הגמרא מספרת לנו על חכמי ישראל בתקופת דוד המלך שבאו לשטוח בפניו את תלונותיהם על המצב הכלכלי. "אדוננו המלך", פנו אליו, "עמך ישראל צריכים פרנסה". בתחילה ניסה דוד להציע פתרון מקומי: "אמר להם, לכו והתפרנסו זה מזה". בתגובה הבהירו לו בני שיחו ש"אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו". כלומר, המשק לבדו איננו מסוגל לייצר די מזון ופרנסה לכולם. בשלב הבא הורה להם דוד לצאת למלחמה, "לכו ופשטו ידיכם בגדוד", כדי ליהנות בתום הקרב מהשלל שיגיע מהשכנים המובסים.
בלי להיכנס לשאלות המוסריות והערכיות שבסיפור המפורסם, אפשר לשער כי לו היה דוד המלך חי במאות האחרונות, הוא היה מציע לבני עמו לחשוב על העולם הגדול לאו דווקא בהקשר של מלחמות מדממות. ההנחה שכמות הכסף והמזון בעולם היא מעין "משחק סכום אפס", שלפיה כדי לשפר את מצבי הכלכלי ולהגדיל את כמות המזון בבית או במחסנים, אני מוכרח לקחת בכוח שדה או תבואה מהשכן שלידי – נדמה שחלפה מהעולם. במקום שתי האפשרויות הדיכוטומיות שהסיפור מציע, להתפרנס זה מזה או לקחת מאחרים בכוח, הרבה יותר הגיוני לחשוב על ייצוא וייבוא כדי להגדיל את הפרנסה של כולם. במקום להתלונן על כך שפרוסת העוגה שקיבלנו קטנה ולא מספיקה, עדיף לחשוב כיצד ניתן להגדיל את העוגה לכולם. לא בדרך של מנצחים מול מפסידים, אלא במציאות שבה שני הצדדים מרוויחים מהמצב.
בשנת 1776 פירסם הכלכלן הסקוטי אדם סמית את "עושר העמים", ספר שהפך לאחד המחוללים הגדולים של בשורת הסחר החופשי. תובנותיו של סמית, אולי הכלכלן המפורסם בעולם, נבטו בין היתר לאחר שביקר במפעל סיכות וראה שם עובד שאחראי על חיתוך הסיכות, עובד שאחראי על ליטושן, אחר שאחראי על ההלחמה, עוד אחד שאחראי על האריזה וכו'. התועלת הכלכלית של אותה התמחות וחלוקה, הבחין סמית, רבה לאין ערוך ממצב שבו כל עובד מייצר סיכה שלמה מא' ועד ת'. בשם אותו רציונל הגיע סמית למסקנה שגם למדינות מוטב להתמחות ולסחור זו עם זו – כדי לשפר את מצבן של כולן.
כך, במאתיים השנים האחרונות גילה העולם את נפלאות הגלובליזציה. מדינות החלו להוריד חומות ומכסים, שעד אותה עת שמרו על הייצור המקומי. כל מדינה מצאה את יתרונה היחסי ואת המוצרים שכדאי לה לייצא לכל רחבי העולם, וכולן שיפרו את מצבן. גם המדינאים הגדולים הגיעו למסקנה שסחר בינלאומי ואינטרסים כלכליים מוצקים הם פטנט נהדר לשמירה על השלום.
תחשבו למשל על מרבית הפיצוחים ועל הפירות היבשים שאתם קונים פה ושם, ושמגיעים אלינו מטורקיה. כך גם חלק גדול מהבטון בקירות בתינו, ואפילו הכלים הסניטריים. למרות היחסים העכורים בין שתי המדינות, נשיא טורקיה איננו מתכוון לצמצם או להפסיק את המכירות הללו ולפגוע בתעשייה בארצו. למרות שפע הצהרותיו הקיצוניות והאנטישמיות, ארדואן יחשוב שבע פעמים לפני שישבור את הכלים מול ממשלת ישראל – שאזרחיה עושים איתו לא מעט עסקים.
שדה מוקשים
אבל הלוואי שזה היה פשוט כל־כך. הצבת חומות כלכליות ומכסים בין מדינות, במטרה לשמור על התעשייה המקומית, חוזרת בימים אלו לראש הכותרות, בעיקר על רקע מלחמת הסחר והטלת המכסים ההדדית בין ארה"ב לסין. לא רק אצלנו התחושה היא שכל מה שמגיע לחנויות בשנים האחרונות הוא "מייד אין צ'יינה", אבל נשיא ארה"ב החליט שיש לו מספיק כוח כדי לשים לזה סוף.
