האדריכל שבנה את בית גיטה שברובע המוסלמי בירושלים, אם בכלל היה אחד כזה בתמונה, לא למד כנראה בטכניון או בבצלאל. המבנה הוא מבוך של חדרים ומסדרונות שנבנו בתכנון הכי מטופש ולא יעיל שניתן להעלות על הדעת. כקורת גג למגורים הוא לא אטרקציה גדולה, ובעולם נורמלי עסקת הרכישה שלו הייתה אמורה להיות אירוע נדל"ני מנומנם שמעסיק עורכי דין אפרוריים עם משיכה לחוזים משעממים. אך מה שהפך את סיפור הגאולה שלו לסאגה מדינית בינלאומית הוא המיקום שלו – מאה מטרים צפונית לוויה דולורוזה, ועם קו ראייה ישיר לכיפת הסלע.
בדרך לבית אנחנו עוצרים במסעדה ערבית הסמוכה לכניסה לכותל מכיוון השוק. בעל המסעדה מכבד אותנו בקפה טורקי מהביל, והשיחה שאנחנו קושרים איתו מלמדת שהמגע הטורקי במקום לא מסתכם בקפה. העסק המשפחתי לא הצליח להתאזן כלכלית ועמד על סף קריסה. בצר לו פנה האיש למט"י ירושלים, וגילה שהוא לא עומד בקריטריונים לקבלת מענקים. סוכנים טורקים ששמעו על מצוקתו יצרו איתו קשר והעניקו לו סכום של מאות אלפי שקלים לטובת שיפוץ המקום ופתיחתו מחדש כמסעדה בחסות טורקית. באחד הכוכים, לצד תמונות של פעילי מוראביטון ומורביטאת מהר הבית, אני רואה שטיח מונח על הקיר בצורה מוזרה. הסטה שלו מגלה תמונה גדולה של ארדואן.
בירושלים של מטה מתנהלים מאבקי שליטה על כל נכס ונכס. מן העבר האחד הציר של ארדואן (באמצעות ארגון 'טיקה'), הפלסטינים והאחים המוסלמים. מולם הציר הסוני המתון: מרוקו, ירדן ואיחוד האמירויות. אלו ואלו שואפים לדריסת רגל באגן הקדוש ורוכשים נכסים ועמדות השפעה. מאבקי השליטה מתבטאים גם ברחוב: בין חנויות התבלינים, מוצרי העור, כלי הבית והמסעדות מתנהלת מלחמה קרה על נראות ונוכחות. כל זה הופך את מלאכת גאולת הקרקעות של עמותת 'עטרת כהנים' למורכבת ומסובכת מאי־פעם.
אנשי קש ומעקבים
"מהדיון שנערך עלה בבירור כי האינטרסים העומדים מאחורי שני הצדדים הם אינטרסים לאומיים במאבק על החזקת נכסים במזרח ירושלים", כתבה השופטת קרן מילר בהחלטה טרייה שניתנה בשבוע שעבר על בית הארי, וממחישה את עצמת הכוחות והיצרים במרוץ לריבונות בירושלים. "נראה כי במאבק זה נעשה שימוש בתחבולות, אנשי קש, מעקבים וכדומה על מנת להשיג זכויות בנכסים במזרח העיר. בנסיבות אלו איני סבורה כי יש מקום למעורבות של בית המשפט במסגרת הליך של סעד זמני, ויש להקפיא את המצב הקיים, תוך בחינת העניין לעומק במסגרת הליך מסודר. לא שוכנעתי כי מעבר לכך קיימים אינטרסים פרטיים הראויים להגנה בשלב הביניים, עד להכרעה בזכויות הצדדים בנכס".
בית גיטה ובית הארי (על שם ארי פולד הי"ד) הם שני נכסים סמוכים שנרכשו על ידי חברות זרות. עלילות גאולת הבתים ממחישות את עוצמת ההתנגדות שמפעילים הפלסטינים לביסוס הנוכחות היהודית בעיר העתיקה.
