"השמאל תקוע ללא אסטרטגיה וללא חזון"

מאז מפלתו הקשה של השמאל הציוני בבחירות האחרונות, מתקיימים בקרבו דיונים רבים על גורמי התבוסה, ומושמעות קריאות לחשבון נפש ולחישוב מסלול מחדש. שתי מפלגות השמאל – העבודה ומרצ – מונות כיום יחד עשרה מנדטים בלבד, מספר חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. לשם השוואה, בבחירות 1992 זכו שתי המפלגות הללו ל־56 מושבים בכנסת, אך בבחירות האחרונות הן כמעט נמחקו מהמפה.

במרצ, מפלגת השמאל המובהקת והוותיקה, מבינים יותר ויותר שהמפלגה במתכונתה הנוכחית הגיעה לסוף דרכה, ושאם היא רוצה להמשיך להתקיים גם במבחנים האלקטורליים הבאים – עליה לבצע שידוד מערכות ולחולל שינוי מהותי. בין היתר מדברים שם על חבירה למפלגות ולגורמים פוליטיים בחברה הערבית, או לחילופין על איחוד בתוך השמאל הציוני והקמת מפלגה חדשה שתכלול את העבודה ומרצ – רעיון שהועלה גם לפני הבחירות האחרונות. ויש גם מי שמשלבים את שני הכיוונים הללו, וקוראים להקמת מסגרת פוליטית יהודית־ערבית רחבה.

אחד הקולות הבולטים הדוגלים בכיוון הזה הוא יו"ר הנהלת מרצ יניב שגיא, מוותיקי המפלגה. שגיא כיהן בעבר כמזכ"ל השומר הצעיר וכיו"ר מועצת תנועות הנוער, וכיום הוא המנכ"ל של מרכז גבעת־חביבה – המאגד שורה של גופים ומיזמים העוסקים בפעילות יהודית־ערבית ובדו־קיום. ברוח הגוף שהוא מנהל בשש השנים האחרונות, שגיא קורא ופועל להקמת גוש פוליטי חדש, יהודי־ערבי, שיכלול תחת קורת גג אחת נציגים או מפלגות מהשמאל היהודי ומהסיעות הערביות – מהעבודה ומרצ ועד חד"ש, התנועה האסלאמית (רע"ם) ותע"ל של אחמד טיבי. את בל"ד הלאומנית הוא משאיר בחוץ.

על פי חזונו של שגיא, לרשימה המדוברת יהיו שני יו"רים משותפים – יהודי וערבי. השאיפה העקרונית היא למפלגה אחת, עם ייצוג בשיטת הריצ'רץ' ליהודים ולערבים. מודל אחר, אולי ריאלי יותר, הוא גוש שמאל של מפלגות יהודיות וערביות שירוצו יחד, בדומה לריצתן של ארבע המפלגות הערביות במסגרת הרשימה המשותפת בבחירות 2015.

מה שבטוח, קובע שגיא, הוא שמרצ תחדל להתקיים אם תמשיך לרוץ לבדה כפי שעשתה עד היום. "מרצ ואחרים בשמאל הישראלי יצטרכו להבין שמדינת ישראל נמצאת על הכף, וזה מחייב אותנו להשתנות", הוא אומר. על פי יו"ר הנהלת מרצ, עתידו של השמאל הציוני נמצא אפוא בידי הציבור הערבי. למעשה, הוא מזכיר, מי שהציל את מרצ בבחירות האחרונות מהכחדה היו מצביעיה הערבים. העובדה הזו מוכיחה לטענתו שהדרך היחידה להפלת שלטון הימין עוברת בחבירה אל המפלגות הערביות.

הרגשת שהשמאל יפסיד בבחירות האלה?
"כן, בהחלט. הדאגה במרצ הייתה שלא נעבור את אחוז החסימה. בעצם יצאנו מהבחירות האלה כמו שנכנסנו. ולמה שישתנה משהו? היה ברור שזו תהיה התוצאה. אבל בבחירות האלה התברר לחלוטין שבלי שותפות יהודית־ערבית אין תקומה לשמאל בישראל. מרצ כמעט לא הייתה אם הערבים לא היו מצילים אותה, ואי־אפשר שזה יעבור בלי חשבון נפש".

 

הציבור הישראלי תומך בעמדותינו

שגיא צועד עם התוכנית הפוליטית הזו עוד מימי בחירות 2015. אלא שאז, למרות ההפסד לימין, טרם הפנימו במרצ את החובה לבצע שינוי מהותי, והתוכנית נתקלה בהתנגדות פנימית עזה. היום, לאחר מפלת המחנה בבחירות האחרונות, הרעיונות הללו נופלים על אוזניים קשובות יותר.

