חתני וכלות פרס ישראל הם בדרך כלל אנשים חיים, אך השנה יינתן פרס ישראל על מפעל חיים לרונה רמון ז"ל, שנפטרה בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן. "התקנון קובע שמי שמקבל את פרס ישראל הוא איש חי, למעט אם המועמדות הוגשה בעודו בחיים", מסבירה השופטת בדימוס שרה פריש, יו"ר ועדת פרס ישראל למפעל חיים. "המועמדות של רונה רמון הוגשה בעודה בחייה. בניירות עליה כותבים 'תנו בבקשה פרס ישראל לרונה רמון, היא כזאת וכזאת'. הכול בלשון הווה, ועצוב לקרוא את זה כשהיא כבר איננה".
רמון אינה הראשונה ש"מקבלת" את פרס ישראל לאחר מותה. גם הסופרת לאה גולדברג (1970), המשורר אבות ישורון (1992), ראש עיריית אריאל המנוח רון נחמן (2013) ואחדים נוספים זכו לכבוד הזה לאחר שכבר הלכו לעולמם. "בדומה למרים פרץ, שגם בה תמכתי לקבלת הפרס בשנה שעברה, רונה רמון הגיעה ממקום של אבל ושל אובדן ולא שקעה", אומרת פריש. "במקום זאת, היא עשתה רבות לבנייה ולהנגשה של נושא המדע והחלל למאות אלפי ילדים, לא בצפון תל־אביב דווקא אלא בפריפריות. היקף ההשפעה שלה ניכר ברובד נרחב באוכלוסייה. הדרך שהיא פרצה לא נסגרה עם פטירתה. קרן רונה רמון ממשיכה לפעול, והעשייה של המפעל שלה תימשך גם אחריה".
פרט לרמון יקבלו השנה את פרס ישראל למפעל חיים בני הזוג מירי וחיים ארנטל, שהקימו יחד בשנת 1990 את 'זכרון מנחם' – מרכז תמיכה בילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם. בנם של הזוג ארנטל, מנחם, נפטר מסרטן בגיל 15 בלבד, לאחר שנים של התמודדות עם המחלה. לאחר מותו השתמשו ההורים בניסיונם הרב להקמת מרכז שיסייע למשפחות אחרות.
ואכן, פרס ישראל למפעל חיים ניתן לא אחת לבני זוג, שעשו יחד משהו יוצא דופן למען החברה הישראלית. על פי תקנון הפרס גם בני זוג נחשבים למה שמכונה "שותפי הישג", וכל אחד מהם מקבל את מלוא סכום הפרס – 75 אלף שקלים.
"הזוג ארנטל מקבל פרס ישראל על מפעל מדהים שקיים כמעט שלושים שנה", אומרת פריש. "מפעל שהוקם על ידם בתוך דירתם הצנועה בירושלים, ולאורך השנים הפך לאימפריה שפותחת דלת לכל חולה ובני משפחתו. כשהמועמדות שלהם הוגשה, דובר על כך שהם עשו את זה יחד. הוא לא עשה את זה בלעדיה, והיא לא עשתה את זה בלעדיו. לכן כל אחד מהם צריך לקבל את הפרס".
פריש, שגילה כגיל המדינה, הגיעה לכס השיפוט כשהייתה בת 31 בלבד, ונחשבת עד היום לאישה הצעירה ביותר בישראל שמונתה לשופטת. סדר יומה עמוס וגדוש: הוא מתחיל בחמש ורבע בבוקר בסיבוב הליכה נמרץ עם חברות, ונמשך במשרד עורכי הדין שבבעלותה – פריש, שפרבר, ריינהרץ ושות' – שבמסגרתו היא מייצגת בעיקר עיריות, גופי מגזר ציבורי וחברות וכן עוסקת בבוררויות. לאורך השנים שימשה מרצה למשפט פלילי וכיהנה – ועודה מכהנת – בלא מעט ועדות ודירקטוריונים, ובמקרים רבים אף עומדת בראשם. רפא"ל, מקווה ישראל, ועדות אתיקה בבתי חולים ופיקוח על מפקדי החברים של מפלגות העבודה והבית היהודי הן דוגמאות אחדות.