בעלי הנכס המקוריים, בני משפחת אל־עלמי, בסך הכול ביקשו למכור בית. מתווכים מטעם עטרת כהנים הגיעו אליהם לפני כשבע שנים, אולם הם דרשו מחיר מופרז והמו"מ כשל. השמועה על המשפחה המבקשת למכור את ביתה במיקום הרגיש הגיעה לרש"פ, ואנשיו של מוחמד דחלאן גייסו 2.5 מליון דולר מהקטארים. הם שילמו למוכרים מיליון וחצי במזומן, ואת היתרה הפקידו ב'בנק אוף פלסטיין' עד להשלמת העברת הבעלות. המטרה של דחלאן הייתה פוליטית במוצהר: צבירת עוד מוקד כוח ונוכחות בעיר העתיקה, כדי להעצים את מעמדו בשטח מול אבו־מאזן.
לימים התברר ששליחו של דחלאן לביצוע העסקה הוא איש עסקים פלסטיני־אמריקני בשם פאדי סלאמין, המקושר עם גורמים קטאריים הבוחשים במהלכים בינלאומיים. בנעוריו, לפני שהיגר לארה"ב, הוא היה מנערי דחלאן.
סלאמין הוא שחתם בפועל על מסמכי הרכישה בשליחותו של דחלאן, למורת רוחו של אבו־מאזן המצוי בסכסוך עם דחלאן. הראיס החליט לשבש את מהלכי יריבו, וכדי להכשיר את המהלך הדליף ידיעה לעיתון הלבנוני 'אל אכבר', שלפיה סלאמין משתף פעולה עם הציונים ואף רכש את הנכס עבורם. הפייק ניוז עשה את שלו, ואבו־מאזן ניצל את המומנטום כדי להקפיא את חשבון הבנק שבו הופקדו הכספים הקטאריים שיועדו להשלמת הרכישה. סלאמין רתח פעמיים: גם על השיימינג שנעשה לו, וגם על הכשלת רכישת הנכס. הוא הגיש בארה"ב תביעה נגד אבו־מאזן בסכום של 104 מיליון דולר.
המוכרת, משפחת אל־עלמי, מצאה עצמה בין הפטיש לסדן. היא קיבלה מקדמה על הנכס, אולם הרכישה לא הושלמה. בשלב זה נכנסה לתמונה החברה הזרה 'אל־אמאמי לימיטד', והציעה למשפחה לרכוש את הנכס במחיר זהה – 2.5 מיליון דולר במזומן. כדי לעשות זאת היה צורך בפסק דין הצהרתי המבטל את החוזה הקודם, ולשם כך פנו המוכרים לבית המשפט.
השופט ביקש את עמדת פאדי סלאמין, וזה הודיע בתצהיר שאין לו פנאי להגיע ארצה בשל מעורבותו העמוקה בהפקת קמפיין הבחירות של הילארי קלינטון. סלאמין, כנראה, לא היה רק איש עסוק אלא גם חשש מידו הארוכה של אבו־מאזן. השופט הבין שהוא לא מתכוון להשלים את העסקה, והודיע למוכרים שלאחר שיחזירו לו את המקדמה בסך 1.5 מיליון דולר הם רשאים לראות את החוזה כמבוטל.
לאחר ביטול העסקה התקשרה החברה הזרה עם המוכרים בעסקה חדשה, וקיבלה חזקה בנכס. סלאמין רתח מזעם והחליט לנקום באבו־מאזן. בעיתונות הפלסטינית הופצה עלילה חדשה, תמציתה: העסקה החדשה אושרה על ידי ראש המודיעין הפלסטיני מאג'ד פארס, בשליחותו של אבו־מאזן. שניהם החליטו "למכור את הנכס למתנחלים" תמורת אתנן של 17 מיליון דולר. תיאוריית הקונספירציה החדשה פשטה במהירות ברשתות הערביות, ואבו־מאזן רתח.