בארה"ב מעריכים כי מכסים בשיעור של 25% על סחורות סיניות בשווי של 200 מיליארד דולר, יפחיתו משהו כמו 0.3% מהתוצר של המעצמה האסייתית. הבעיה היא שמנגד הם עלולים להוריד גם את קצב הצמיחה השנתי של ארה"ב אל מתחת ל־2%, ולהכות בלא מעט רשתות המוכרות היום את המוצרים הסיניים – שיצטרכו לספוג חלק מעליית המחירים ולהתמודד עם קיטון ברכישות. ואולם הנשיא האמריקני משוכנע שמדובר בצעד חיוני להגנה על התעשייה המקומית. נייק, אדידס ורשתות אופנה נוספות קראו השבוע לממשל "לשים סוף לקטסטרופה", ובית ההשקעות מורגן סטנלי הזהיר כי אם יוטל מכס נוסף על סחורות סיניות בשווי שנתי של 300 מיליארד דולר, "העולם כולו עלול להיגרר למיתון", אבל טראמפ ממשיך להתעקש שזו הדרך להגן על אמריקה.
גם אצלנו בישראל, שיטת המכסים הייתה פופולרית מאז ומעולם. בימים האחרונים פרסם משרד האוצר סקירה ארוכה על המכסים שמוטלים פה בארץ על מוצרים המגיעים מחו"ל, מכסים שנועדו לשמור על התעשייה ועל היצרנים המקומיים. מתברר כי על שום למשל, תחזיקו חזק, מוטל מכס בשיעור של 162%, על פילה אמנון קפוא נשלם מכס של 76%, ושיעור המכס על תפוחי־אדמה וכרוב עומד על 69% ו־58%, בהתאמה. כמובן, מכסים כאלה מפחיתים מאוד את התמריץ לנסות להביא לפה שום או תפוחי אדמה מבחוץ, והם מגינים על מטה לחמם של החקלאים הישראלים. עם כל הכבוד לתועלת הכלכלית הגלובלית מהסרת חסמים וגבולות, השלטון מבקש קודם כול להבטיח את פרנסת תושביו, גם כדי לשמור על עצמו.
36% מהסחורות שהגיעו לישראל בשנת 2018 חויבו במכס, שהסתכם בסך 2.8 מיליארד שקל (סך הייבוא לישראל בשנה שעברה עמד על 271.2 מיליארד שקל). מדובר בירידה משמעותית בהשוואה למכס ששילמנו בשנים קודמות. בשמונה השנים האחרונות, בעיקר מאז המחאה החברתית של קיץ 2011 והקמת ועדת טרכטנברג שהבטיחה לטפל ביוקר המחיה, נעשו לא מעט מהלכים לצמצום מכסים כדי להפחית את מחירי המוצרים. רק בשנתיים האחרונות הסתכמו הפחתות המכסים שהממשלה הורתה עליהן בסך כולל של 800 מיליון שקל. לפי נתוני האוצר, אף שעל כ־7,000 מוצרים שונים מוטל מכס, 20 פרטי מכס בלבד, מענפי הרכב והחקלאות, הם שתרמו בשנת 2018 כ־40% מסך ההכנסות – 1.1 מיליארד שקל.
למעשה, הממשלה ויתרה על אינספור מכסים כדי להגדיל את התחרות ולהוזיל מחירים – גם במחיר פגיעה בתעשייה המקומית. אלא שהחיים מורכבים ומסובכים: במשרד האוצר הודו השבוע כי אין ודאות שהמהלכים הללו בכלל הוזילו לנו את המחירים. "לשאלה אם הפחתות מכסים מתגלגלות לצרכן אין תשובה חד־משמעית", כתבו באגף הכלכלן הראשי של משרד האוצר, "ומבדיקת השלכות הפחתות המכסים בשנים 2012־2013, לא ניכרת השפעה משמעותית על יוקר המחיה".
אז בשביל מה זה טוב בכלל? "לאורך השנים", מציינים במשרד האוצר, "מדינות רבות הכירו בחסרונותיו של מכס מופרז והגנת יתר על הייצור המקומי, והסירו חלקים נרחבים מהמגבלות שהוטלו על הייבוא. עם זאת, הגנות נקודתיות על סקטורים שונים, כגון חקלאות, השתמרו. ואכן, כנהוג במרבית המדינות המפותחות, שיעורי המכס על חקלאות בישראל הינם גבוהים יחסית".
גם אמריקה הגדולה מנסה ללכת בזהירות בשדה המוקשים. מצד אחד, הנשיא טראמפ הטיל כעת מכסים חדשים וכבדים על סין והזהיר שזה לא בהכרח סוף הסיפור, אבל בד בבד הוא גם הודיע על דחייה של חצי שנה בהחלטתו האם להטיל מכסים חדשים על ייבוא מכוניות מאירופה ומיפן, ובמקביל הוא ביטל מכסים מול קנדה ומקסיקו.