זה שנים, מאז ראשית שנות האלפיים, נקראת פריש לסירוגין לכהן בהתנדבות בוועדה שמוקמת בכל שנה מטעם משרד החינוך, ושחבריה מחליטים מי הם הראויים ביותר בשנה נתונה לזכות בפרס על מפעל חיים. בשנים האחרונות היא עומדת בראשה.
כל אדם רשאי להציע מועמדים לפרס ישראל על מפעל חיים, ובכל שנה מתקבלות יותר ממאה הצעות כאלה. חברי הוועדה מקבלים קלסר ובו תחקירים מקיפים על המועמדים, ללא שם הממליץ. "כדי שנמליץ לשר החינוך על אדם כראוי לפרס, צריך שהוא ייבחר פה אחד בידי כל חברי הוועדה, וזה לא דבר פשוט", מעירה פריש. "כל אחד מחמשת חברי הוועדה מקבל קלסר, ומתוכו הוא מגבש רשימה של עשרת המועמדים הראויים ביותר".
ייתכן שתקבלי מחברי הוועדה חמש רשימות שונות של אנשים. מה תעשי?
"חלק מהמועמדים חוזרים בכל ההמלצות, ואז הם עולים לשלב הבא. על השאר אנחנו דנים, וכל אחד מנמק למה בחר בהם. במקרה של רונה רמון למשל, כולם בחרו בה פה אחד ללא כל צורך בדיון. פרס ישראל למפעל חיים הוא פלנטה של אנשים שכל אחד מהם רוצה לעשות רק טוב, והקריאה בקלסר היא הנאה צרופה. לכן אני לוקחת את התפקיד הזה עליי בכל פעם מחדש".
בלי מילה מהשר
פרס ישראל מוענק משנת 1953, ופרס ישראל למפעל חיים – לאנשים שתרמו תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה – משנת 1972. הפרסים ניתנים בתחומי דעת שונים, ובכל תחום יושבת ועדה שמורכבת ממומחים בתחום המסוים כגון ספרות, מדעי החיים, מחשבת ישראל ועוד. אך מי ראוי להחליט על פרס ישראל למפעל חיים, שהוא תחום אמורפי שאיננו דורש ידע מקצועי מסוים כשאר הפרסים? מי יכול לכמת ולדרג תרומה חברתית למדינת ישראל?
לפני כעשור נדרש לסוגיה הזו משרד מבקר המדינה. בדו"ח שפרסם ב־2010 המבקר מיכה לינדנשטראוס, שנפטר בשבוע שעבר, נכתב כי "בחירת הזוכים בפרס ישראל מקובלת על הכול וזוכה לאהדת הציבור, אולם כמה פעמים התעוררו ויכוחים ציבוריים על הזוכים, בייחוד כאלה שקיבלו פרס על מפעל חיים. יוקרתו של הפרס והעובדה שהפך להיות סמל להוקרה לאומית מחייבת שתהליך בחירת הזוכים יהיה הוגן, שוויוני, נטול כל עניין אישי ויעורר כבוד כלפי הזוכים".
אלא שתקנון פרס ישראל איננו קובע פרמטרים ברורים לבחירת זוכי הפרס על מפעל חיים. לכן חיברה פריש מסמך ובו שלושה משתנים הכרחיים בעיניה לכל מועמד לפרס: פריצת דרך והתווייתה לרבים, כאשר המועמדים צריכים להיות אנשים ש"הצליחו בעשייתם לחרוג מהנהוג והמקובל ויצרו יש מאין"; פרמטר שני בוחן את היקף ההשפעה ובכמה רבדים בחברה הישראלית היא נוגעת. ומדד שלישי עוסק בייחודיות העשייה.
אחת הדרכים לצמצם את רשימת המועמדים הארוכה לפרס מפעל חיים, היא לנייד מועמדים המתאימים לקבל פרס ישראל באחד מתחומי הדעת הקיימים. דוגמה טובה לכך היא נעמי פולני בת ה־91, מייסדת להקת 'התרנגולים', שמתאימה לקבל פרס על מפעל חיים אך תקבל פרס ישראל בתחומי התיאטרון והמחול.
