אל הדיון בבית המשפט העליון בשבוע שעבר הגיע יעקוב, בעלה של עאישה א־ראבי. מ', אביו של הקטין המואשם בהריגתה, רצה לגשת אליו, לומר לו שהוא משתתף בצערו. אבל "הבנתי באותו רגע שזה עלול להיראות כפרובוקציה, אז שלחתי את עורך הדין. בסוף, הייתה פה טרגדיה נוראה. אימא לילדים מתה. אני משתתף בצערם, אבל הבן שלנו לא קשור לזה בשום צורה. כל הסיפור הזה בכלל לא קשור אלינו".
בבוקר יום ראשון השבוע שוחרר בנם בן ה־16 למעצר בית. אחרי חמישה חודשים שבהם היה עצור בתא לבדו, הוא נמצא עכשיו בבית סבו וסבתו בכפר־סבא. על השולחן בבית הוריו שביישוב בבנימין, יש דף תורנות. בכל עת, צריכים לשהות עם הבן שני מפקחים מרשימה מצומצמת מאוד שאושרה בידי בית המשפט. לשום אדם אחר אסור להיכנס לשם.
"קיבלנו ביום ראשון בבוקר את ההודעה שנדחה ערר הפרקליטות על מעצר הבית מהשבוע שעבר. התקשרו אליי מבית הסוהר, שאלו אותי אם להכין אותו, אמרתי שתוך רבע שעה אני בא. הגעתי, והוא פשוט עמד שם בחוץ". א', אימו של הקטין, הייתה מוצפת רגשות. "זה רגע שלא אשכח בחיים. כבר לא היה לי אוויר. היינו בטוחים שזה ייקח עוד זמן. עוד מסמך, עוד סידור, עוד המתנה. ופתאום אחרי חמישה חודשים של מפגשים בני חצי שעה מאחורי מחיצת זכוכית וסורג, הוא פשוט עמד שם בחוץ. זו הייתה גאולה. חיבקתי אותו פעם ראשונה אחרי כל הזמן הזה. אחר כך ישבתי לידו ברכב, לא עזבתי אותו כל הדרך. זה היה הלילה הראשון שבו נרדמתי בקלות בכל החודשים האחרונים".
צ', הקטין, הוא השני מבין ששת ילדיהם. "האחים הקטנים שלו לא ראו אותו מאז המעצר. הם חיכו לו אצל סבא וסבתא והתרגשו מאוד. קפצו עליו, נתלו לו על הידיים".
באוקטובר החולף, בליל שבת, נפצעה א־ראבי פצעי מוות בראשה. על פי עדות בעלה, הם נגרמו מיידוי אבנים שאירע בעת שנסעו לא רחוק מצומת תפוח שבשומרון. על פי הפרסומים בסוכנויות הידיעות, יעקוב אמר כי שמע סמוך לכביש קולות בעברית, ואז חדרה האבן בעוצמה את השמשה.
כחודשיים לאחר מכן נעצרו חמישה מתלמידי הישיבה התיכונית "פרי הארץ", הנמצאת ברחלים שממזרח לאריאל. שלושה, ואחר כך שניים נוספים. בשבוע הראשון הם נחקרו בשב"כ ונמנע מהם מפגש עם עורך דין. בהמשך שוחררו ארבעה, ואילו נגד צ' הוגש כתב אישום בגין הריגה בנסיבות מעשה טרור. הראיה המרכזית היא דגימת די־אן־איי שלו שנמצאה על האבן שהייתה בתוך המכונית של משפחת א־ראבי. לפני כשבועיים הוגשה לבית המשפט חוות דעת של מנהל המכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, ולפיה אי־אפשר לקבוע שהפגיעות בראשה של א־ראבי נגרמו מפגיעה אחת של אבן, מה שהביא לשחרורו של צ' למעצר בית.
"לא מתעסק במה שמעציב"
מהחלון הגדול בסלון ביתם של א' ומ' נשקף נוף מדברי. מעליו תלויים דפים צבועים ביד, ועליהם כתובות המילים – "זה הכול הבל הבלים, אין עוד מלבדו". כשהם נשאלים איך נראו החיים שלהם עד לפני חמישה חודשים, הוריו של צ' מודים שהם לא ממש זוכרים. מ' הוא בעליה של סוכנות הוצאה לאור מגזרית. העסק מתנהל בחודשים האחרונים כמעט בלעדיו. לא' יש משפחתון לילדים, "ודווקא נאחזתי בזה כל הכוח", היא אומרת. "הרגשתי שזה שומר לי על השפיות. עכשיו זה הולך להשתנות שוב. מעצר בית הוא משימה מסוג חדש. כרגע אני לא מתחייבת לעבודה בשנה הבאה. ברור לנו שההליך המשפטי יהיה ארוך".
"זה ייקח שנים", אומר מ'. "אני מקווה שתנאי מעצר הבית יהיו קלים יותר בהמשך. אני אמור להיות שם איתו מעכשיו כל יום משבע וחצי בבוקר עד שמונה וחצי בערב. המשפט לא הולך להתקדם מילימטר לפני ספטמבר־אוקטובר. אפילו לא ביקשנו שהוא יצא למעצר בבית שלנו, היה ברור שלא יאשרו לו לשהות ביהודה ושומרון, אז חבל על המאמץ".
