יום שחרור ירושלים הוא מועד קשה לירדנים. בעבורם זהו יום התבוסה במלחמה שהם לא רצו להשתתף בה. על הצד המנצח במלחמה סופר רבות. הכרעת הקרב בגבעת התחמושת, פריצת הצנחנים דרך שער האריות, תקיעת השופר בכותל המערבי והקריאה האלמותית "הר הבית בידינו". מהצד הירדני זוכרים בעיקר את הבושה ותחושת ההפסד.
"נולדתי בכפר סחאב, מדרום־מזרח לבירה רבת־עמון", מספר לנו עוואד אל־מחרמה, אזרח ירדן. "רוב תושביו היו סוחרים או פקידי ממשל. אבי היה חייל בלגיון הירדני. הילדות שלי ושל אחיי הייתה סביב שירותו הצבאי. אבא התגייס לצבא בשנת 1947 והשתחרר ממנו אחרי 30 שנה. היו תקופות שלא ראינו אותו חודשים ארוכים, ורגעים רבים שהיינו בטוחים שהוא כבר לא בין החיים. כמו אז כשיצא להילחם על ירושלים.
"כשהמלחמה נפתחה אבא שלי היה כבר בחזית. שמענו ברדיו שהצבא הירדני יוצא למלחמה להגן על ירושלים והאומה הערבית. המורים בבית הספר ניסו להחדיר בנו תחושה של לאומיות ואחדות ערבית, אבל אני, ילד בן שמונה, בכיתי כל הזמן. לפני שאבא הלך, הוא לקח אותי הצידה ונתן לי נאום שלא אשכח כל חיי. אמרתי לו שאני לא רוצה שילך, אבל הוא ניגב לי את הדמעות והזכיר לי שאני האח הבכור ויש לי תפקיד. הוא השביע אותי שאשמור על המשפחה, על אימא ועל הבית. הוא אמר לי 'אני סומך עליך' והלך".
ראזי רבעבע שירת כקצין בצבא הירדני. הוא נולד בשנת 1944 בעיר עג'לון שממערב לבירה, למשפחה מהשבט ההאשמי. הוא למד במכללה צבאית וסיים את שירותו בדרגה המקבילה לסגן־אלוף. בעת המלחמה על ירושלים הוצב בשכונות המזרחיות של העיר.
בשיחת טלפון מהוססת מרבת־עמון, ואחרי גישושים זהירים, הסכים רבעבע לגולל את סיפור המלחמה כפי שנשקף מעיניו של קצין בן 23. "עד שהמלחמה נפתחה לא ידענו שאנחנו הולכים להילחם. לא היינו מוכנים למלחמה, אבל האמנו במפקדים שלנו ובידיעות הכוזבות שקיבלנו מהמצרים שלפיהן הם מצליחים לנצח את הצבא הישראלי בתחילת הלחימה. פיקדתי על פלוגה שהייתה אחראית לקו שמבית־חנינא דרך שועפאט עד שער שכם. מפעם לפעם הייתי מדלג גם לעמדה הסמוכה למעבר בין ירושלים הערבית והיהודית".
הממלכה ההאשמית נתפסה בעיני מדינות ערב כיציר כפיו של המנדט הבריטי, וכשלטון חסר לגיטימיות. המלך חוסיין חשש שמלחמה עם ישראל תותיר את הממלכה ללא הגנה מעברו המזרחי של נהר הירדן, ואז תותקף בידי אחת ממדינות ערב. מנגד ניצב נשיא מצרים נאצר, שהיה נחוש להחזיר את כבודם של הערבים ולהשמיד את ישראל במלחמה משולבת. הוא פינה את חיילי האו"ם מסיני והכניס לשם את חייליו, סגר את מְצרי טיראן ואיגד את מנהיגי ערב. נאצר לחץ על המלך הירדני להצטרף למערכה, והצליח לשכנע אותו לחתום על הסכם משותף, ולהכריז על הקמת מפקדה צבאית משותפת למצרים, סוריה, עיראק וירדן.
"היהודים עבדו עלינו"
ב־5 ביוני 1967 החלה ירדן במתקפה על ירושלים. היא הפגיזה מבנים במערב העיר, וכבשה את ארמון הנציב. "ישראל מאשימה את ירדן בהפרת הסכם שביתת הנשק, אבל אלינו הגיע מידע מודיעיני על טנקים ישראליים שנעים לכיוון ירושלים אחרי החתימה על הסכם הפסקת האש", פותח רבעבע בהצגת נקודת מבטו. "על פי ההסכם אסור היה להכניס נשק כבד לירושלים, וישראל הפרה אותו. כל האדמות שהיהודים כבשו נכבשו בגלל ביטול ההסכם.