"אנחנו בפרס ישראל למפעל החיים 'מושכים' יותר לכיוון החברתי, הקהילתי, שאין אפשרות למקם אותו בתחום דעת ספציפי", מסבירה פריש. "אם אדם מקבל פרס ישראל על כימיה זה תחום דעת, אבל אם אדם מקבל פרס ישראל על התיישבות או על תרומה לעלייה, לקהילה, לקבוצות נחשלות – זה מפעל חיים".
לצד פריש כיהנו השנה בוועדה אבי בלשניקוב, שכיהן בעבר כמנכ"ל הכנסת וכמנכ"ל משרד התקשורת, אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, אריאלה רג'ואן, מנהלת אגף התרבות והספורט בעיריית ירושלים, ויהודה הראל – חתן פרס ישראל לחקלאות ולהתיישבות מהשנה שעברה.
לאורך השנים נמתחה ביקורת על ההרכב האנושי של הוועדה, ונטען שלרוב אינו מגוון דיו, שאינו בר־סמכא לקבוע מי ראוי לפרס, ושהוא נגוע בפוליטיזציה. פריש דוחה את הביקורת הזו מכול וכול. "בכל הפעמים שישבתי בוועדה היו בה אנשים ראויים ביותר, שיצרו יחד תמונה של ההוויה הישראלית במיטבה", היא קובעת. "אנשים שמעורים מאוד בעשייה הציבורית, ובהחלט יכולים לתרום תרומה מכרעת להחלטה מיהו האדם שהתרומה שלו לקהילה ולחברה היא המשמעותית ביותר. ועדת פרס ישראל למפעל חיים משוחררת ונטולת גוון פוליטי לחלוטין. מעולם לא דיבר איתי השר שממנה את הוועדה או מישהו מהמקורבים לו, או רמז משהו. את התיק קיבלתי מראש היחידה הממונה על פרסי ישראל מטעם המשרד, דוד פלבר, שמודיע לי בכל שנה מי יהיו חברי הוועדה".
אתם עושים בדיקות משלכם על המועמדים לפרס?
"ממש לא. בקלסר נמצאים קורות חייו של כל מועמד, והמלצות של מי שעבדו עימו ומי שנהנו מעשייתו. זה חייב להיות תיק עם 'בשר'. לפעמים אנחנו נכנסים גם לגוגל כדי לראות אם יש עוד נתונים ועוד דברים, אולי חלילה יצוץ משהו לא טוב עליו".
היו מקרים כאלה?
"לא בתקופתי".
גם דרמות וויכוחים יצריים סיפק פרס ישראל לאורך השנים, וחלקם אף הגיעו לבג"ץ. כך למשל, בשנת 1997, בעקבות ההחלטה להעניק את פרס ישראל לעיתונות לעיתונאי שמואל שניצר, עתר חבר הכנסת אדיסו מסאלה נגד ההחלטה בטענה שבמאמר שפרסם שניצר הוא הביע התנגדות לעליית בני הפלשמורה מאתיופיה. בג"ץ הורה אז להחזיר את הדיון לוועדה, והיא החליטה לבסוף שלא להעניק את הפרס לשניצר.
כשהיא נשאלת האם נושא כמו פרס ישראל ראוי בכלל שיעמוד במבחן בג"ץ, משיבה פריש: "מדובר בהחלטה של רשות מנהלית, ובג"ץ רשאי עקרונית להתערב בהחלטות כאלו. האם נכון או ראוי שהוא יתערב? אני מסופקת, כי מדובר במשהו שאין לו פרמטרים ברורים. אולי בג"ץ יכול להתערב אם היו תהליכים פגומים או חריגה מנורמות התנהגות, אבל במהות של הפרס ושל ההחלטה אני לא חושבת שראוי שהוא יתערב".
הציבור מגיש מועמדים לפרס, אך הדיונים של הוועדה אינם חשופים לציבור. מדוע?
"אלה התקנות, ומדובר לדעתי גם בצנעת הפרט. אולי מכיוון שפרס ישראל הוא משהו 'נזיל' ואמורפי, ואולי אדם לא רוצה להיפגע מכך שהעמידו אותו לזכייה והוא לא זכה למרות שהוא עושה דברים חשובים".
אילו תגובות אתם מקבלים כשאתם מודיעים לזוכים על הפרס?
