על מיעוט חסידיו הגיב בכאב כי "יש לו שישה מיליון חסידים", כשהוא מתכוון כמובן לנשמות קדושי השואה שעל הנצחתם עמל כל חייו.

 

אשמה והדחקה

המגזר החרדי התקשה להתמודד עם זכר השואה. אף שהחברה החרדית רואה בעצמה הנצחה חיה ליהדות מזרח אירופה שעלתה בעשן הכבשנים – החסידים במנהגיהם, בלבושם ובחצרותיהם הקרויות על שם העיירות שיהודיהן נרצחו, והליטאים בישיבותיהם הקרויות על שם ישיבות ליטא ובלארוס – השואה עצמה, על ממדיה המיתיים והאימתניים, נדחקה מחוץ לשיח.

ניתן להצביע על כמה סיבות לכך. ראשית, השואה הציבה בפני יהודים מאמינים קושי תיאולוגי כבד מנשוא, שגרם לרבים משורדיה להשאיר את הא־ל ואת מצוותיו מאחוריהם, בגטאות ובמחנות. מעבר לכך, גם סמכותה של ההנהגה הרבנית החרדית ספגה מכה קשה. הנחייתם של גדולי התורה והאדמו"רים, שלפני מלחמת העולם סירבו בעצמם ואף מנעו מחסידיהם להגר לארה"ב ולארץ ישראל, התבררה כטעות היסטורית איומה. מנגד, נבואות הזעם של המנהיגים הציונים החילונים על היעדר עתיד יהודי באירופה התאמתו בנסיבות שאפילו הם עצמם לא העלו על דעתם. אם לא די בכך, הטענות הקשות שהשמיעו היסטוריונים ואנשי רוח חילונים על כמה מגדולי האדמו"רים – בעלז, גור וסאטמר – שנמלטו משטח הכיבוש הגרמני והותירו את חסידיהם מאחור, היו גם הם מקור למבוכה ולוויכוחים בין חרדים לחילונים.

במהלך השנים התפתחו תגובות חרדיות פולמוסיות שביקשו להשיב מלחמה, להפוך את הקערה על פיה ולהפנות אצבע מאשימה לעבר הציונות ומנהיגיה. החל מהעיתונאי מלכיאל גרינוולד, שבראשית שנות החמישים האשים את ד"ר ישראל קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהפקרת יהודי הונגריה בזמן השואה – האשמות שהביאו לפתיחת משפט קסטנר הנודע ולזיכויו של המנהיג הציוני, לא לפני שהוא נרצח מירי מתנקש; דרך הרב חיים דב וייסמנדל מארה"ב, יליד הונגריה ופעיל הצלה בולט בתקופת השואה, שבשורה של חיבורים פרי עטו פיתח את הטענות הללו נגד קסטנר ומנהיגים אחרים של תנועת העבודה; ועד הפובליציסט החרדי המשפיע משה שנפלד, שבשנות השבעים פרסם חיבור פופולרי במגזר בשם "שרופי הכבשנים מאשימים", ובו טען שחלק מההנהגה הציונית הייתה אדישה לרצח היהודים וחלקה שיתפה פעולה עם הנאצים. אגב, הפרשיות והאישים שהכותבים הללו התייחסו אליהם הרבו להעסיק גם חוקרי שואה.

מנגד, גם החברה הישראלית שאיננה חרדית התקשתה להתמודד עם התחושה שהנספים הלכו "כצאן לטבח", ובמקום לעסוק בשואה עצמה התמקדה בגילויי המרד המעטים ובתקומת מדינת ישראל מייד לאחר השואה. הטענות ההדדיות והשאלות הפנימיות הקשות שנכרכו בחורבן יהודי אירופה, גרמו לקשר שתיקה מסוים סביבו בחברה החרדית, שהעדיפה להתמקד בהווה – בניינו המחודש של עולם התורה והחסידות שחרב. אגב, בחיבורים חרדיים ורבניים הנטייה הרווחת היא להשתמש בביטוי היהודי המסורתי "חורבן", ולא ב"שואה". הרב יצחק הוטנר מברוקלין, מגדולי תנועת המוסר הליטאית, אף העניק נימוק שיטתי ותיאולוגי להעדפה הזו.

האדמו"ר מקאליב היה אחד האנשים שייסדו מחדש את זיכרון השואה החרדי, ואף הביאו במידה רבה לפיוס בין הזיכרון החרדי לזיכרון הישראלי והיהודי. לאושוויץ הגיע הנער מנחם מנדל טאוב לאחר שהתייתם מאביו, יחד עם ששת אחיו ואחיותיו. למעט אחותו והוא, כולם נספו. מנחם מנדל, כך העיד על עצמו, סבל מהתעללות ממושכת מידו של ד"ר מנגלה הנודע לשמצה, שרישומיה ניכרו על פניו ועל גופו כל חייו. פניו נותרו ללא חתימת זקן, קולו השתנה והוא איבד את היכולת להביא ילדים לעולם. עד היום, אומרת חוקרת השואה החרדית אסתר פרבשטיין, לא ברור מה בדיוק הוא עבר. ההשלמה האוטומטית בגוגל לאחר שמו, "האדמו"ר מקאליב ילדים", מעידה על הסקרנות הרבה סביב ההיסטוריה הפרטית שלו, שהוא הותיר אותה לוטה בערפל. הוא ורעייתו, בתו של אדמו"ר חסידי שהוא נישא לה עוד לפני השואה, אימצו אחריה שתי בנות. אחד מחתניו התפרסם כאדמו"ר המדוכא בייסורים מזלוטשוב, ולפני כשנתיים הוא הלך לעולמו. בנה של הבת האחרת הוכתר השבוע לממשיכו של הסבא.