"יצאתי מהבחירות הקודמות עם התובנה הזו, אבל בארבע השנים האחרונות לא היה לה בסיס פוליטי", אומר שגיא. "השמאל הציוני עדיין הרגיש מספיק חזק, כי מפלגת העבודה הייתה עם 24 מנדטים ומרצ עם חמישה, ולערבים היו 13 מושבים. הצלחה גדולה מבחינתם. בעיניי זה היה חלול. הפעם אנחנו אחרי מערכת בחירות שבה יותר מ־50 אחוז מהחברה הערבית לא רצו להצביע. ומתוך אלו שכן הצביעו, 28.7 אחוז נתנו את קולם למפלגות חילוניות ציוניות".

כמעט 30 אחוז מהמצביעים הערבים נתנו את קולם למפלגות ציוניות? נתון מדהים.
"זה מטורף. מיעוט מהציבור הערבי תמך במפלגות הערביות. כלומר, הציבור הערבי אומר כבר עכשיו לנציגים במפלגות הערביות: אתם לא מייצגים אותנו. השאלה היא האם הם ואנחנו, השמאל הציוני שקיבל עשרה מנדטים, נלמד את השיעור. בעיניי התמונה ברורה. הפוליטיקה הנפרדת של השמאל הציוני והמפלגות הערביות נגמרה".

מה בעצם קרה לדעתך לשמאל הציוני?
"השמאל תקוע ללא אסטרטגיה וללא חזון, וכל מה שהוא מציע שוב ושוב זה רק לא ביבי. השיטה הזו נחלה כישלון פעם אחר פעם. המציאות היא שבקרב הרוב היהודי בישראל השמאל הוא מיעוט. עם זאת, בציבור האזרחי לעמדות השמאל יש רוב. כלומר, עם הערבים ועם גוש המרכז־שמאל, יש ניצחון לשמאל. אבל זה לא קורה, כי אנחנו בפוליטיקה של הפרדה בין מפלגות יהודיות לערביות. הקול הערבי הולך לאיבוד. השמאל היהודי הולך אחרי האסטרטגיה של רק־לא־ביבי, שהכזיבה. חלקם גם לא מצביעים. יש גם ירידה משמעותית מהארץ, ויש נרטיב של 'לא משנה מה יקרה, אי־אפשר לשנות', ו'איבדנו את ישראל לטובת הימין המתפרע שמוביל לסיפוח וחיסול חזון שתי המדינות'".

מדוע לדעתך השמאל הפך למיעוט בחברה היהודית?
"ראשית, השמאל לא יודע לדבר אל הרוב היהודי. זה קשור לשפה, לתחושה של התנשאות ושלשמאל לא אכפת מישראל. יש ציבור גדול שתומך במרצ חוץ מאשר בזמן הבחירות, שאז כל מה שמניע אותו זה איך להפיל את ביבי. שנאת ביבי מניעה אותם יותר מכל דבר אחר. אין לזה תוחלת פוליטית. בעיניי זה טמטום פוליטי ואי־הבנה של איך משנים שלטון.

"דבר שני, מרצ לא מציגה שום תקווה או חזון חדש, שום דבר שיוצר זיק בעיניים. דבר שלישי, חלק מהציבור לא איבדנו אלא הוא מעולם לא היה איתנו, ואנחנו צריכים לתת על כך דין וחשבון. אפילו בשיא העשייה שלנו לטובת עיירות הפיתוח, מעולם לא קיבלנו קולות שם. כשיוסי שריד החליט להתפטר מתפקידו כשר חינוך, באו אליו עשרים ראשי רשויות מעיירות הפיתוח ודרשו ממנו שלא לעשות זאת. הם אמרו לו 'היית שר החינוך הכי טוב במדינה'. אבל אף אחד מהם לא הצביע לו. מצד שני, יש ציבור גדול שאם היינו מחברים אותו ומתחברים אליו היינו יכולים להיות הגשר שלו לדמוקרטיה ולחברה הישראלית. היינו משנים את ההצבעה בישראל".

אתה לא חושב שאולי הדרך שגויה, שהאידיאולוגיה של השמאל פשוט נכשלה במבחן המציאות?
"אינני חושב כך. המחקרים והמספרים שאני מכיר מראים שרוב הציבור תומך בעמדות סוציאל־דמוקרטיות. הציבור סוציאליסט בעמדותיו. אותו דבר בסוגיית שתי מדינות לשני עמים. גם עכשיו יש רוב ישראלי שתומך בזה, אחרי עשור של שלטון נתניהו שמסביר שאין לזה שום תוחלת. יש תמיכה בציבור לרעיון שתי המדינות, רק אומרים 'אין פרטנר', 'אין סיכוי', 'הערבים הם כאלה וכאלה'. ואני אומר יש פרטנר, יש סיכוי, יש תוכנית וצריך לחבר הכול מחדש".

