משאית בטון מגיעה לאתר בנייה, שופכת את תכולתה וממשיכה בדרכה. זה מה שקורה בדרך כלל ברוב המקומות. אבל ברובע היהודי בירושלים משימה כזו היא עניין מסובך במיוחד: המשאית רחבה מכדי לעבור בכביש הצר המוביל לרובע משער יפו, ולכן היא נכנסת דרך שער האשפות ונוסעת נגד כיוון התנועה עד חניון הרובע. כל זה בתיאום של ימים מראש עם המשטרה, שסוגרת את הכביש לתנועה למשך דקות ארוכות. לאחר הגעת המשאית לחניון יעמיסו טרקטורונים את הבטון שבקרבה, ובלא פחות מ־15 נסיעות הלוך ושוב יעבירו את חומר הבנייה הבסיסי ליעדו.
זוהי רק אנקדוטה אחת, הממחישה את החיים המורכבים ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. ומי שאחראי לכל המתרחש בו הוא הרצל בן־ארי, 63, מנכ"ל החברה לשיקום ופיתוח הרובע. מדובר בחברה ממשלתית של משרד השיכון, שהוקמה ב־1969 במטרה לבנות ולשקם את הרובע היהודי. בן־ארי משמש בתפקידו זה שנתיים וחצי, ולדבריו אחרי דשדוש של כעשרים שנה הרובע מצוי בבליץ של מיזמים ופעולות שמטרתם לחולל בו מתיחת פנים משמעותית.
ממשרדו בקומה השנייה של בניין רוטשילד בכיכר בתי מחסה, מספר בן־ארי על תולדות הרובע: "פרופ' נחמן אביגד, שחפר את כל הרובע אחרי מלחמת ששת הימים, אמר שקרו לרובע הזה שני ניסים: הראשון, שהירדנים החריבו אותו כליל. השני, שהם לא יישבו אותו באנשים אלא הותירו אותו בחורבנו. המציאות הזו נתנה הזדמנות נהדרת לחפור את כל הרובע ולגלות את האוצרות שיש לנו היום – הקארדו, החומה הרחבה, הבית השרוף, הרובע ההרודיאני ועוד. אם היו כאן בתים, נניח כמו בכפר השילוח, כל אלה היו נשארים קבורים מתחת לאדמה מבלי יכולת לחשוף אותם".
הירדנים החריבו הכול, כלומר כל מה שאנחנו רואים היום ברובע הוא שחזור?
"הרוב. הבית הזה שאנחנו נמצאים בו, בית רוטשילד, נהרס רק חלקית ושופץ. אבל רוב הבתים נהרסו, וחלקם התפוררו ב־19 השנים שבין מלחמת השחרור לששת הימים. למה לא גרו כאן ערבים בתקופה הזו? ההערכה שלי היא שמבחינתם המקום היה מקולל כי יהודים גרו פה לפני כן. בכל מקרה, החברה שהוקמה בשנת 1969 הייתה צריכה לשקם את כל הרובע, את המוסדות, בתי הכנסת ועוד. החברה עשתה עבודה עצומה, אבל בעשרים השנים האחרונות כמעט לא הייתה התחדשות ברובע וזה היה בעוכריו. בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו דוחפים הרבה פרויקטים כדי לתת מתיחת פנים משמעותית לרובע, שהוא חלומם של יהודים במשך דורות.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הגעתי כילד עם אבי לירושלים, עוד לפני 1967. עלינו לתצפית לעבר העיר העתיקה שאליה אי־אפשר היה להגיע, ואני זוכר אותו עומד שם למעלה ובוכה. שאלתי אותו למה הוא בוכה, והוא אומר לי 'אלפיים שנה חלמנו להגיע לכאן, סוף־סוף הגענו ואנחנו לא יכולים לגעת במקום'. והנה סגרתי מעגל. לא רק שחזרנו למקומות הללו, אלא אני זה שאחראי על פיתוח הרובע".
לפני כן היית ראש מועצת קרני־שומרון. איך מגיעים משם לירושלים?
"היה מכרז לתפקיד, וחבר שלי סיפר לי עליו ואמר שלדעתו זה ממש מתאים לי. אמרתי לו שהמכרזים האלה תפורים ושאין מצב שאקבל את התפקיד. הוא אמר לי 'נניח שזה תפור, אבל אם מסיבה כלשהי האדם המיועד לא יצליח לעבור, הרי יצטרכו מישהו אחר, מה אכפת לך להגיש מועמדות?'. אז הגשתי. היה מסלול ארוך ומפרך של מבחנים וראיונות, אבל ברוך השם התקבלתי פה אחד על ידי הגוף הבוחר וגם על ידי כל שומרי הסף שאחראים על הליך הבחירה. השבוע ימלאו שלוש שנים בדיוק למעבר שלנו לגור בירושלים, ברחביה. החלטתי להתמסר לתפקיד יום ולילה. אני רואה בזה שליחות".