ר' מנחם מנדל בן ה־25 שרד את אימי אושוויץ שבור ורצוץ, אך נחוש לקיים את הבטחתו – להזכיר תמיד את אלו שנהרגו על קידוש השם, ולקדש שם שמיים. אחרי כמעט עשרים שנה בשוודיה ובארה"ב היגר לישראל והתיישב בראשון־לציון, שם הקים את המרכז הראשון של החסידות. בהמשך עבר לבני־ברק והקים מוסדות גם שם, וכעבור שנים בנה היכל מפואר בירושלים. אך הקמת בתי המדרש הייתה רק הקדימון. במהלך השנים הוא עמל על כתיבת "אנציקלופדיה שמע ישראל", ובה החל להניח את יסודות זיכרון השואה החרדי. באנציקלופדיה – שני כרכים בעברית ושניים באנגלית – הוא התמקד בסיפורי שמירת הדת במצור ובמצוק, ובמעשי החסד ומסירות הנפש תחת המגף הנאצי. אגב, העיסוק בזווית הזו של השואה פרץ בהמשך את גבולות המגזר הדתי והחרדי והפך לנחלת הכלל.

 

עם הפנים לכלל ישראל

עם השנים התרחשה התבגרות מסוימת בזיכרון השואה הישראלי. הן בחברה החרדית והן מחוצה לה החלו להפנים שהאחריות לזוועות הנאצים מוטלת אך ורק על מחולליהן. הקורבנות – היהודים, רבניהם ומנהיגיהם – אולי שגו ואולי פעלו באופן שנוי במחלוקת, אבל לא הם נושאים באשמה. ירידת קרנה של תנועת העבודה ושל השפעתה על הזיכרון ונרטיב התקומה תרמה גם היא לפריחת הזיכרון הפרטיקולרי. כל קהילה ומגזר בדור הראשון, השני והשלישי זוכרים ומתעדים את השואה בדרכם ועל פי אמונתם.

האדמו"ר מקאליב היה אחד ממחוללי השינוי הזה במגזר החרדי, ואל יהי הדבר קל בעיניכם. אדמו"רים חסידיים מתמקדים לרוב בצאן מרעיתם, ולא בצורכי הכלל. האדמו"ר מקאליב היה יוצא דופן בעניין הזה. דמות נוספת שראוי להזכיר בהקשר הזה היא של האדמו"ר מצאנז, שאיבד בשואה את כל משפחתו. גם הוא היה עם הפנים לכלל ישראל, והמפורסם שבמפעליו הוא בית החולים 'לניאדו' שהקים בסמוך לקריית־צאנז בנתניה. ברית הגורל היהודי ואימי השואה שהם חוו על בשרם, גרמה לאדמו"רים הניצולים להקדיש את חייהם לטובת עמם ולא למען קהילתם בלבד. ואכן, לא היה מקום שהאדמו"ר מקאליב לא הגיע אליו – ליטאים, ספרדים ודתיים־לאומיים. אף שמעורבותו בענייני ציבור הייתה מינורית, דמותו נישאה מעל הפילוגים והמחלוקות והייתה לה השפעה רבה.

אחד המפעלים שהקים נקרא "בר בי רב דחד יומא" (ביטוי תלמודי בארמית) – יום שכולו תורה במהלך יום העצמאות, שכידוע הוא גם יום שבתון. במסגרת ה"בר בי רב" הוצעו ארוחות דשנות ושיעורי תורה לאורך היום כולו (כנערים כינינו את דיל האוכל תמורת תורה "ברביקיו דחד יומא"). המסורת הזו קרבה את החרדים ליום העצמאות, שבמגזר לא נוהגים לציין אותו. כיום המנהג הזה מקובל בחלק גדול מבתי הכנסת הספרדיים, והוא הופך את יום העצמאות למעין יום חג בפועל. באורח סמלי, אף שיום השואה והגבורה איננו מצוין בתקשורת החרדית הממסדית (כך גם לא יום הקדיש הכללי), בסוף השבוע הנוכחי העיתונות המגזרית תעסוק בשואה ובזכרה דרך דמותו של הרבי המנוח מקאליב שפעל כל חייו להנצחתה.

אסיים בנימה אישית: בעבורי, כילד למשפחה צפון־אפריקנית שגדל בעיר שרובה המוחלט היו יוצאי מרוקו, הרבי מקאליב היה ניצול השואה היחיד שהכרנו. לא היו סבים, בני משפחה ושכנים שהיו במחנות. היו ספרים לרוב, והייתה דמותו של האדמו"ר מקאליב. לא אוכל לשכוח את הפעם הראשונה שבה הגיע לבית הספר שבו למדתי, שהשתייך לרשת החינוך של ש"ס. עמדנו נדהמים מול פניו, קולו, עיניו. הייתה זו העדות הראשונה, איומה במוחשיותה, למה שהתחולל שם באושוויץ. כשהוא ביקש מאיתנו לקרוא יחד איתו קריאת שמע בקול רם, בכינו.

שנים אחר כך סיפרתי לו, באחד הראיונות שערכתי עימו, על האירוע ההוא. "זו המשימה של החיים שלי", הוא הרים אליי את עיניו הפשוטות, "ככה עברתי מאות ערים, בתי ספר, ישיבות וישיבות בני עקיבא. הלכתי גם לטלוויזיה", הטעים. "אדמו"ר חסידי לא הולך לטלוויזיה, זה לא נהוג אצלנו. אבל בשביל ההבטחה שלי לקדוש ברוך הוא הסכמתי. והם הראו את זה שם. פעם ראשונה ראו רבי קורא לאט את ה'שמע ישראל'. זו הצוואה שלי".