ראיתם עליו כשיצא, איך כל זה השפיע עליו?
"הרגשנו תוך כדי המעצר, בשיחות הטלפון", אומרת האם. "אני מאמינה שעוד נראה. אבל הוא החליט. אמר לי, אימא אני יודע שאני אגדל מהסיפור הזה. אני מאמינה בכוח של המחשבה. היו לנו המון דיבורים של אמונה, הרגשתי שאנחנו מזינים זה את זה. הקפדנו לומר מזמור לתודה כל יום יחד. הוא ברסלבר, לא מתעסק במה שמעציב".
בסביבה הקרובה שלכם, כולם מאמינים כמוכם בחפותו המוחלטת?
מ': "אני מניח שיש אנשים שחושבים כל מיני דברים, אבל לא יגידו לנו את זה. הסביבה הקרובה שלנו היא סביבה תומכת. מבחינתי זו מתנה משמיים, שהייתה יכולה גם לא לבוא. מהיום הראשון אנחנו מוקפים באנשים שאומרים לנו – אנחנו מאמינים לכם".
א' פחות מסכימה. "לא כולם אומרים לנו את זה".
"אבל הסיפור הזה פרץ הרבה מעגלים", ממשיך מ'. "קיבלנו תמיכה הרבה מעבר למעגל החברתי שהיה סביר שיתמוך. בפייסבוק שלי מעולם לא קיבלתי תגובות עוינות. אם זה היה הפוך, לא הייתי בא בטענות. אנשים היו יכולים לומר – מה אתה רוצה, יש די־אן־איי".
הסיפור הזה שינה אצלכם את היחס למוסדות המדינה? את האמון?
"אצלי זה ריסק", אומרת א'. "הייתי מאוד מרובעת, אבל אתה מתחיל לראות שלא כל מי שנמצא בתפקיד רשמי, ממלא את תפקידו באופן נכון וצודק. עם זאת, החלטתי שאני לא מוציאה את הכוחות שלי על דברים כאלה. לא דיברנו על זה בכלל. גם אם ילד בבית העלה את זה, אמר 'עלילת שווא', מאוד מיקדנו וניתבנו את הדיבור למקום אחר. אמרנו שעשו טעות".
מה לדעתכם קרה שם באותו ליל שבת?
מ': "לא מתפקידנו לענות על זה. אני יודע בבירור מה לא קרה. אני בטוח שלא הבן שלי ולא אף אחד מהישיבה שלו מעורבים בזה. לבן שלי, גם כשהיה בשבת בבית, היה לו"ז לימוד. היה חותך מהסעודה כי היה צריך להספיק לסיים ספרים וקטעים שהציב לעצמו. כל הסיפור הזה פשוט לא מתחבר אליו. ניסו לצייר אותם כחבורה של קיצונים. מרוב שהיה קל לחפש את המטבע מתחת לפנס ולהתאים את זה לאג'נדה על טרור יהודי, לא עשו עבודה מספיק רצינית לבדוק מה באמת קרה שם".
והדי־אן־איי?
"איך קרה שהוא הגיע לאבן? שכל אחד יחשוב לבד. מבחינה אישית אין לי ספק שזה לא משמעותי, אבל מבחינה משפטית אין ספק שזה מבהיל. יש פה שאלות שצריך לשאול. למה עצרו דווקא אותו, אם את הדי־אן־איי לקחו ממנו רק אחרי המעצר".
מבהיל כמו הרגע שבו ארבעת האחרים משתחררים, והוא נשאר לבד.
א' לוקחת נשימה עמוקה, ומ' אומר: "אני משתדל שלא, אבל מדי פעם שואל את עצמי מה היה הרגע הכי קשה. בהתחלה חשבנו שיהיו כמה שבועות קשים, וזה ייגמר. וכשהגיע הרגע שבו שחררו את האחרים ואצלו דיברו על ראיה פורנזית, זה היה קשה מאוד".
"אני בכיתי המון", אומרת האם. "המשפחות האחרות עוד היו שם במסדרון, היה להן קשה מולנו, לא נעים. עד עכשיו יש לי צמרמורת כשאני מדברת על הרגעים ההם. אמרתי להם – לכו תחגגו, תתלו בלונים, תשמחו שזה נגמר".
ממשיכים לומר הלל
אביו של צ' הבין ראשון את חומרת המצב וחשף ממש מיום המעצר את פרטי הסיפור ברשתות החברתיות. "זה היה מלחיץ. נופל האסימון שזה מאבק שאפשר גם להפסיד בו. אני מחכה לחומר החקירה, ומצד שני לא מסוגל לקרוא אותו. כל פעם קורא קצת ומפסיק. כי לקרוא אותו זה להסתכל בפנים של הסכנה שמרחפת מעל הבן שלי. הוא בכיתה י"א, ויש מולו אישום שהעונש המקסימלי שלו הוא 25 שנים בכלא".
מהיכרותכם איתו, אם הוא היה שומע על מקרה כזה של יידוי אבן, איך היה מגיב?