 

שאלת הקו האדום

אבל לפני שהוא מוצא פרטנרים פלסטיניים מעבר לקו הירוק, שגיא שואף לאתר ערבים־ישראלים שיהיו פרטנרים לשמאל הציוני. בינתיים גם זה לא ממש מצליח. בקדנציה הקודמת הציג שגיא את תוכניתו בפני יו"ר מרצ דאז זהבה גלאון ויו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. הם התנגדו לה, מחשש שהמהלך יבריח את קהל הבית העיקרי (ה"בייס") של שתי המפלגות. "זהבה אמרה שהתוכנית הזו מאיימת על השמאל בישראל, ושלא נקבל תמיכה של יהודים ולא של ערבים", מספר שגיא. "איימן אמר לי אותו הדבר. בעיניי, הבחירות הללו הוכיחו שצדקתי. הציבור הערבי הסתכל על המשותפת ושאל, מה בעצם אתם נותנים לנו? אתם רבים אחד עם השני ומקדמים בנראות את המאבק הפלסטיני, אבל מה עם האזרחות שלנו, סוגיות של קרקעות, בנייה, שוויון אזרחי ואלימות? סקרים שביצענו בגבעת חביבה הראו שהתמיכה בציבור הערבי במפלגה שמבטאת שותפות יהודית־ערבית מגיעה ל־40 אחוז. בקרב היהודים מפלגה כזו מגיעה לחמישה אחוז, שזה יותר ממה שמרצ מקבלת עכשיו. כלומר מצביעים יהודים לא יברחו" .

מבחינה פרקטית, איך בדיוק אנשי מרצ, שמקדמים את זכויות הקהילה הגאה, ישבו יחד עם אנשי התנועה האסלאמית שהנציג שלהם בכנסת הקודמת היה נשוי לשתי נשים?
"נכון, אז צריך לייצר מנגנון שיש בו חופש פעולה. אני לא אוכל להיות שותף למשהו שבו יגידו לי 'אתה לא יכול לייצג את תפיסת עולמך הציונית בארבע השנים הקרובות'. מצד שני, אני לא רוצה לסתום את הפה למי שמייצג תפיסת עולם פלסטינית של אזרח ישראלי שרואה את לאומיותו הפלסטינית. אי־אפשר להשתיק את אנשי מרצ בנושא זכויות להט"ב, כי זה חלק מהותי ממי שאנחנו. אבל אנחנו צריכים להיות מסוגלים להיות בשותפות עם מי שהוא לא מאה אחוז כמונו. אם לא נהיה שותפים איתם, לא נהיה".

בעצם אתה אומר שמרצ תישאר כמו שהיא בתוך רשימה משותפת, אבל ברור לך שאותה מפלגת גג לא תוכל להגדיר את עצמה כמפלגה ציונית. השותפים לא יסכימו.
"מבחינת הציבור הערבי זה לא משנה איך מרצ תגדיר את עצמה, היא מזוהה כמפלגה יהודית ציונית. מרצ הגדירה מאוד מדויק את זהותה, ומהותה היא מגילת העצמאות. בית לאומי לעם היהודי, ומדינה שוויונית לכל אזרחיה. בעיניי אני יותר ציוני מנפתלי בנט. אני משרת את הציונות האמיתית, ואני לא מוכן לוותר על זה. עם זאת, אנחנו צריכים ליצור פלטפורמה פוליטית רחבה יותר ממרצ, שתבטא שותפות יהודית־ערבית אמיתית גם בייצוגיות. אני עובד שבע שנים עם החברה הערבית, ומוביל פרויקטים גדולים לטובת שוויון וחיים משותפים. מעולם לא ביטלתי את זהותי. תמיד אמרתי אני איש השומר הצעיר, אני ציוני".

תוכל לחיות בשלום עם אנשי חד"ש, שחלקם מצהירים על תמיכתם בבשאר אל־אסד?
"אני חושב שהתמיכה באסד היא טירוף, וזו תהיה הזדמנות לחד"ש לעבור שינוי. כשאתה ואני נכנסנו לחופה עם בנות זוגנו – החלטנו להשתנות, נכון? הבנו שלא נישאר אותו הדבר. אני חושב שתמיכה באסד היא מטורפת, אבל לא בגלל זה אגיד שלא אוכל לפעול יחד עם אף אחד מחד"ש. אני חושב שבתוך חד"ש יש שיח ער, מורכב, וזה סיפור שולי במהותו אצל חד"ש. השליחות של חד"ש היא הרבה יותר חשובה מכן אסד לא אסד. זה סרח עודף מכל החיבורים ההיסטוריים לבריה"מ".