"בדרך כלל תגובות של הפתעה וצנעה גדולה. הם שמחים מאוד ולרוב חשים גם מבוכה, כי מדובר באנשים שהעשייה שלהם לא הייתה למען פרס. חלקם אומרים: 'אני אמנם מקבל את הפרס, אבל דעו לכם שאני מייצג קבוצה שלמה'. זה מרגש מאוד".
הסטטיסטיקה מראה שרוב מקבלי פרס ישראל לאורך השנים הם גברים יהודים ואשכנזים.
"לא אצלי. אנחנו חושבים על הדברים האלה ומסתכלים בתמהיל הכללי ורוצים שזה יהיה הטרוגני, וגם שיהיו הן גברים והן נשים. השנה למשל, רונה רמון והגברת ארנטל הן שתי נשים מתוך שלושה שמקבלים את הפרס. לא אסכים להעדפה מתקנת שתפגע במי שמגיע לו באמת, אבל אם מגיע לו ולה, ובאמת מגיע לה, אני שמחה שאני יכולה לתת לה, בהחלט".
דרוש בדק בית
פריש גדלה בתל־אביב, למדה בבית הספר 'צייטלין' והייתה חברה בבני עקיבא. כבר כילדה חלמה להיות שופטת, ותיעדה זאת בחיבור שכתבה בכיתה ד'. לימים למדה משפטים באוניברסיטת תל־אביב. היא מתגוררת בפתח־תקווה עם בעלה דני, כלכלן במקצועו. הם הורים לשני ילדים וחובקים 15 נכדים. בשעות הפנאי היא מנגנת במפוחית, מרבה לקרוא ועוזרת לילדיה עם הנכדים.
בין השנים 1972 ל־1980 עבדה פריש כתובעת בפרקליטות מחוז המרכז, עד שהייתה לסגנית בכירה ראשונה לפרקליט המחוז. בתפקידה כתובעת לא היססה להודות בטעויות של הפרקליטות. כך קרה כשנוכחה לדעת במהלך משפט שלא הוכחה עבירת שוחד כנגד שליח סוכנות בשנת 1977, וזו לא הייתה הפעם היחידה. "במהלך הדיון בתיק הגעתי להבנה שחלק מהראיות שקריות, ושהעדים לא עומדים במבחן האמת", היא מספרת. "הלכתי לפרקליטת המחוז וביקשתי שנחזור בנו מכתב האישום. ניהלתי ויכוח עקרוני מאוד, כשהמוטו שלי היה שתפקידנו כפרקליטים אינו להרשיע אלא להביא לתוצאת האמת, ואם בדרך ראינו שאולי טעינו בהחלטה – שנדע להודות בטעות. לבסוף הוא אכן זוכה".
מה דעתך על מעמד הפרקליטות כיום אחרי פרשת רות דוד, ועל מעמד לשכת עורכי הדין בעקבות פרשת נוה?
"קיימת כיום מציאות של ביזוי, שיסוי וזלזול בכל המערכות הרגולטוריות במדינה. העובדה שישנם פרקליטים שסורחים בהחלט תורמת לכך והם מרוויחים את זה ביושר. שתי הפרשיות האלה, ואני אומרת את זה בכפוף לזה שברור שאף אחד לא הורשע, גורמות לתחושה קשה. אם פעם לשכת עורכי הדין היתה מין מעוז של המקצוע, כיום התחושה היא שהיא צריכה ריפוי ושדרוג. גם בפרקליטות דרושה ביקורת פנימית רצינית, שאני מקווה שעושים אותה. הנפילות פה ושם של פרקליטים, או תחושה שתיק מסוים הובל שלא כראוי, הם היוצא מן הכלל שכן משפיע על הכלל".
גם את קיבלת, בשנת 1980, בדומה לזוכי פרס ישראל, טלפון משר שמבשר לך את הבשורה המפתיעה והמשמחת – שבגיל כה צעיר נבחרת להיות שופטת.
"נכון. לא היו לי קשרים ולוביסטים, רק המלצות של עורכי דין שעבדתי איתם, ולפתע קיבלתי טלפון משר המשפטים משה נסים. הייתי נרגשת ומבוהלת, כי חשבתי שבגיל 31 לגזור גורלות זו קצת יומרה, אבל אמרתי בליבי שאקום כל בוקר ואתפלל שלא תצא תקלה מתחת ידי. הלכתי לקבל את ברכתו של השופט המנוח אלישע שינבוים. אמרתי לו שאני פוחדת פחד מוות, אז הוא אמר לי 'ברגע שתפסיקי לפחד, תתפטרי'. הוא צדק".