כבוד להיסטוריה
אחרי השיחה במשרד אנחנו יוצאים לסיור בשטח. בן־ארי מתהלך ברובע כרוח סערה. נכנס מדלת צדדית, כמעט בלתי נראית, ויוצא באמצע הקארדו; חותך דרך סמטאות עלומות ועולה במדרגות שנדמה כי אינן מובילות לשום מקום, אך בסופן עוד פיסת היסטוריה שמעולם לא שמעתי עליה. בין לבין הוא מפגין ידע ויורד לפרטים הכי קטנים, עכשוויים והיסטוריים, עוצר לומר שלום ולדרוש בשלומם של תושבים ובעלי עסקים, שואל קבוצות מטיילים מהיכן הם ומברך אותם בחיוך ב"ברוכים הבאים לירושלים". שריף מקומי לכל דבר ועניין.
אני מבקש ממנו להתייחס לדיסוננס שמתקיים ברובע היהודי. מצד אחד, זוהי אחת השכונות היקרות והיוקרתיות בירושלים. מצד שני, התנאים כאן מאוד לא פשוטים – צפיפות כרונית, מחסור קריטי בחניות והמוני מבקרים שמתייחסים למקום כאל שטח ציבורי במשך כל שעות היממה.
"אני לא חושב שיש עוד מקום בעולם שבו רובע עתיק משמש למגורים", משיב בן־ארי. "בדרך כלל מקום כזה משמש למסחר, תיירות ובילוי בלבד. פה אנשים חיים, ולמי שגר פה מגיע צל"ש כי זה באמת מאוד קשה. גרות כאן 600 משפחות, מוסדות ועסקים שונים, וכולם על 220 מקומות חניה בלבד על בסיס מקום פנוי. גם מי שכבר מוצא חניה צריך ללכת הרבה ברגל הביתה עם שקיות מהקניות. בנוסף יש כמובן הרבה מבקרים שמדברים בקולי קולות ומעירים את השכנים, תופעה שבולטת במיוחד בחגים ובימים הנוראים עם סיורי הסליחות. מצד שני זו זכות ענקית לגור כאן, ומי שגר כאן מבין שהמקום כל־כך חשוב שהמחיר היקר שווה הכול".
יש כאן בתי רפאים של יהודים עשירים מחו"ל, שמתנאים בנכס ברובע היהודי?
"הרוב המוחלט מאוכלס. יש בתים בודדים של מה שאתה מכנה בתי רפאים, ממש בודדים".
סיפרת שעד לפני עשרים שנה היו כאן הרבה התפתחויות, ואז הרובע נעצר. למה בעצם?
"הייתה תחושה של עשינו, גמרנו, עכשיו נתעסק בשימור הקיים. אבל הזמן עושה את שלו ויש הרבה דברים שמחייבים התייחסות. למשל, מדרכות שחייבים לתקן כדי שאנשים לא ייפלו. יש ענייני אסתטיקה שמאוד חשובים לי. חזיתות הבתים והחנויות, השילוט, המזגנים, תאורה, כבלים – היום כל הדברים האלה מגובבים ולא אחידים, כל אחד עושה מה שהוא רוצה. יזמתי פרויקט בשם 'קריה יפהפייה', שמטרתו מתיחת פנים משמעותית לכל הרובע, בדגש על הרחובות והאזורים המתוירים – היהודים, משמרות הכהונה, תפארת ישראל, כיכר החורבה וכיכר רוסנק, רחוב חב"ד".
אז מה בתכנון?
"יש תוכניות לכל רוחב הגזרה. למשל, ברובע מפוזרים עשרות פריטים ארכיאולוגיים שמונחים סתם כך ברחוב כאבן שאין לה הופכין. אני רוצה לאסוף את כולם ולהציג אותם בצורה מסודרת ומכובדת, עם תאורה והסברים. ואם יתברר שיש ממצא שאינו מספיק מעניין, שלא יישאר כאן. זה מפגע שמבזה את רשות העתיקות ואותנו.