"כחיילים צעירים שמחנו שנוכל סוף סוף להילחם, אבל לא היינו מודעים למראות ולחוויות הקשות. במהלך מבריק ירדן שינתה את מיקומם של התותחים, ובכך הערימה על חיל האוויר הישראלי. ההתקפה הזאת הייתה מוצלחת למדי, אבל שעות בודדות אחריה היינו בעיצומם של הקרבות. מעמדה גבוהה שהשקיפה על מעבר מנדלבאום החלו החיילים הישראלים לירות עלינו ללא הפסקה. הגעתי למקום וראיתי את מפקד הכוח נושם את נשימותיו האחרונות. המלחמה על השליטה במעבר נמשכה כמה שעות. הצלחנו להתמודד עם חילופי האש, עד שהישראלים הביאו מקלעים כבדים.
"דילגנו לאזור שייח'־ג'ראח, שם היינו מוגנים יותר. שדה מוקשים מנע מהכוח הישראלי להתקרב. בקרב גבורה הצלחנו לעצור את המתקפה הישראלית הראשונה, אבל ברקע שמענו על נפילת הכוחות הירדניים בארמון־הנציב, בצור־באהר ובנבי־סמואל. בלילה השני של המלחמה שמענו קולות של מסוקים ומטוסים. כוח מיוחד התקרב לאזור שייח'־ג'ראח, וניסה לשבור את קו ההגנה הירדני באמצעות תותחים, טנקים ומטוסים. נלחמנו בגבורה ושמרנו על קו ההגנה, אבל אז זיהינו שמסוקים הנחיתו כוחות מאחורינו. המתנו לתגבורת".
התגבורת הירדנית לא הגיעה. המטוסים הישראליים, שהשלימו את משימתם מול הצבא המצרי בדרום, השמידו אותה בדרכה מחברון. "הכוחות הישראליים השתמשו בתכסיסים כדי להטעות אותנו. הם הסתננו מאחורינו ושמו על הכלים שלהם תמונות של נאצר ושל שליט עיראק. חלק מהחיילים הישראלים האלה עלו מעיראק. הם דיברו ערבית בניב עיראקי, ואנחנו חשבנו שאלה חיילים שבאו לעזרתנו".
יומיים אחרי שנפתחה המערכה על ירושלים, מצב הירדנים היה בכי רע. הם נסוגו מהשכונות במזרח ירושלים, ואיתם הקצין רבעבע שנותר עם כוח מצומצם. "נענו משכונה לשכונה, כשברקע כל הזמן קולות של טנקים ומטוסים. כשהיינו בשכונת מוסררה שלחתי חמישה חיילים עם נשק נגד טנקים, והם נורו בידי החיילים הישראלים שהתקדמו לעיר העתיקה. חייל שלי הודיע שמערכת הקשר שלנו נפלה. התחושה הייתה קשה. האויב הגיע מכל מקום, אנחנו מנותקים מקשר ואין כל תקווה. הייתי עם כוח של כ־100 חיילים מול אלפי חיילים ישראלים שהיו מצוידים בטנקים ונשק כבד. הכנו את עצמנו למלחמה עד המוות".
האו"ם פתח דלת
הידיעות על התבוסה הירדנית הגיעו גם למשפחת אל־מחרמה בכפר סחאב. עוואד בן השמונה היה בטוח שאביו לא יחזור. אימו ואחיו נערכו לגרוע מכול. "ביממה הראשונה היו ידיעות כוזבות על ניצחון הכוחות המצריים והסוריים, אבל מהר מאוד הבנו שהתמונה שונה. לא ידענו איפה אבא משרת, רק שהוא תמיד בחזית הלחימה. חיילים פצועים חזרו מהמלחמה, והדודים שלי התחילו לחפש מידע. הם עברו מבית חולים לבית חולים ולא מצאו. היינו בטוחים שאבא מת".
הקצין ראזי רבעבע התנייד בחסות החשכה בין החיילים הישראלים, חושב איך יציל את חייליו ממוות או משבי. "היינו בוואדי ג'וז, והבטתי למעלה על הגבעה שעליה היה מבנה האו"ם. על פי ההסכם, לשום כוח צבאי אסור היה להתקרב למקום, אבל במקרה שלנו לא הייתה ברירה. חשבתי שאם נשהה במבנה האו"ם, הכוח הישראלי לא יפגע בנו. התחלנו לרוץ לכיוון המבנה, ובכל כמה מטרים נפל חייל מירי ישראלי. כשהגענו למקום נתקלנו בדלתות סגורות. אחד המשקיפים פתח לנו בסופו של דבר, ונכנסנו פנימה. מהמבנה הזה ראינו את גבעת התחמושת ואת שייח'־ג'ראח עולים באש. ההרס והחורבן היו בכל מקום. השמיים היו שחורים והאדמה צהובה כמו כורכום. עד היום אני יכול להריח את ריח אבק השרפה.