כאישה צעירה בתוך חבורת שופטים גברים, איך התייחסו אלייך?
"התייחסו אליי בכבוד רב, הייתי אחת מהחבורה".
פריש שימשה שופטת בבית משפט השלום בפתח־תקווה. בשנת 1994 פרשה משיפוט והייתה ממקימי המרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' בהוד־השרון, וכיהנה כנשיאת המכללה. "כשאת מתחילה תפקיד בגיל 31, את חושבת שאם תישארי בתפקיד עד גיל 70 זה זמן ארוך מאוד", היא מסבירה את פרישתה מכס השיפוט. "נכנסתי לבית משפט השלום מתוך תקווה להגיע לבית המשפט העליון, אבל ברבות השנים הבנתי שזה לא תלוי רק בכישורים ושיש גם עניין של קשרים ולחצים. לא הרגשתי שיש לי את זה".
מי צריך למנות שופטים, אנשי מקצוע או פוליטיקאים?
"צריך להקים ועדה שתבחן אם הוועדה הקיימת למינוי שופטים היא ההרכב הנכון. אני לא רואה העמָדה של אנשים מול כלל עם ישראל, ולראיין אותם מול עיני התקשורת כדי לדעת אם הם באג'נדה הנכונה, כדבר רצוי, כי קשה מאוד לעבור כיום את התהליך הזה. אני לא חושבת שמינוי שופט הוא עניין פוליטי. אני גם חושבת ששופט צריך להשתחרר מהאג'נדות הפוליטיות שלו. זו הגדולה של השופט, ואם הוא לא מסוגל לעשות את זה – זה לא טוב".
הביקורת הנוכחית על מערכת המשפט מקוממת ומעציבה אותה. "הביקורת כשלעצמה לגיטימית", היא מבהירה, "אבל כיום היא כבר עוברת את סף הביקורת ועוברת לאגף החוצפה: גם בבחירת המילים, גם הצורה שבה זה נעשה. צריך לתת כבוד לאנשים בתפקידים מכובדים".
כמי שפיקחה על הבחירות המקדימות במפלגת הבית היהודי, מה דעתך על הריצה הנפרדת של נפתלי בנט ואיילת שקד בבחירות האחרונות?
"איילת שקד מאוד מוכשרת. לא הייתי חלק מהכוורת שלה ולא נחשפתי לשיקולים שלה, אך אני יכולה להגיד שהיא מאוד אמיצה וחכמה. שניהם אנשים מוכשרים, ומאוד כואב לי שהם לא חלק מהנהגת המדינה".
אם וכאשר יוגשו כתבי אישום נגד ראש הממשלה, הוא יוכל לדעתך להמשיך בתפקיד?
"החלטה של פרקליטות להגיש כתב אישום עוד לא הופכת אדם לאשם. זה לא אומר שזה נחמד שכנגד בעלי תפקידים באינסטנציות גבוהות יש כתבי אישום, אבל אני לא חושבת שאפשר מראש לפסול אותם. לא הציבור הוא שיקבע אלא הכנסת".
לקראת סיום הריאיון מספרת לנו פריש על אמה שהיתה חולת אלצהיימר במשך 19 שנה, ועל הקשיים שחוותה המשפחה מול המוסדות השונים. "נחשפנו לעולם הקשה והבלתי מטופל של הזקנה והסיעוד, ואני מבוהלת עד אימה מהזקנה", מודה פריש. "על רקע מה שקרה עם אמי, אני חושבת שחסרה לנו חמלה במדינה. אנחנו עם שאמור להיות הכי חומל, אך במדינה לא סופרים את החלשים. כל אדם בעשייה שלו צריך להתחבר לחמלה, וכך הדברים ייראו אחרת, לכן אני נדבקת לעיסוק בפרס ישראל למפעל חיים, לוועדות האתיקה בבתי החולים, לעיסוקים שמעניינים אותי אך יש בהם גם תרומה לקהילה. אם כל אחד יעשה בחלקתו את הראוי והנכון, יחד ניצור חברה טובה יותר". 