"התחלנו פיילוט לאורך אחד הרחובות שבו אנו מסדרים ריהוט רחוב אחיד, תקן לפרגולות, אותם צבעים לכל החזיתות, קצת גינון, שילוט מסודר, הנחת הכבלים השונים בתוך תעלות. רק לגבי תאורה, כרגע יש 15 סוגי פנסים שונים ברובע. למה שלא יהיה סוג אחד? בכיכר רוסנק שמנו פינת ישיבה מעוצבת ועשינו חריצה בכל האבנים של הרחוב למניעת החלקה. בכיכר החורבה, העירומה כרגע, נבנה פרגולות ומקומות ישיבה".
אלה עניינים קוסמטיים, לא שהם לא חשובים. מה מתוכנן מבחינת ממצאים ועתיקות?
"החומה הרחבה, שנמצאת במרכז הרובע, נחשפה על ידי נחמן אביגד בתחילת שנות השבעים. זה ממצא שסיים מחלוקת אקדמית ארוכת שנים בשאלה עד היכן הגיעה חומת העיר העתיקה בימי בית ראשון. כיום, מי שמגיע לשם לא מבין מה הוא רואה. השגנו תקציבים בשיתוף המשרד לענייני ירושלים, נסגור את המקום ויהיה שם אתר מרשים עם הרבה אלמנטים, כולל מופע אורקולי על שלושה מסכים שמספר את סיפור המקום וגילויו. כך המבקרים יוכלו להיחשף להיסטוריה כראוי. בקארדו יש כיום קיר חשוף, אנחנו נעשה שם בשנה הקרובה ציור קיר ענק שיספר את סיפור ירושלים מדוד המלך עד דוד בן־גוריון. מקום נוסף שאנחנו עוסקים בחידושו הוא הרובע ההרודיאני. גם כאן, מי שנכנס היום למקום לא כל־כך יכול לקלוט מה הוא רואה. אנחנו עומדים לשפץ את המקום ולהשקיע בו הון תועפות – 15 מיליון שקל".
מי מממן את כל הפעילות שלכם?
"אנחנו חברה ממשלתית, אבל אין לנו תקציב ממשלתי. נעזרים בתרומות, ולפרויקטים מסוימים בשיתופי פעולה עם משרדי ממשלה שונים. התקציב השוטף ממומן מדמי כניסה לאתרים שנמצאים באחריותנו כמו מרכז דוידסון, בית כנסת החורבה, הבית השרוף והרובע ההרודיאני. עזרה של משרדים אחרים היא עניין חדש יחסית, אחרי הרבה שנים שאמרו לנו להסתדר עם משרד השיכון. השרים הבינו שמדובר בעניין חשוב ולאומי, שלא שייך רק לתושבי הרובע".
להנמיך רמקולים בבקשה
אבל כל אלו הם המתאבן. שני המיזמים הגדולים באמת שהחברה בראשותו של הרצל בן־ארי עמלה עליהם הם "מעלית הכותל", והקמתו מחדש של בית הכנסת "תפארת ישראל".
"כבר בימים הראשונים בתפקיד הבנתי שמעלית הכותל היא פרויקט דגל", מספר בן־ארי. "ראיתי איך האנשים המבוגרים עולים מדרגה מדרגה, אימהות ואבות, עגלות עם ילדים, נשים בהיריון – כולם צריכים לעלות ולרדת 140 מדרגות בדרך מהרובע היהודי לכותל ובחזרה. זה לא אנושי. הייתי בטוח שאתחיל את הפרויקט ומהר מאוד אצליח לגייס תורמים. אני מודה שלא כל־כך הצלחתי, אבל כן הצלחנו להעביר החלטת ממשלה להקצבת 30 מיליון שקל לטובת הפרויקט הזה. הכניסה למעליות תהיה ליד מכון המקדש, ומשם הם ירדו 26 מטר עד מפלס הכותל, שם נחפור מנהרה באורך 70 מטר עד כיכר גורן, הכניסה לרחבת הכותל. במסגרת הפרויקט הזה ניצור מרפסת תצפית ענקית, גבוהה בשני מטרים וגדולה פי חמישה ממה שהיה עד כה, 60 תאי שירותים, ואולם רב־תכליתי בקומה השנייה.
"אלא שכמו כל דבר בעיר העתיקה, גם המעלית הזו אינה רק פרויקט הנדסי. ברגע שמגיעים לסלע אין בעיה לחפור כי שם אין ממצאים ארכיאולוגיים, אבל עד שמגיעים לשכבה הזו אנו פועלים מאוד בזהירות ועם פיקוח מתמיד של רשות העתיקות. בפיר המעלית כבר הגענו לסלע, אבל יש מקום שבו רשות העתיקות עצרה את העבודה למשך חודשיים כי הם רצו לבדוק איזה ממצא. עכשיו נתנו לנו הנחיות מה לעשות כדי שנוכל לחדש את העבודה, וכמובן נבצע אותן. אני מקווה שברגע שנעבור את כל המכשולים, המעלית תהיה מוכנה לשימוש לתועלת הציבור בעוד שלוש שנים".
