עשרת הנשרים שהורעלו בשבוע שעבר ברמת הגולן – שמונה מתוכם מצאו את מותם – הם עדות כואבת לפשעים שנעשים בזירת המרדפים שבין מגדלי הבקר לבין הזאבים והתנים המאיימים. הללו הולכים ומתרבים וטורפים מכל הבא לפה – עגלים בני יומם, פרות, כבשים וטלאים, וגם איילים. הרעלה של פגרים כדי לפגוע בטורפים גובה מחיר מהנשרים, והם הולכים ונכחדים משמי הגולן הישראלי.
כמחצית מאוכלוסיית נשרי הגולן נמחקה בהרעלה האחרונה. ב־2015 נספרו יותר מ־50 פרטים של נשר מקראי, ורק לפני עשור היו 180 נשרים. לפני 20 שנה נספרו ברחבי ישראל 378 נשרים, ואילו השנה נצפו רק 147 בכל הארץ, ירידה של 61 אחוזים. בגולן – עשרים בלבד. הסיבה הישירה להיעלמות המדאיגה של מלך העופות בישראל היא הרעלות.
החשודים המיידיים בהרעלות הם כאמור מגדלי בקר, שכדי להרחיק זאבים ותנים מפזרים בשטח הפתוח פגרים עם חומרי הדברה אורגנו־זרחניים, הפוגעים במערכת העצבים של הטורפים. הנשרים, שמבחינים בפגר, עטים עליו ומבקשים ליהנות מארוחה שהופכת לאחרונה בחייהם. עשרות נשרים הורעלו למוות בדרך הזאת בשני העשורים האחרונים.
יצאתי השבוע עם גיל אליהו הצלם לפגוש את בוקרי הגולן, שטוענים כי הכתובת הייתה על הקיר וזו הייתה רק שאלה של זמן עד שמושבת הנשרים בגולן תספוג שוב פגיעה הרסנית כזו. "איבדנו כל איזון אקולוגי בגולן", הם אומרים, "יש כאן חקלאים שמרוב ייאוש עושים מעשים איומים כדי להרחיק טורפים, ושוב נשרים מורעלים מרעל שנועד להרוג זאבים ותנים", אומר שי גבעון מחוות יהודייה, אחד ממגדלי הבקר הגדולים בגולן.
לגבעון ולמשפחתו עדר של אלף ראשי בקר שרועים בשמורת יהודייה־זוויתן שבמרכז הרמה. הוא דור שני לבוקרים. אביו, מיכאל גבעון (ג'אבל), שמצטרף גם הוא לסיור שלנו, מתגורר ברמת־מגשימים ומגדל בקר בגולן משנת 1978. "בגולן יש פיצוץ אוכלוסין של טורפי־על כמו זאבים, שפשוט צוחקים עלינו ומחסלים לנו את העדרים. מעשה ההרעלה מצד עצמו הוא נוראי, שום דבר לא מצדיק אותו וטוב שזה לא שכיח, אבל הוא רק סימפטום לחוסר איזון משווע כאן בין האדם, הבקר והטורפים, שמתרבים בקצב מסחרר", אומר גבעון הבן.
האב ג'אבל מוסיף: "בלתי אפשרי להילחם בזאבים ובתנים, וזה לא יכול להיות התפקיד שלנו. אני מתמודד עם טריפות של הבקר שלנו משנות ה־70. בתחילת שנות האלפיים סבלתי בעונת המלטות אחת מ־140 טריפות של ולדות. אתה עומד חסר אונים מול הפרה ושאריות העגל שנטרף לצידה, והיא גועה ובוכה עד לב השמיים. והזאבים? הם גדולים וחכמים מאיתנו. המדינה נתנה סובסידיה למאמצים שונים ומנסה כל הזמן למצוא פתרונות עקיפים, במקום פשוט לדלל את המספר שלהם".
בין מגדלי הבקר בגולן לבין אנשי המקצוע ברשות הטבע והגנים (רט"ג) יש מחלוקות על מספר הזאבים בגולן. בעוד שגבעון וחבריו טוענים כי כ־250 זאבים חולשים על שטחי הגולן הלא גדולים במיוחד, ברט"ג אומרים כי לא מדובר ביותר מכמה עשרות. "הם לא מבינים את הבעיה, שיש פיצוץ אוכלוסין של זאבים, ורמת התחכום שלהם עולה משנה לשנה. בשנה שעברה הייתה אצלי קבוצה של 11 זאבים שהצליחו להיכנס לתוך שטח שמגודר בגדרות בגובה 220 ס"מ. הם עשו ממני צחוק. אפילו לא יצאו משם. רדפנו אחריהם עם שלושה סוסים לאור יום, והם היו נעלמים כל הזמן ובלילה טרפו לנו עגלים", מספר שי.