שבוי במרתפי המוקטעה
צרות גדולות מתחילות לפעמים מעיתוי גרוע. במקביל לעסקת בית גיטה התרקמה לה עסקה נפרדת לחלוטין, בבית שעתיד להיקרא בית הארי. שם ביצע את הרכישה מתווך ערבי ישראלי בשם עיסאם עקאל. עקאל פתח תיק בהוצאה לפועל וביקש לפנות מהנכס שוכר שהחזיק בו.
הדייר במקום הבין שאין לו קייס משפטי אך החל לחשוד בעקאל שאולי הוא עובד עם היהודים. חשדו גבר לאחר שהמתנחלים נכנסו לבית גיטה הסמוך. הוא יצר קשר עם גורמים ברש"פ, וביקש מהם לחקור את עקאל. עקאל זומן והגיע לפגישה ברמאללה, מבלי שחשד בדבר. עם הגעתו הוא נעצר, הושם בצינוק אפל וטחוב ונחקר בתנאים קשים.
בימים כתיקונם, הסיטואציה שבה אזרח ישראלי נחקר במרתפי הרש"פ לא הייתה עוברת בשקט מבלי שמדינת ישראל הייתה סוגרת מיידית את המעברים, שולחת יחידות מיוחדות למוקטעה ומפעילה את כל התותחים הכבדים כדי לשחרר אותו. אלא שישראל משקיעה מאמצים כבירים בתחזוק מלאכותי של הרשות ובשימור התיאום הבטחוני, והיא מוכנה לשלם מחיר יקר בריבונותה כדי לא לשבור את הכלים. וכן, כשהקורבן הוא ערבי, קל לה יותר להתנער מאחריותה כלפיו.
מנהלת התיאום והקישור אפילו לא דוּוחה בתחילה על המעצר, והמידע הגיע אליה רק לאחר כמה ימים. מבחינת הגופים הביטחוניים – ובראשם ועדת המאוימים של משרד הביטחון – עקאל איננו משת"פ אלא סוחר קרקעות, והוא לא מוכר כזכאי להגנה של המדינה. מדיווחים שהגיעו למודיעין הישראלי התברר שעקאל נחקר בעינויים הכוללים מכות, תליות והתעללויות שונות. בעטרת כהנים החלו להפעיל לחץ אינטנסיבי על כל מי שרק אפשר במערכת הביטחונית והמדינית, ללא הועיל.
מפנה מסוים התרחש כאשר העמותה גילתה שעקאל מחזיק בתעודת זהות אמריקנית. בעמותה פנו לשגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן, וביקשו ממנו להתערב לטובת השבוי. פרידמן השיב שארצו תתערב אם יוכח שהמעצר לא היה על רקע עבירות פליליות כמו רצח או שוד. כשהראיות הוצגו בפניו הוא פנה בערוצים שונים אל הפלסטינים, ודאג שהחטוף יועבר מהצינוק לתא בתנאים סבירים יותר ויקבל ביקורים שבועיים של נציגי הקונסוליה האמריקנית. הבעיה הייתה שמנופי הלחץ האמריקניים על הפלסטינים הגיעו לשפל היסטורי. ארה"ב סגרה את הקונסוליה שהעניקה שירותים לפלסטינים, ומיזגה אותה בשגרירות החדשה. במקביל היא חתכה באופן דרמטי את היקף התמיכה שלה ברשות. לפלסטינים לא הייתה שום מוטיבציה לשתף פעולה.
בעמותה לא הרפו והמשיכו להפעיל לחץ על כל הגורמים. בשלב מסוים פרסם השגריר פרידמן ציוץ נדיר ובו תקף את מעצרו של עקאל. פרידמן כתב כי מעצרו של אדם רק משום שמכר קרקעות ליהודים מנוגדת לערכים האמריקניים ולחזון השלום, ודרש את שחרורו.