הפרויקט הגדול הבא הוא כאמור שיקום בית הכנסת 'תפארת ישראל'. מדובר בבית כנסת שהוקם באמצע המאה ה־19 על ידי חסידי רוז'ין, ושיחד עם בית הכנסת 'החורבה' היווה אחד מסמליו הבולטים של הרובע היהודי. שתי הכיפות של שני בתי הכנסת הגבוהים בלטו למרחוק והיו גאוות הרובע במשך שנים רבות. אחרי מלחמת השחרור הרסו הירדנים את שני בתי הכנסת עד היסוד, למעט חלק מחזית בית הכנסת 'תפארת ישראל'. מאז שוקם 'החורבה' באופן מעורר התפעלות, וכעת הגיע תורו של 'תפארת ישראל'. מדובר בפרויקט אדיר ממדים ותקציב, המוערך בכ־50 מיליון שקלים שיגיעו מקופת המדינה. גם כאן מתנהל הפרויקט לפי הקצב שקובעת רשות העתיקות, במיוחד לאחר שבמקום נמצאה משקולת מימי בית שני, זהה לזו שנמצאה ב'בית השרוף', כמה מטרים משם.
אתה מאוד מוכוון לטובת המבקרים. אין תלונות מצד התושבים שהם כביכול פחות נלקחים בחשבון?
"יש ברובע מנהל קהילתי, ואנחנו עובדים איתו יד ביד. כל תוכנית שאנו מעלים מוצגת בפני התושבים, אנחנו מזמינים אותם ושומעים מה יש להם לומר. למשל, בפרויקט החומה הרחבה התברר שיש שני חלונות של בתים פרטיים שיושפעו ממנו, ואנחנו מוצאים להם עכשיו פתרונות. התפקיד שלי הוא גם להתייחס לתושבים ולעזור במה שאפשר. כשבאים עשרות אלפים לסליחות אין לי מה להגיד, מקסימום אני יכול לבקש מהמדריכים שלא יעבדו עם מגבירי קול, להסב את התנועה כשאפשר לטובתם, פעולות ברמה הזו. אנחנו לגמרי מוכוונים לטובת התושבים, והכול מתואם איתם. בסוף זה הרי גם לרווחתם, יותר ניקיון ויותר סדר".
נדמה שחילונים כמעט לא פוקדים את הרובע.
"זה דבר שמאוד מטריד אותי, וגם את ראשי העיר. מצד שני, חלק מהתושבים היו מעדיפים לראות את המקום הזה יותר סטרילי, אם לנקוט בלשון נקייה".
כלומר, שיגיעו רק דתיים ששומרים על צניעות?
"כן, ולדעתי יש להם טעות בעניין הזה. הייתי ראש מועצה בשומרון, ותמיד אמרתי לחבריי שאנחנו חייבים להיות מחוברים לתל־אביב. לא משנה כמה תושבים יהיו ביו"ש, אם תל־אביב לא תהיה מחוברת – יהיה לנו מאוד לא פשוט. זה נכון גם כאן. אם העם יוותר על הרובע, הכול ילך פייפן. גם התושבים פה צריכים להבין את החשיבות של המקום הזה: חלום של דורות שלא שייך למגזר מסוים, אלא לכל עם ישראל. אני חושב שבגדול הם מבינים וכן נשמר איזון בריא, גם אם פה ושם יש תלונות. מה שקשר את עם ישראל לארץ ישראל זה המשפט 'לשנה הבאה בירושלים'. לא חלמנו כל השנים על ירושלים סקטוריאלית".
אתם שכנים ממש צמודים של הרובע המוסלמי. יש בעיות ביטחון?
"כשהגעתי לכאן חשבתי שהנושא של הביטחון יהיה אחד המשמעותיים בעבודה שלי, מהר מאוד הבנתי שלא. אמנם אין גדר או משהו אחר שמפריד בין הרובעים, אבל אין אדם שיכול לקנח את האף בלי שיהיה במעקב. הכול מרושת במצלמות, והביטחון כאן פנטסטי. אמנם לא רואים את אנשי הביטחון, אבל הם נוכחים כל העת".
מה החזון שלך לרובע היהודי?
"להביא לכאן יותר אנשים, שירגישו שהם חוזרים הביתה. שהמקום הזה הוא לא פרוזדור לטרקלין, אלא הטרקלין עצמו שיש בו המון מה לעשות".