באותה עונת המלטות טרפו הזאבים 40 עגלים מחוות יהודייה. הבוקרים מורשים לשאת נשק ולירות בזאבים ובתנים, אך אומרים שאינם מוכשרים לכך מספיק. "בלתי אפשרי לירות בהם. הם כמו חמאסניקים, בורחים ומאוד חכמים. בקרב פקחי רט"ג בגולן יש ציידים מוכשרים ומוסמכים המצוידים באמצעי צליפה משוכללים ויקרים, אך כוח האדם מצומצם והמשימות שמוטלות עליהם רבות. לנו אין האמצעים שיש להם. צריך לקחת את זה כמשימה ולהתייחס ללהקות הזאבים ולהמוני התנים כאן כאל אוכלוסייה שחייבים לדלל".
ג'אבל סבור כי "הפתרון הוא ירי מפוקח. מותר לי לירות בזאבים, אבל אני מגדל בקר והמקצוע שלי הוא לא לירות בזאבים. אם אקדיש את הלילות שלי לחיפוש זאבים, ביום למחרת אהיה מושבת".
מי מגיע ראשון
בלב המרעה הירוק, ליד מכלאות הפרות ההריוניות שבחוות יהודייה, אנו פוגשים את תום חזן, מגדל בקר מהיישוב גבעת־יואב שבדרום הרמה. הוא מיואש מהמרדפים אחר הטורפים המהירים שפוגעים לו בבקר. "הנזקים למשק נאמדים בעשרות אלפי שקלים, וזה משתנה בכל שנה. אנחנו משלימים עם המצב האבסורדי הזה, ולוקחים בחשבון ש־10-5 אחוזים מהבקר הולכים בכל שנה לטריפות".
לדבריו, "מי שאמור לטפל בכך הוא רט"ג. יש להם פקחים שבאמת מסייעים ומסיירים ויש גדרות מיגון. בעונת ההמלטות רוב ההתעסקות שלנו היא מי מגיע ראשון לוולד בשטח, הבוקר או הזאבים והתנים. אתה לא יכול לשלוט בזמן ההמלטה, ואין מצב שאתה מצליח באמת להגן עליהם".
חזן מדווח על נזקים גדולים. "בעדר של חבר שיש לו 200 ראשי בקר נטרפו בשנה האחרונה 20 עגלים, וזה בדיוק ההבדל בין להרוויח ולהביא פרנסה הביתה לבין לא להרוויח. מעבר לענף שהוא לא מאוד כלכלי, אתה באמת אוהב את הפרות ואת העדר. אין בוקר שלא אוהב פרות. לראות את האמא הולכת בשטח במשך יומיים וצועקת וגועה וקוראת לעגל, זה שובר את הלב. בקרב מגדלי הכבשים המצב בכלל נורא, והנוקדים אוכלים אותה מצד להקות שמתלבשות על עדרים אפילו בתוך מכלאות. אפשר לאבד את השפיות. אתה אוהב את הטבע ואתה שומר חוק, אבל אנשים מאבדים את החשיבה ההגיונית.
"תנים וזאבים הם טורפי־על שהאיום היחידי עליהם בטבע הוא האדם", מסביר חזן. "יש להם כאן אוכל בשפע, והם מתרבים ומצליחים לחלוף מעל המכשולים שאנחנו מציבים להם. הם חלק מהמערכת האקולוגית כאן ואנחנו לא רוצים שהם ייכחדו, אבל חייבים לשלוט בזה. הם מגיעים גם לגליל העליון והתחתון, כי יש כאן פיצוץ אוכלוסין".
שטחי אש פרועים
המדינה מקצה למגדלי הבקר תקציבים וסבסוד להקמת גדרות להגנה מפני טורפים, ואלו אכן מצמצמות באופן משמעותי את הפגיעה בעדרים. כל הבוקרים ששוחחנו איתם בימים האחרונים, וגם אנשי מקצוע ברט"ג, מצביעים על מגדלי הבקר הלא חוקיים, רובם דרוזים מכפרי הגולן ובדואים מהכפר טובא־זנגרייה, כמקור להרעלות. בתחילת השבוע עצרה המשטרה את ג'סאן מנדורי, תושב טובא־זנגרייה בן 36, בחשד שהיה מעורב בהרעלת הנשרים.
בגולן פועלים עשרות מגדלים שמחזיקים בעדרים לא רשומים ולא מפוקחים. גבעון מסביר את הבעיה: "לדרוזים בעיקר יש עדרים לא מחוסנים ולא מסומנים, ושטחי המרעה שלהם הם שטחי אש, שהם שטחי הפקר לא מגודרים. הם מסמנים את הפרות בחיתוכי אוזן במעין קוד מוסכם ביניהם. בכוונה לא מסמנים במספר ממשלתי".