מ': "הוא לא בעד. אמרו שהוא הלך להפגנה, אבל היא הייתה יומיים לפני האירוע. הייתה הפגנה בצומת רחלים, כמו הפגנות רבות אחרות שהתקיימו באותו יום בכבישי האזור, כמחאה על הפיגוע באזור התעשייה ברקן. טוענים שהסית שם. אבל הוא התיישב, וקרא לחברים לבוא לשבת איתו. השופט ראה את הסרטון המשטרתי יחד איתנו. זו הפגנה שהייתי מאשר לו ללכת אליה. היא מסוג הדברים שמבטאים את זה שברוך השם לציבור עדיין אכפת".
"הוא היה ילד שלמד, במסגרת, לא אחד שמסתובב", מוסיפה א'. "עד עכשיו, כשהוא היה במעצר, רחוק מאיתנו, לא פתחנו דברים. בעדינות רבה ניסינו לראות איך הוא מרגיש. אימא שומעת בקול של ילד מה שלומו. כשהוא אמר שקשה לו, דווקא נרגעתי. הבנתי שהוא מרשה לעצמו לומר לי את זה. עכשיו, במעצר בית, אפשר יהיה לדבר יותר".
יש לכם מחשבות מה היה קורה אילו לא הייתם שולחים אותו ל"פרי הארץ"?
"בשום אופן", קובעת א'. "זו ישיבה מתוקה. הוא מאוד אוהב ללמוד שם. אחרי שבתות שהוא היה בבית, הוא היה חוזר לשם כבר במוצאי שבתות, מתוך אחריות לטיפול בבעלי החיים שגידלו. יש פה צריף בחצר של הבית, שלא הרשינו לקרוא לו זולה. קראנו לו 'הבית של צ". היו באים החברים, יושבים שם, מנגנים. ילדים מנומסים ומתוקים.
"בכלא הוא היה לבד כל הזמן. תיאר לנו שבתאים סביבו היו רואים טלוויזיה עד השעות המאוחרות, וישנים רוב שעות היום. הוא כיסה את הטלוויזיה כדי לא להרגיש בכלל שהיא בחדר. ביקש מהסוהרים שיעירו אותו בבוקר, למד עם ספרים שרב בית הסוהר הביא לו. הצוות בבית הסוהר אמר לנו שהם ניסו להבין איך הוא החזיק את עצמו כל התקופה במצב רוח טוב, בלי ליפול לדכדוך. הם אמרו שכנראה בגלל שהוא מרגיש שהסיפור הזה לא קשור אליו. אני יודעת שזה גם עניין של אמונה".
הפרקליטות נחושה
לפני כשבועיים הגיע קטין אחר, שהואשם בתחילה בפרשת הצתת משפחת דוואבשה בדומא ב־2015, להסדר טיעון עם הפרקליטות. במסגרתו, יימחק מכתב האישום החלק שיוחס לו בעניין דומא וכן הצתת כנסיית הדורמיציון בירושלים, והוא יואשם ויודה בארבעה אירועים של קשירת קשר להצתה ומעשי תג מחיר ברכוש. הודאותיו של הקטין בנוגע לדומא נפסלו בידי בית המשפט, בין היתר מכיוון שהוצאו ממנו בכוח.
"אני שמח בשביל המשפחה של אותו בחור", אומר מ'. "רואים אצלו שהנה, אפשר לבנות הררי תיקים, ובסוף הם קורסים. מצד שני, אני מודה שיש לי חשש, שבגלל שהמערכת נכשלה שם היא תתעקש להביא הרשעה במקרה אחר. אני לא מרגיש בהכרח שהוצאת הצדק לאור היא העיקרון שמנחה את כולם.
"יש פה משהו שהקדוש ברוך הוא הביא לפתחנו, ומה שיהיה – בסוף יהיה טוב. ביום העצמאות, אני שכנעתי אנשים שעדיין צריך לומר הלל. אני לא כועס כי אני לא יכול להרשות לעצמי. אם אתחיל לכעוס על העוולות שהמערכת עשתה לבן שלי, לא אעמוד בזה".
"לפרקליטות יש עודף מוטיבציה בתיק הזה של צ', וגם בתיק של הקטין השני", מוסיף עו"ד עדי קידר, המייצג את צ' מטעם 'חוננו', יחד עם עו"ד אריאל עטרי. "חוות הדעת של ד"ר חן קוגל היא עוד מכה לפרקליטות, אבל הם מפגינים נחישות רבה בתיק הזה. נחישות שמתחילה כבר בעובדה שבודקים די־אן־איי על אבנים. מתי בשנים האחרונות שמענו שבדקו דבר כזה? אם בודקים בעשר השנים האחרונות, רוב תיקי 'הטרור היהודי' לא הגיעו לידי הרשעות".
"אני עוד חולמת שיגיע איזה מסמך ויגיד שהכול טעות, וזה ייגמר", אומרת א', "ובעזרת השם נחגוג במסיבת ההודיה". "הלוואי, אבל אל תעצרי את הנשימה. זה ייקח הרבה זמן", נצמד מ' לקרקע המציאות.