הלחץ האמריקני עורר בעקיפין את הרשויות הישראליות. משטרת ירושלים החלה לעצור פעילים במזרח העיר ובהם עדנאן ג'ית, "מושל ירושלים" מטעם הרשות. ג'ית מופעל על ידי השר הפלסטיני לענייני ירושלים עדנאן חוסייני, נצר למשפחתו של אמין אל־חוסייני. הוא ממלא תפקיד כפול: 'מושל אזרחי' המסייע בדרכים שונות לתושבים ממזרח העיר הנתקלים בבעיות מול הרשויות, ואיש קשר מודיעיני עבור הרש"פ. פעולות המשטרה בשלב הזה היו במתכונת של הטרדה: מעצרי פעילים ליום־יומיים, עיכוב רכבים, תשאולים, והגברת הלחץ על תושבים העובדים בשיתוף פעולה עם הרשות.
במקביל התעוררה גם הכנסת לעסוק בעניין. יו"ר ועדת הפנים יואב קיש כינס דיון דחוף בוועדה, הזמין גורמי ביטחון ודרש תשובות. האמריקנים הגבירו את הלחץ המדיני, ובשלב מסוים פשטה המשטרה על משרדיו של ג'ית והחרימה מסמכים ומחשבים. פעילים פלסטינים בבירה נעצרו ושוחררו חליפות. לאחר ארבעה חודשי מעצר נידון עקאל למאסר עולם עם עבודות פרך. במפתיע, כמה ימים לאחר מכן שחררה אותו הרשות. הרש"פ הגיעה כנראה למסקנה שאין הצר שווה בנזק המלך, והמשך החזקתו של האיש במעצר פוגע באינטרסים שלה.
השגרירות האמריקנית ארגנה לעקאל קבלת פנים במלון מצודת דוד. הוא הגיע כחוש וחלש, וללא שרוכים בנעליים. מכאן החלו פעולות מהירות להעברתו למקום מבטחים במדינה זרה. עקאל ומשפחתו הוטסו לחו"ל ושוכנו זמנית בבית חב"ד, עד אשר נשכרה עבורם דירה לטווח ארוך במקום שבו יוכלו לשקם את חייהם ולבנותם מחדש.
מול כל העולם
הסיפור כולו תקדימי. למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה שבה המעצמה הגדולה בעולם הפעילה לחץ ישיר לשחרור שבויים בנסיבות אלו. הפרשה מציפה את אחת הנקודות הבעייתיות ביותר בתחום זכויות האדם ברש"פ – היחס האלים לסוחרי קרקעות שכל חטאם הוא שיתוף פעולה כלכלי־מסחרי עם יהודים. לכן, בצד הישראלי, נדרש שינוי מערכתי. יש להשוות את היחס לגורמים זרים המסייעים בגאולת קרקעות למשתפי פעולה בתחום הביטחוני.
רגע לפני הטסתו של עקאל לחו"ל נותרה עוד בעיה שהיה צריך לפתור. התברר שעם מעצרו ברשות החתימו אותו החוקרים הפלסטינים על מסמך משפטי שלפיו הוא מבקש להקפיא את ההליכים שפתח לפינוי הדייר השוכר מבית הארי. עקאל חתם על מסמך חדש, ובו דרישה לפתיחה מחודשת של התיק.
ברש"פ ניסו לטרפד את המהלך והחליפו את הדייר בדיירת בשם זהרה חוסינה. מדובר בתושבת הכפר עין־סיניא, הטוענת שהיא אחת מצאצאי הבעלים המקוריים שהחזיקו בעשרה אחוזים מהנכס. היא הוחתמה על תצהיר שלפיו היא יורשת המתגוררת בנכס של אבותיה. לרש"פ היה ברור שלמהלך אין סיכוי, אולם מטרתו הייתה לגרור את העמותה לעוד כמה שנים של התכתשויות משפטיות.