הוא מוסיף כי "הפרות שלהם נמצאות הרבה על הכביש, וכשיש תאונה אין למי לבוא בתלונות כי אין על הפרה שום סימן. לבוקרים הללו אין שום תמיכה ועזרה, ולכן הם פונים לכיוון ההרעלות. בשנה שעברה השקענו, בתמיכת המדינה, 400 אלף שקלים בגדר מיגון שהזאבים לא אמורים לעבור אותה. לדרוזים אין אמצעים כאלה, וההמלטות נעשות בשטח אש פתוח. הם מגדלים בשיטה של 'מה שיש – ברוך השם', ולא חיים את רעיית הבקר ביום־יום. זורקים 200 פרות בשטח אש, וקוצרים את היבול של מה שנשאר בסוף. הם אלו שמרעילים, כי הם במידה רבה עם הגב לקיר: רבים מהעגלים שלהם נטרפים, ואף אחד לא מכיר בטריפות אצלם ולא עורך מעקב".
עם זאת, המגדלים מסבירים כי אסור להפסיק את רעיית הבקר בשטחי האש. לדבריהם, מדובר בשטחים ענקיים שצה"ל מתאמן בהם וחשופים לשריפות ענק של צמחייה טבעית – ועדרי הבקר, שאוכלים את העשב, מצמצמים את הסיכוי לשריפות. "חייבים לרעות בשטחי האש, אבל יש להסדיר את המערב פרוע הזה שמשתולל כאן", אומר גבעון.
"על פי החוק, מגדל בודד שמחזיק עד שבע פרות, הן לא נחשבות עדר. במגזר הדרוזי והבדואי נהוג לרשום על אחים וחברים שש פרות לאדם, והן רועות יחד כעדר ומגיעות גם ל־250 ראש. כך, הרשויות לא יכולות להתייחס לבקר כאל עדר, ולהכריח את הבעלים לעשות לחסן נגד מחלות, למשל".
הבוקר הוותיק מפטיר: "אנחנו ילדים טובים, ובכל התפרצות מחלה אוספים את העדרים ומחסנים. לדוגמה, בעקבות העכברת שפרצה כאן בקיץ שעבר יש השנה חובת חיסון, ואנחנו מחסנים את כל הפרות. הן כבר לא יפיצו את המחלה בנחלים, אבל במקורות הזוויתן יש עדרים של דרוזים, ומי מחסן אותם? מי בכלל מסתכל עליהם?"
הפתרון: פינוי פגרים
מנכ"ל רשות הטבע והגנים שאול גולדשטיין מטפל בשנים האחרונות באופן אישי בסוגיית מגדלי הבקר הלא חוקיים בגולן. עד כה המאמצים להידברות עם הבוקרים לא הניבו תוצאות, ובעקבות הרעלת הנשרים האחרונה הוא הוציא צווי סילוק של בקר משטחי האש עד להסדרת הפיקוח עליו.
"הרועים הדרוזים רועים בשטחים האלו עשרות שנים ואולי יותר מזה, ואנחנו בתהליך הסדרה מולם", אומר לנו גולדשטיין. "מי שהפריע לנו בעיקר עד היום הוא משרד הביטחון, והרועים עצמם. הגענו להסדרים, ואנחנו מקווים להגיע להסכמות. הבעיה שהם לא מסכימים לשום דבר, ולכן הוצאנו לכולם צווי סילוק מהשטח כדי שיסדירו חוקית את העדרים. אני מעורב בכך כבר ארבע שנים, ולא נוותר".
ד"ר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון ברט"ג, מוסיף: "אף אחד לא מבטח את מגדלי הבקר הלא מוסדרים ואין להם שטח מרעה מהמדינה או הטבות, וברגע שהם רואים פרה מתה הם שמים בתוכה רעל. הפרות לא מסומנות, ובהרבה מקרים אין עליהן כל פיקוח וטרינרי".
הוא חושף כי במקרים רבים, השירותים הווטרינריים מחסנים עדרים לא חוקיים כדי למנוע העברת מחלות. האקולוג מבין לליבם של הבוקרים המוסדרים שמתלוננים על פגיעת טורפים בעדרי הבקר והצאן שלהם, אך סבור כי היקף הזאבים והתנים לא גדול כפי שהמגדלים סבורים. "אנחנו מדברים על אוכלוסייה של כמה עשרות זאבים, ולהערכתנו המצב נותר דומה למה שהיה ב־20 השנים האחרונות".