כדור שלג
בין נפלאות הגלובליזציה של הכלכלן אדם סמית ובין שוט המכסים של הנשיא דונלד טראמפ, החשש הגדול והמבהיל הוא שמלחמות סחר וחומות כלכליות עלולות להידרדר חלילה למלחמות של ממש.
בשנת 1910 פירסם נורמן אנג'ל את הספר "האשליה הגדולה", ובו הסביר מדוע מלחמות אינן הדרך להשיג רווחים לאף מדינה. אנג'ל, שבהמשך גם זכה בפרס נובל לשלום, טען כי אם פעם סברנו שיש לחולל מלחמה כדי להשיג שלל וחומרי גלם שנמצאים אצל האחר, היום מוטב לתת למדינה השכנה לייצר את חומרי הגלם בשלום ובבטחה, ופשוט לנהל איתה מסחר. ארבע שנים בלבד לאחר פרסום התיאוריה היפה הזו, פרצה מלחמת העולם הראשונה והוכיחה שהמלחמות עדיין כאן, חרף טענותיו הפופולריות של אנג'ל שהוכיח עד כמה מדובר בעניין חסר תועלת עבור כל הצדדים.
כשהגיע השפל הכלכלי הגדול בשנת 1929, המדינות חזרו להתחפר בתוך עצמן ושכחו פעם נוספת את כל תיאוריות הגלובליזציה. באותם ימים אמריקה הגדולה ניסתה בעיקר להגן על התעשייה האמריקנית, ובשנת 1931 הטילה שורה של מכסים על ייבוא מחוץ למדינה. בתגובה, גם המדינות האחרות הטילו ייבוא כדי להגן על תעשייתן. אז נכון שכדי להצביע על הסיבות והגורמים למלחמה הנוראית שפרצה תשע שנים לאחר מכן נדרשת מידה גדושה של זהירות והסתייגות, אבל ודאי שלמשבר הכלכלי הרחב, להתבדלות המדינות זו מזו ולפופוליזם הגואה באותן שנים, שסייע להצמיח מנהיגים קיצוניים, הייתה משמעות לא מבוטלת בכינונה ובפריחתה של גרמניה הנאצית.
אחרי מלחמת העולם השנייה, האסימון שוב נפל. הוקם הבנק העולמי, נוסדה קרן המטבע הבינלאומית, ומדינות העולם הפנימו את יתרונות הסחר החופשי בין מדינה למדינה, בעירבון מוגבל.
והנה, כעת שוב פרצה לה מלחמת סחר בין ארה"ב לסין. עם כל הכבוד לעקרונות הסחר החופשי, ואפילו אם נניח שאפשר לעצום עין נוכח ההעתקות המרגיזות של הטכנולוגיה האמריקנית וייצורה הזול בסין, חשוב לזכור שכל עוד ארה"ב הייתה המעצמה הגדולה והחזקה בעולם ללא שום עוררין, הכול היה נסלח איכשהו. אבל כשמעמדה של אמריקה הולך ומתערער, זה כמעט טבעי שנשיא ארה"ב יסכים להוציא לעצמו עין אחת כדי לשתק ולהוציא שתי עיניים ליריב הגדול בסין.
אפשר לדמות זאת להמצאה שתבטיח לשפר בעשרות אחוזים את קצב הריצה של האצנים האולימפיים. עם כל הכבוד לשיפור המובטח על שעון התוצאות, את השיאן הנוכחי מעניינת אך ורק השאלה מה ההמצאה החדשה תעשה לתוצאה שהוא ישיג ביחס לזו של יריביו. אם היא תשפר את קצב הריצה שלו בכמה שניות, אבל מתחריו ישתפרו בזכותה מעט יותר ומישהו עלול ליטול ממנו את הבכורה, הוא יעדיף לקבור ולחסל את אותה המצאה נהדרת – גם אם המחיר הוא עוד כמה שניות קריטיות על הלוח.
ובמילים אחרות, עם כל הכבוד למודלים כלכליים ולנוסחאות ווין־ווין קלאסיות, בעבור ארה"ב (וכנראה גם בשביל סין), להיות הכי גדולה זו המטרה העיקרית. לכן קשה לדעת מתי ואיפה כדור השלג המתגלגל ייעצר.
ועוד תובנה חשובה: אחרי שהפנמנו שכלכלה היא לא כל הסיפור, כדאי לקחת בעירבון מוגבל גם את הציפיות מ"הסדנה הכלכלית לשלום" שהנשיא טראמפ מבשל כעת בבחריין. כסף לא תמיד פותר הכול. 