בכל מפלגה ערבית, מחד"ש עד בל"ד, יש חברי כנסת שנפגשים עם משפחות מחבלים. איך תשתף פעולה עם אג'נדה כזו?
"נצטרך להדגיש קווים אדומים, וזו תהיה המשימה האמיתית. להגדיר מהם הקווים האדומים, ומהם עקרונות שיתוף הפעולה. אני מאמין שזה אפשרי. סוגיות של טרור או תמיכה בטרור יהיו קו אדום. אני לא רואה יכולת לשתף פעולה עם מישהו שמעודד טרור".

 

בל"ד הכתיבה

יניב שגיא, 55, גדל ומתגורר בקיבוץ עין־השופט עם אשתו גליה, יועצת חינוכית בבית הספר הדו־לשוני בכפר־קרע, ולהם שלושה ילדים. הוא איש השומר הצעיר מבית אבא. אביו יענקל'ה שגיא ז"ל, ניצול שואה, היה מוזיקאי ומלחין שבין היתר הלחין את "שוב יוצא הזמר" למילותיו של נתן יונתן ואת "עוד נשוב מחר" של אלי נצר. שגיא שימש כמזכיר קיבוצו, עין־השופט, וכנציגו במפלגת מפ"ם. הוא במרצ מיום היווסדה, ובבחירות האחרונות אף התמודד לרשימה לכנסת, בין היתר כנציג הקיבוצים, ולא צלח.

בבחירות הקודמות הרשימה המשותפת לא הייתה מוכנה לחתום הסכם עודפים עם מרצ. במציאות כזו, הדרך להליכה משותפת נראית רחוקה עד בלתי אפשרית.
"זו הייתה דינמיקה חד־פעמית", סבור שגיא. "כשהרשימה המשותפת קמה הם החליטו שמקבלים החלטות 'רק בקונצנזוס', ובל"ד הודיעו שהסכם עם מרצ ייחתם על גופתם. איימן אמר שבשלב הזה הוא לא היה יכול להתנגד לזה, וזו הייתה טעות פטאלית. זה הִכתיב שהקול של המשותפת היה הקול של בל"ד. כך הגענו להחרמת ההלוויה של פרס, ולמסרים שלחברה היהודית אין פרטנר. זה היה טמטום מוחלט. עודה וחד"ש מצאו את עצמם משרתים את האג'נדה של בל"ד, שהם לא פרטנרים שלי ולא של חד"ש".

ברור לך שבל"ד וגורמים בחברה הערבית ינסו לסכל כל חיבור עם מפלגות ציוניות.
"בוודאי, אבל תראה את המציאות: בל"ד, כולל רע"ם, בקושי עברו את אחוז החסימה. אז צריך לקחת בפרופורציות את העוצמה של בל"ד. מה זה בל"ד, שני מנדטים? וגם זה בקושי".

ובכל זאת, לח"כים ערבים יהיה קשה מאוד לחבור למפלגות כמו מרצ והעבודה.
"אם לא יהיה להם את האומץ לעשות זאת, הם לא יהיו רלוונטיים לציבור שלהם. הציבור הערבי מצפה להיות שותף בקואליציה. כל הסקרים מראים תמיכה בכיוון הזה בקרב הציבור הערבי, של מעל 67 אחוז. תמיכה במחבלים זו לא אסטרטגיה שתוביל לאיזושהי קואליציה. 60 אחוז מצפים לשותפות פוליטית יהודית־ערבית. אם חברי הכנסת הערבים לא יהיו מסוגלים לעבוד בשותפות גם עם מרצ וגם בתוך עצמם – הם ייפלטו. אני מקווה שנצליח ליצור משהו חדש בבחירות הבאות. אם לא, הדור הבא של המנהיגות כבר מתדפק על הדלתות. גם אנחנו בשמאל היהודי וגם הם צריכים להבין שאם נמשיך ונישאר להיות מחנה טהרני, שרק אלו שחושבים בדיוק כמונו יכולים להיות בו – לא נשפיע ולא נתקיים. אנחנו ניעלם".

גדעון לוי כתב אחרי הבחירות שהליכה משותפת עם הערבים תחייב ויתור על "הפיגומים הציוניים". כלומר ויתור על סמלים לאומיים ושוויון מלא.
"אני חושב שגדעון לוי מבטיח את המשך המצב הקיים, שהוא מתנגד לו. מזור לישראל הוא לא יביא. אנחנו בחיים לא נשנה את ישראל על בסיס סוגיות שהם בלתי חדירות וניתנות לשינוי, והאמת היא שהחברה הערבית מבינה את זה. מטריד אותם יותר שוויון אזרחי מאשר ויכוח על הדגל".