"מתוך השריפה הזאת יהיו חיים חדשים"

"זו נראתה בתחילה עוד שריפה, כמו רבות אחרות שהיו בקרבת המושב", משחזר ויליאם ריצ'מן, תושב מבוא־מודיעים. "היינו בטוחים שתוך שעתיים־שלוש נחזור. לא לקחנו כלום, נכנסנו למכוניות ונסענו לתחנת הדלק הקרובה. כשעבר הזמן ועדיין לא אמרו לנו שאפשר לחזור, אשתי ואני נסענו לבריכה בשילת להירגע. בבריכה כבר ראיתי שהצבע של העשן משתנה. הוא כבר לא היה צבע של שריפת יער, והיה ברור שכל מיני חומרים נשרפים שם. זה נמשך שעות, ונראה כמו אזור מלחמה".

ריצ'מן, 74, מתגורר זה ארבעים שנה בישוב מבוא־מודיעים, ש־40 מתוך 50 בתיו עלו באש בדליקת הענק שהשתוללה ביום חמישי שעבר באזור יער בן־שמן. הוא הגיע לשם בסוף שנות השבעים יחד עם עוד קבוצה מתלמידיו של ר' שלמה קרליבך, שהעניקו למקום במהלך השנים את אופיו הייחודי. ריצ'מן הוא אספן ותיק, בין היתר של כלי נגינה, ובמשך השנים אגר רבים ונדירים כאלה מכל רחבי העולם. כולם עלו באש.

תגובתו למראה האובדן לא הייתה שגרתית: "כשהגעתי למושב ביום שני וראיתי מה קרה, באופן מפתיע לא הצלחתי להפסיק לצחוק. צחקתי כי ראיתי את הקונטרסט בין הערימות ובין החלומות והדמיונות שקישרתי לחפצים האלה, ועכשיו הם כבר לא קיימים. נותרו החלומות. הקמתי כמו מזבחות לרעיונות האלה, ומרוב חפצים כבר לא ראיתי את הרעיונות. זה כאילו שה' אומר לי באמצעות השריפה שאין לי ברירה אלא להרפות. באחד הלילות השבוע לא הצלחתי לישון, ואז הבנתי שאם אפסיק לחשוב על החפצים ועל האובדן שלהם, אני מאפשר לאור גדול יותר להבליח ולזרוח על התודעה שלי. הייתי צריך להניח לזה, להרפות, ורק לראות את היופי של הדברים, של העולם".

"השריפה הזאת היא מתנה בעוד מובן", ממשיך ויליאם. "אנחנו, שתמיד מרוכזים בלתת, צריכים להיות בצד המקבל. זה לא קל ומצריך הרבה ענווה, כך שכשנגיע להיות שוב בצד הנותן נדע לעשות את זה יותר טוב, יותר ברגישות. מישהו שאני לא מכיר נתן לי גיטרה אקוסטית נפלאה, זה מדהים", הוא אומר בקול חנוק, ועיניו מתמלאות דמעות. "מתוך השריפה הזאת יהיו חיים, התחדשות. אנחנו נבנה אותו טוב יותר מקודם. הנה, תראי את הבת שלי. היא מתחתנת ביום ראשון ואין לה כלום, הקרוואן שלה נשרף עד היסוד. אבל היא מתחילה חיים חדשים. השריפה קרתה בל"ג בעומר, יום קדוש, וזה עוד סימן שזה משמיים. שום דבר רע לא יכול לקרות ביום קדוש. לפני 46 שנה התארסתי ביום הזה עם אשתי. ר' שלמה ואשתו עשו את הטקס. הנה, תראי, אף אחד לא נפגע פיזית. זה נס עצום".

בשעה שחלקנו קראנו בשבוע שעבר מעל דפי 'מקור ראשון' את הריאיון עם ברכי ספרונג, שממקום מושבה בניו־יורק מנהלת את קשרי החוץ הבינלאומיים של עיריית ירושלים, היא התבוננה בעיניים כלות על בית הוריה האהוב במבוא־מודיעים עולה באש ונשרף עד היסוד. ממרחקים היא הרגישה חסרת אונים מול המחזות הקשים של בית הוריה ובתיהם של חברי ילדותה בוערים כליל. אבל ברכי איננה אחת שתאפשר לתחושות כאלה להשתלט עליה. "עצרתי הכול ואמרתי לעצמי: 'אולי זה רגע ה'אסתר' שלי", היא אומרת. ברכי גייסה את ילידי המושב החיים בארה"ב, וכן מנכ"לי חברות צעצועים, מנכ"ל אל־על ומנהיגי קהילות יהודיות, וכבר ביום שני נחתה בישראל עם 18 מזוודות מלאות בגדים, משחקים, מצעים, מגבות ותרופות שרכשה בעבור תושבי המושב שבו גדלה.