"ביום השלישי למלחמה הבנו שירושלים כולה נכבשה. הייתה מחשבה להגיע בחסות החשכה למסגד אל־אקצה, ולפתוח במתקפה אחרונה על הכוחות היהודיים במטרה למות מות קדושים, ומחשבה אחרת למסור את עצמנו לאו"ם".
בסופו של דבר, הכוח של רבעבע החליט אחרת. "דילגנו מבית לבית וקיבלנו עזרה, אוכל והגנה מתושבים מקומיים. כשהבנתי שאין כל ברירה, פקדתי על החיילים שלי להחביא את כלי הנשק, להתפזר בין הבתים וללבוש בגדים אזרחיים במטרה להיטמע באוכלוסייה. אני נשארתי בירושלים במשך שבוע, ואז הלכתי בבגדים אזרחיים למעבר הגבול".
שאיפה לשלום
"כמה ימים אחרי המלחמה הודיעו לנו שאבא פצוע ומאושפז בבית חולים", מספר עוואד אל־מחרמה. "הלכנו לבקר אותו, וראינו שרגלו נקטעה. בתחילת הלחימה הוא עלה על מוקש ופונה מהחזית. במזל הצליח להגיע לטיפול רפואי. הטיפול שלו היה ממושך מאוד, ורק אחרי שעבר שיקום והתאמה של רגל תותבת הוא חזר הביתה. אבא המשיך בצבא, אבל בתפקיד מנהלתי. הוא סבל מאוד מהרגל כל חייו".
תחושות ההפסד, העצב וההשפלה ניכרות בקולו של רבעבע, אף שעברו יותר מ־50 שנה. "קשה לומר שהייתה מלחמה בין ירדן לישראל. המלך לא היה ערוך למלחמה ולא רצה בה. הוא נאלץ להצטרף לכוחות המצריים והסוריים מחשש לאבד את כיסאו. אנחנו בשטח לא היינו מוכנים, והחזיק בכלי נשק ישנים. זאת לעומת הכוח הישראלי, שהפתיע אותנו במתקפה ונעזר במודיעין, בנשק מתקדם ובחיל אוויר שתקף אותנו ומנע הגעה של תגבורת".
כשהוא רואה את חגיגות יום ירושלים ואת דגל ישראל המתנוסס כבר 52 שנה בעיר הוא מתמלא כעס, וגם אמונה שאחדות ערבית יכולה לקרב את קיצה של מדינת ישראל. "ירושלים היא העיר של הנביא מוחמד, והיא חשובה לנו מאוד. האדמה הזאת, שנכבשה במהלך ההיסטוריה על ידי הצלבנים, הממלוכים והעות'מאנים, תחזור אלינו. אני מאמין שסופה של ישראל קרוב.
לטענת הקצין הירדני, "לוּ לבנון לא הייתה חזקה, חיזבאללה לא היה מצליח לנצח את ישראל ולגרום לה לסגת מלבנון. לו ההנהגה הפלסטינית של חמאס לא הייתה חזקה, הם לא היו מצליחים להכריע את ישראל ולהכריח אותה לסגת מרצועת עזה. אם הערבים יהיו מאוחדים, ישראל לא תוכל לנצח מיליארד וחצי מוסלמים שמאמינים שירושלים היא עיר שמקודשת לאסלאם ויש לשחרר אותה".
לעומת רבעבע, ששואף לאסוף שוב את צבאות ערב למלחמה כוללת נגד ישראל, עוואד שבע ממלחמות. הוא עומד היום בראש מוסד שמקדם שלום, ואף ביקר בישראל לפני כמה שנים כדי לקדם שיח חיובי בין העם הירדני לישראלי. "הילדות שלי השפיעה עליי ועל דור שלם בעם הירדני. הרגש הזה, שאני יכול בכל רגע לאבד את אבי, גרם לי לשנוא את המלחמה. אני לא מאחל לשום ילד לחיות כמו שחייתי. ילדים צריכים לגדול מתוך אהבה, יציבות וביטחון".
אל־מחרמה מסכם: "המלך הירדני עבדאללה הראשון אמר אחרי המלחמה ב־1948 שמדינות ערב צריכות לקבל את המציאות שיש שתי מדינות, ישראלית וירדנית. היום, אחרי המלחמות ואחרי הקורבנות הרבים שנפלו משני הצדדים, הפתרון הזה נראה רחוק מתמיד. ניסינו את המלחמה, וראינו שההרג רק מביא לצרות. צריך לשאוף לשלום בין העמים".