בעטרת כהנים הבינו שהמהלך הטקטי עלול להתגלגל לאיום אסטרטגי. התורם לנכס היה מוכן לקנות רק נכסים בטוחים מבחינה משפטית, ובזה תם חלקו. שיפוץ הנכסים, השכרתם והגנה משפטית עליהם הם באחריותה הבלעדית של העמותה. בעטרת כהנים לקחו הלוואת ענק כדי לרכוש את הבית, שכן כל עוד מעמדו המשפטי לא הוברר התורמים לא היו מוכנים לתת את חלקם. גרירת הנכס להתכתשות ארוכה בבית משפט הייתה מכניסה את העמותה למשבר תקציבי עמוק.
המוצא האחרון שנותר הוא לנסות להשתמש בסעיף 18ב לחוק המקרקעין, הקובע כי "תפס אדם את המקרקעין שלא כדין, רשאי המחזיק בהם כדין – תוך שלושים ימים מיום התפיסה – להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם". סעיף החוק הזה הוא ביטוי מודרני להלכה העברית הקובעת כי "עביד איניש דינא לנפשיה" (עשיית דין עצמי בסכסוכים אזרחיים), ואולם כמו דעת רוב הפוסקים בהלכה, גם בחוק הישראלי הסעיף מפורש בצמצום. הפעלת כוח מתפרשת בפסיקה כהיתר לקרוא למשטרה ותו לא. בעמותה העריכו שאם הם יחזירו לעצמם את החזקה בצורה מתוחכמת, ובית המשפט יבין שגב' חוסינה איננה דיירת תמת לב אלא שליחה של הרש"פ, היא לא תקבל סעד זמני של פינוי.
הם הציבו אחריה מעקבים, וגילו שהיא מחזיקה בבעלותה וילה מפוארת בעין־סיניא. הם ניצלו נסיעה שלה כדי להיכנס לבית, להחליף את המנעולים ולהתקין מצלמות אבטחה. כאשר חוסינה פנתה לבית המשפט, אנשי העמותה הציגו את התצלומים המפלילים המוכיחים שכלל לא מדובר בדיירת תמת לב אלא בשליחה של הרש"פ. כאמור, בקשתה לפינוי הנכס נדחתה בשבוע שעבר.
"באשר למבקשת, התברר כי מרכז חייה הוא בעין־סיניא, שם ביתה ושם מתגוררת משפחתה מזה עשרות שנים", כתבה השופטת. "מהאמור עולה כי אין מדובר במקרה הרגיל בו נאלץ אחד הצדדים להיוותר ללא קורת הגג הקבועה בה התגורר. אעיר עוד כי לא נעשה שימוש באלימות או באמצעים בלתי חוקיים בכניסתם של שני הצדדים לנכס, ולפיכך אין הדבר מהווה שיקול בעניין זה".
גורמים בשטח מציינים שאת המאבק על האחיזה הקרקעית בירושלים מנהלים הרשות הפלסטינית, הטורקים, מדינות המפרץ, המרוקנים, הירדנים, ומולם רק עמותה אחת. קק"ל איננה רוכשת נכסים באגן הקדוש, והמאבק על האחיזה בו נעשה כולו באמצעות תרומות פרטיות. העלויות האדירות של מאמצי גאולת הקרקעות דורשות ממנה משאבים ניכרים, ולכן היא יוצאת למסע התרמה ביום ירושלים.
המאבק על הריבונות בירושלים העתיקה הוא שליחות אישית של משוגעים לדבר: לא רק הרכישות והמאבקים המשפטיים הם מסע ייסורים מתמשך, גם מגורי המשפחות במקום דורשות מסירות נפש לא פשוטה. מילא שבכל יציאה אתם עוברים ברחוב שכל חמישים מטר נרצח בו יהודי, איך סוחבים שקיות של קניות לאורך קילומטר מהחניון לבית? איך מנהלים שגרה משפחתית כאשר כל שישי בצהריים, כל חודש הרמדאן ולאורך החגים המוסלמיים, המונים גודשים את הרחובות והיציאה החוצה כמעט בלתי אפשרית. מסירות נפש כבר אמרנו?
בעמותת עטרת כהנים בחרו שלא להגיב לכתבה. 