"אנשים כאן הם פליטים, ורציתי שהכול יהיה להם חדש. ניסינו לחשוב מה הם צריכים. יש כאן דברים שאתה לא מבין שאין לך עד שאתה חסר בית". ברכי מראה לי בגאווה תמונות של ילדיה אורזים צעצועים לילדי המושב. "הבן הקטן שלי בטח חשב שזה הכול בשבילו. ועדיין, תראי, כל אחד עוזר".

ספרונג צורפה לוועד פעולה שהקימו השבוע התושבים שאיבדו את ביתם ואת כל רכושם, במטרה לגבש פתרון מול הרשויות. "אנחנו חיים בפחד שישכחו אותנו", אומר אחד מחברי הוועד. נכון לעכשיו המשפחות משוכנות בתנאים קשים, שישה אנשים בחדר, כאשר רבים מהתושבים נתונים במצב נפשי קשה. בוועד הפעולה תובעים הקצאה של תקציב מיוחד לטיפול מיידי במשפחות, שיכלול את שיכונם במקום הולם עד למציאת פתרון קבע.

 

פער הדורות

ישיבת צביה ביד־בנימין הייתה מלאת תכונה השבוע. עשרות מתנדבים שהגיעו מכל רחבי הארץ, ממיינים שקי ציוד ענקיים, מסדרים אותם ומנסים לראות מה עוד אפשר לעשות למען המשפחות ההלומות שאיבדו את כל רכושן. היה שם בלאגן של רצון טוב. "אנשים כל כך רוצים לעזור, אבל לא יודעים איך", מפרשת ברכי. "כל אחד איבד כאן את הבית הפרטי שלו, אבל גם עוד ארבעים בתים נוספים. גדלתי בכל הבתים האלה. מכל אחד יש לי זיכרונות מימי הולדת, מאירועים. אני חברה בקבוצת וואטסאפ של בני המושב שגרים בניו־יורק. אחרי השריפה זאת הייתה הקבוצה הכי עצובה בעולם. כל אחד העלה בבכי את התמונה של הבית שלו. הרגשנו באמת שכל הבתים האלה הם הבתים של כולנו. לכל בית יש את הריח שלו, האומנות שבו, הסיפורים".

ומה יהיה בעתיד? לאן הולכים מכאן?
"בלי להיות יותר מדי פסימית, זו סיטואציה לא פשוטה. המשפחות כאן פליטות. אבל הם יחזרו לבנות את המושב, כולם. אנחנו משפחה, לא סתם מכרים או שכנים. הממשלה תצטרך לקחת אחריות. לצערי אני מרגישה שאני צריכה להילחם בשבילם. אלה אנשים שמגיעים עם כוונות טובות. הם חיים קצת בקטע נאיבי. 'איזה יופי', הם אומרים, 'הספרים של הרב קרליבך ניצלו, איזה נס', אבל רגע, מישהו יצטרך לדאוג שבאמת יעזרו לכם, וזה הדור השני שלוקח את זה על עצמו. פתאום אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לעזור להורים שלנו. הם אמנים, מוזיקאים, עובדי אדמה, אנשי אמונה".

"הצלחתי לדחות את כל המחויבויות שלי, ואני מנסה בטירוף לראות איך אפשר לעזור", אומר אלישע סנד, 28, מבני מייסדי המושב. אלישע, סטודנט באוניברסיטת בן־גוריון המתגורר בבאר־שבע, מהווה דוגמה קלאסית לתפקיד שהדור השני של המושב נוטל על עצמו בימים אלה. "בפרקטיקה האנשים פה על הפנים. הם מדהימים בלתת אהבה, זה היופי שלהם, אבל הם לא יודעים לקבל, לא יודעים להתארגן בצורה מסודרת, להילחם על דברים מסוימים ולדבר עם הרשויות. יש פה הרבה פוליטיקות מול המועצה, הממשלה, הביטוחים. מדהים לראות את הדור הצעיר, שתמיד ההורים לא ממש סמכו עליו כי הוא היה 'הדור הצעיר', זה שעושה שטויות, איך הוא מתפקד עכשיו. ההורים חסרי אונים, מבולבלים וצריכים את כל העזרה שהם יכולים לקבל, והדור הצעיר מחזיק את אירוע החירום הזה. מי שמארגן, יוצר קשר עם הרשויות, מוציא גיוס המונים – זה רק הילדים".