דולב מצביע על המהפכה שערכה רט"ג בשנת 2011, הכוללת הליך ביטוח לפינוי פגרים שמצמצם משמעותית את היקף הנבלות שפזורות בשטח ומשמשות ארוחה קלה לטורפים. כ־1,500 פגרים פונו בשנה האחרונה בגולן. "שליטה בגודל האוכלוסייה של טורפים היא משימה מורכבת, שלא נפתרת דרך כוונת של צייד או פקח. הדרך הנכונה ביותר היא צמצום משאב המזון. אפשר להשלים את זה בדילול, אבל הוא לא הפתרון המוביל. כיום יש ירידה במספר התנים, בעוד שאוכלוסיית הזאבים נותרת יציבה. ביישובים חקלאיים, ברפתות, המזון קל וזמין לטורפים וחייבים לצמצם אותו".
"אנחנו עושים עבודה נהדרת ויודעים להתמודד עם התנים והזאבים", פוסק גולדשטיין. הוא מסכים ש"הבעיה היא שיש יותר מדי טורפים לעומת מה שהשטח יכול להכיל", אך סבור כי "הסיבה היחידה לעניין הזה היא החקלאות, שמשמשת כסעודת חינם. כשלבעל חיים בשטח יש אוכל בלי הגבלה הוא מביא הרבה ולדות, וכשיש מעט אוכל יש מעט ולדות. אנחנו נותנים לחקלאים עצות איך לטפל בכך, ועושים הכול כדי שאנשים יפסיקו להשליך פסולת ושיאספו פגרים של בקר שמת בשטח מכל סיבה שהיא".
לדברי מנכ"ל רט"ג, "הפרה שהורעלה בשבוע שעבר הייתה צריכה להיות מפונה למקום פינוי, ובמקום זאת היא שכבה שם ובא בוקר וכנראה שם בה רעל. אם כל חקלאי היה שולח את הפגרים על משאית, חצי מהבעיה הייתה נפתרת".
כראיה ליעילות המהלך שהוא מוביל מביא גולדשטיין את הכרמל – אזור שסבל מריבוי תנים וחזירי בר, והם אף הגיעו לרחובות הערים בחיפוש מזון. "החלפנו את פחי הזבל בכרמל בפחים טמונים, שבעלי החיים לא יכולים להיכנס לתוכם, והייתה ירידה של 70 אחוז במספר הטורפים באזור".
לצורך טיפול מלא בבעיית הזאבים והתנים נדרשים, כמו תמיד, תקציבים ומשאבים. אילו היה מהם יותר, נדמה כי אפשר היה להשכין שלום בין הבוקרים לטורפים, ולצד אכיפה מחמירה יותר באמצעות תיקון בחקיקה נגד מניחי רעלים – למנוע תמותה נוספת בקרב הנשרים ועופות דורסים ממינים אחרים. "אני לא אמור להיות לבד במלחמה הזאת, אלא לפעול יחד עם הבוקרים ומשרד החקלאות", אומר ראש הרט"ג. "באתי אל משרד החקלאות אין ספור פעמים לקבל תקציבים והשתתפות בסניטציה (תברואה, י"ק), וקיבלתי אפס כסף".
הוא פנה גם למשרד החקלאות ולמועצות האזוריות, כדי שיקצו תקן לפקח נזקי חקלאות שיעזור לחקלאים להתמודד עם התופעה. "הצעתי להם שכל אחד מהגופים ישים שליש מהתקציב. יש לי היום עשרה פקחים; משרד החקלאות לא שם שקל, המועצות האזוריות שמות כמה שהן יכולות – ואת העיקר רט"ג סופגת. בלי ראייה כוללת של הבעיה, ועד שלא נסדיר את העדרים הלא מוסדרים, לא נוכל להגיע לפתרון".
הוא מספר כי "בגלל התפרצות מחלת הכלבת ירינו בשנה שעברה בעמק המעיינות (אזור בית־שאן, י"ק) בכל כך הרבה תנים, אבל אחרי חצי שנה הם חזרו למספר המקורי שלהם בגלל כל הזבל שזרוק שם בכל מקום, ושהם ניזונים ממנו. אז מה נעשה, נירה בתנים כל הזמן? מישהו צריך לשים כתף, וזה משרד החקלאות והחקלאים עצמם".
ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "בשנה החולפת מימנו משרדי האוצר והחקלאות את כל העלויות של רט״ג בנושא זה, כגון רכישת כלי ירי, משקפי ראיית לילה, וציוד אחר. למועצות האזוריות הועברו כ־4 מיליון ש״ח למימון ציידים ולהעסקת וטרינרים. כל דרישה של מנכ״ל רט״ג נענתה בחיוב וללא מגבלה תקציבית. ישנם חילוקי דעות מקצועיים האם הסניטציה היא הפתרון המקצועי הנכון. עלויות הטיפול בסניטציה הינם בסדרי גודל שאין ביכולתו של משרד החקלאות לתקצב, ועל כן פנינו למשרד ראש הממשלה ולמשרד האוצר למציאת מקורות תקציביים נוספים".