רואים פער עצום בין הדורות בהתנהגות, בתפקוד ואפילו באיך שאתם מתלבשים.
"נכון, עד עכשיו זה הפריד בינינו. אתה רואה את ההורים שלך לובשים טאי דאי ובגדים צבעוניים וזה מצחיק אותך, אבל מדהים לראות כמה חשוב שהילדים תפסו כיוון משלהם. יש כאן אנשי הייטק ושאר תחומים, אנשים מאוד רציניים, והם פה לעזור. עם זאת, לדור הצעיר קשה כי גם להם יש כבר ילדים קטנים. אני רווק ובלי ילדים, ועם הרבה אנרגיה לעזור.

"אנחנו מהניצולים של הטרגדיה הזאת", אומר אלישע על בית הוריו. "היה לנו סוג של מזל. הבתים של השכנים נשרפו כליל, אצלנו רק הגינה נפגעה. הבית נשאר ללא פגע. אחותי ובעלה גם גרים במושב, יש להם בית מעץ. כלומר, היה להם בית מעץ. ההתמודדות שלנו היא איך אתה מסתכל על החברים הכי טובים וקרובים שלך, כשאין להם כלום ולך נשאר הבית. יש לי רגשות אשמה, האשם של השורד. אין מושב. הייתי שם, אין לאן לחזור גם אם הייתי רוצה. הבית עומד אבל אין תשתיות, זה כמו אי. יש פחד שאנשים יבזזו, אבל המקום שומם לגמרי. ב־24 השעות הראשונות אמרו לנו שהבית נשרף לגמרי. נפרדנו מהכול, חווינו את האובדן. כשהגעתי לשם הייתי בשוק".

 

שלב ההלם

שלום שוורץ, אביה של ברכי, הוא איש צבעוני ומתוק. הוא נראה חסיד קלאסי של ר' שלמה: פאות מכסיפות, בגדים רפויים וחיוך למרות הכול. במבטא אמריקני כבד הוא שואל אותי את השאלה הכי מפתיעה מאדם בסיטואציה כזו: "תגידי, היית בבומבמלה לפני 25 שנים?" "כן", אני עונה, לא מבינה לאן השיחה הזו הולכת. "עשיתי את זה עם עוד חבר, זה היה נחמד. כל יום ביישוב יש משהו כזה".

שוורץ שימש יו"ר הועד של המושב במשך שנים רבות. "אני יודע איך להיערך למקרים כאלה", הוא אומר. "ראיתי את השריפה במרחק של קילומטר מהיישוב. אמרתי ברוך השם יש כיבוי, עשינו חיץ בינינו ובין היער. ידעתי שאנחנו בטוחים ושאין שום סיבה שזה יגיע הביתה. הייתה לי גינה מפורסמת באזור, עם עצים יפים ובריכת דגים. השקיתי סביב הבית נגד האש, וישבתי והסתכלתי על הלהבות. כשבאו לפנות אותי לא הבנתי למה. הייתי האחרון שיצא מהיישוב. לא עלה לי במחשבה שהאש תגיע אלינו. אני חושב שהכיבוי לא עשו מספיק, לקח למטוסים המון זמן להגיע. חוץ מעשרה בתים, חדר האוכל הישן ובית הכנסת, הכול נשרף. כל התשתיות הלכו. היה לי בית וצימר, וחוץ מהתמונות של הילדים הכול עלה באש".

מה בנוגע לפיצויים?
"ברוך השם לא חסר לי שום דבר בחיים. יש לי ילדים טובים, נכדים טובים, אני בסדר. אבל הנה שרולי (ישראל סלומון, קב"ט היישוב), עם חמישה ילדים קטנים ואישה בהריון. אין לו בגדים לילדים, אין לו נעליים. הוא מתעסק עכשיו בלסגור את היישוב שלא יבזזו לנו מה שנשאר. מצד שני, אנחנו יישוב של ר' שלמה. הרבה אנשים כותבים לי היום 'אתה לא יודע איך עזרת לחיים שלנו, כשהיינו בשולחן שבת שלכם, בתפילה שלכם, באהבה שלכם'. אז אם זה מסודר ברוחני, זה יהיה גם מסודר בגשמי. אנחנו נבנה את זה יותר יפה, יותר חזק ויותר טוב לתפארת ישראל. אני לא מוותר על שום דבר, וזאת ההזדמנות שלנו לסדר את היישוב כמו שצריך".

מני כץ, יועץ ארגוני שמטפל בקהילות במשברים דומים ושגויס עכשיו לסייע ליישוב החרב, סבור ששיקום מהיר של היישוב הכרחי כדי למנוע מצבי התפרקות. "כולם רוצים לעזור", הוא מספר. "הייתי אתמול ביישוב מסד בגליל התחתון, במסגרת העבודה. הם אמרו לי 'תגיד לנו איך אנחנו יכולים לעזור'. זה חימם את הלב. אבל מעבר לזה שכולם רוצים לעזור – זה צריך להיות מובנה יותר, וזה מה שאנחנו עושים כאן. הם עומדים לעבור תקופה קשה. החוסן של הקהילה תלוי בקשרים בין חבריה וביכולת שלהם להתארגן. הקהילה רוצה להישאר ביחד. זאת הדרישה, והמועצה הבינה את זה. גם הבודדים שהבתים שלהם שרדו לא יכולים לחזור, כי אין תשתיות והם לבד שם. זה ייקח חצי שנה לפחות, אני מכיר את המדינה. חייבים לחזור למקום כמה שיותר מהר".

 

שבעה ושיבה

"אבא שלי אמר לי שצריך לצאת מהבית מהר. נכנסתי מיד למכונית של גיסתי, אבל אבא שלי בעצמו התקשה לצאת מהבית", מתארת מרים בן־יהודה גלאור, בת המושב, את הרגעים הקריטיים. "שלחנו משלחת להוציא אותו. יצאנו לקניון, ובהמשך הגיעו מטעם המועצה עם שתייה ואוכל". אחת התושבות עלתה על גבעה שצפתה על המושב, צילמה את הבתים הבוערים וחזרה לדווח. "אחותי אמרה 'אין לי בית. נשרף לי הבית'. כולם היו בשוק טוטאלי, אפילו לא בכו וצעקו. הם עדיין במקום הזה של חוסר אונים. אחותי הצליחה עוד להוציא את המחשב ואת האלבומים, אני לא הצלחתי להוציא כלום, גם לא את הטלפון או הציורים שלי. הכי כואב לי על הכתובה שלי ועל התפילין של בעלי. אני לא יודעת איך ממשיכים מפה. השריפה אכלה את כל המושב".

חוקרי מערך הכיבוי עדיין בודקים את גורמי השריפה, ומתגבר החשד כי מדובר בהצתה. "גדלנו עם שריפות ועם פינויים בגלל שריפות, יש לנו תרגולת מי מציל את ספרי התורה ומי לוקח את הכלב", אומרת מרים. "אבל השריפה הזאת פשוט לא הייתה הגיונית. היא הייתה אחרת, אלימה בקנה מידה שלא הכרתי. בתוך רבע שעה ראיתי את הבית שלי נשרף. נחכה להחלטה הסופית, אבל לי ברור שזו הצתה. עברתי אוטובוסים מתפוצצים בירושלים, והייתה לי תקופה שלא עליתי על אוטובוסים מהפחד. עכשיו אני מפחדת לחזור למושב. זה כמו פוסט־טראומה. הרבה אנשים חזרו למושב, הסתובבו שם והתבודדו, אני מפחדת".

גם בוועד הפעולה משוכנעים שמדובר בהצתה, שכן בזמן השריפה נצפו ארבעה מוקדי אש נפרדים. מבוא־מודיעים הוא יישוב קו תפר, ואנשי הביטחון של היישוב מקבלים באופן קבוע עשרות התראות על פיגועים ומעשי חבלה, כולל פעילות חבלנית של הצתות. "לרובנו זה לא נתפס שמישהו ירצה לשרוף את היישוב שלנו", אומר אלישע סנד. "זה אסון מטורף. אנשים לא יכולים להכיל את זה שמישהו ירצה שהבית שלהם יישרף. אלה אנשים שהכי נותנים והכי אוהבים, שמישהו ירצה להרע להם? זה שובר את הלב".

"זה כמו שבעה עכשיו", מתאר שוורץ את תחושותיו. "אנחנו בתקופה של תשומת לב, של עזרה רבה, אבל אחרי השבעה נסתכל על עצמנו ונחשוב, מה נשאר לי? אני בן אדם חזק. אבא שלי שרד את השואה. סבי, שעל שמו אני קרוי, ישב בכלא בסיביר במלחמת העולם הראשונה. אבל יש אנשים שהם לא חזקים כמוני. אני מאמין במאה אחוז שנבנה את היישוב שוב יותר טוב ממה שהיה. זה התפקיד שלי עכשיו".

אתה רואה את עצמך בעתיד חוזר למושב? אני שואלת את אלישע. "כל השנים זה היה ספק, עכשיו ברור שכן", הוא משיב. "עכשיו, כשהוציאו אותנו מהבית וכאילו אין לנו לאן לחזור, אין ספק שאנחנו חוזרים. ימות העולם – זה הבית שלנו, זה המקום שלנו".

מה ר' שלמה היה אומר לכם עכשיו?
"ר' שלמה היה אדם עם אהבה ללא גבולות. אם הוא היה שומע שמישהו הצית לנו את הבית, הוא היה אומר שכנראה לא הראינו לו מספיק אהבה. הוא היה אומר שאם היו לנו שני לבבות, אחד היה לאהוב ואחד לשנוא. אבל יש לנו רק לב אחד, אז אנחנו צריכים להשתמש בו רק כדי לאהוב".