בנות הדור השלישי לניצולי הפרהוד נלחמות על הזיכרון

צעקות "איטבח אל־יהוד" זעזעו את שכונת היהודים בבגדד. מאות פורעים משולהבים עברו בית אחרי בית – הכו, דקרו ושחטו למוות את יהודי העיר. נשים נאנסו, איברי ילדים ומבוגרים נכרתו, גופות רוטשו, ובכמה מקרים ילדים הושלכו לנהר או לבאר שליד ביתם. ספרי תורה חוללו ובתי כנסת ניזוקו, חנויות של יהודים סומנו באדום, נבזזו והוצתו, ורכוש רב נשדד.

78 שנים עברו מאז אותן מהומות רצחניות שהתרחשו במשך יומיים בחג השבועות בעיראק. הן נקראו פַרְהוּד – 'השוד' או 'הביזה' – ובוצעו על רקע אנטישמי בעידוד המשטר העיראקי הפרו־נאצי. לא רבים שמעו עליהן, וביחס להקשר ההיסטורי מתנהל בשנים האחרונות מאבק: האם הפרהוד הוא אירוע מזעזע מתוך שורה ארוכה של אסונות יהודיים, או שהוא קשור בקשר בל יינתק למאורעות השואה באותה תקופה?

לפי הנתונים הרשמיים שבידי מדינת ישראל, בפרעות ב־1941 נרצחו לפחות 179 יהודים, כאלפיים נפצעו, יותר מ־200 ילדים הפכו יתומים, ורכוש של כ־50 אלף יהודים נבזז. "לנתון הזה – 179 נרצחים – בדרך כלל מצמידים את המילה 'לפחות', כי אף אחד לא טרח לבדוק בצורה מעמיקה כמה יהודים באמת נרצחו בפרהוד. זה הסיפור כולו על רגל אחת", אומרת יערה זרד, שדרנית בגלי ישראל, שמאז גילתה את הסיפור המשפחתי שלה הופכת כל אבן בנושא. אליה חברה מורן עג'מי, יועצת פוליטית וממייסדי תנועת 'תור הזהב', ויחד נאבקות השתיים להחזיר לסיפור היהודי השלם חלק מהדפים שנתלשו ממנו. "יש לנו בקשה מאוד פשוטה וצנועה, שמדינת ישראל תחקור את מאורעות הפרהוד בצורה רצינית", הן אומרות.

כמו במקרים אחרים, לדור השלישי יש יתרון יחסי. מצד אחד זה כבר לא שורף ויש מספיק מרחק שמאפשר לגעת בצלקות, מצד שני זה מספיק קרוב כדי שעוד יהיה אכפת מהסיפור. "איך שתי הצעירות הגיעו להתעסק בנושא הזה?" תמהה הצלמת מירי צחי, שהתפלאה לגלות שמושאי הצילום שלה בכתבה שעוסקת בפרהוד הן בנות שלושים. "כל הכבוד לכן, כל הכבוד", אמרה בין צילום למשנהו.

"הסיפור שלנו די דומה", אומרת עג'מי, ומתכוונת לכך ששתיהן כבר לא יזכו לשמוע מסבתותיהן ששרדו את הפרהוד את סיפוריהן האישיים. "בבית הספר למדנו על השואה כחלק מלימודי הבגרות", מספרת עג'מי. "ניגשתי למורה ושאלתי אותה למה לא לומדים על הפרהוד. היא ממש צרחה עליי: 'אסור להשוות, זה לא חלק מהסיפור'. פה זה הסתיים מבחינתי. לא הסכמתי לשמוע מסבתא שלי שום דבר על הפרהוד. התנדבתי עם ניצולת שואה ערירית במשך שלוש שנים. אבל את סבתא שלי לא רציתי לשמוע", היא אומרת בכאב.

"התקשרתי לאבא שלי כדי לשאול על הפרהוד, והוא התחיל לצעוק עליי: 'מה את עושה? אולי לא צריך לחפור ככה'. ככה הבנתי שגם הוא בחיים לא שאל את אימא שלו על הפרהוד. רק בזכות אחי הקטן ששאל ותמלל אותה, אני יודעת מה קרה לה. היא סיפרה שהסתתרה בדירת מסתור, וראתה מהחלון איך פוגעים ביהודים אחרים".

"אני לא אזכה לשמוע מסבתא שלי את הסיפור שלה, כי היא נפטרה לפני שהתחלתי להבין את גודל המאורעות", אומרת זרד, "אבל יש לי מחויבות כלפי הדורות הבאים לעשות כמיטב יכולתי כדי שהילדים שלנו ישמעו את הסיפור של העם היהודי. זה הסיפור של כולנו".

'מיין קאמפף' בערבית

הפרהוד התרחש על רקע תעמולה פרו־נאצית מתמשכת בעיראק. אחד האנשים הבולטים שהובילו את ההסתה היומיומית היה המופתי אמין אל־חוסייני, חברם של היטלר ואייכמן, שברח מארץ ישראל ואז מלבנון (מחופש לאישה). בשנת 1939 הגיע לעיראק, שם התקבל בחום וביסס את מעמדו. ישנו תיעוד של חלופת מכתבים בינו לבין אייכמן, עוד כשהיה בישראל בשנת 1937.

המופתי קיבל מאות אלפי דולרים מבית הנבחרים העיראקי מתוך "דאגה לעניין הפלסטיני", והכסף סייע לו להתחבר לפקידי ממשל עיראקים, בכירים בצבא ובמשטרה ואינטלקטואלים. באותן שנים הוא הידק את קשריו עם בכירים בממשל הנאצי בגרמניה, ואף קיבל מהנאצים מענקים של מאות אלפי מארקים.

יחסי ידידות חמים נרקמו בינו ובין השגריר הגרמני בבגדד, ד"ר פריץ גרובה, שמשנת 1933 ניהל תעמולה ארסית נגד יהודי עיראק. הוא רכש את העיתון המקומי 'אל־עלם אל־ערבי', ובאמצעותו החל בשטיפת מוח נגד היהודים, תוך שהוא מפרסם את ספרו של היטלר 'מיין קאמפף' בתרגום לערבית, מתרגם נאומים של היטלר ומביא לכך שישודרו ברדיו. בעזרתו הביא המופתי משלחות של בכירים עיראקים לביקורים תכופים בגרמניה.

במכתב ששלח חוסייני להיטלר בתחילת שנת 1941 הוא הדגיש את האהדה וההערצה שהעם הערבי רוחש לו ולעם הגרמני, כינה אותו "הוד רוממותו הפיהרר הגדול", והציג את גרמניה הנאצית כ"מגינת העולם המוסלמי" ואת היהודים כ"אויבים מסוכנים".

שיתוף הפעולה עם הנאצים הביא גם להפצת תעמולה אנטישמית בשפה הערבית ברחבי עיראק, ברדיו הציבורי, בעיתונים, בכרזות ובהפגנות. המסרים הללו הופצו גם בפרלמנט העיראקי, ובמסגדים החלו להטיף נגד "האויב היהודי". חוקי גזע הוחלו נגד היהודים, והם סבלו מאפליה והתנכלויות ברחובות. פיטורים המוניים מתפקידים ציבוריים החלו כבר בשנת 1934, ועם השנים הם הלכו  והתגברו, וכן הוטלו הגבלות על תלמידים יהודים בבתי ספר ממשלתיים.

בהצהרה שמסר ביולי 1946 דיטר ויסליצני, עוזרו הקרוב של אדולף אייכמן, הוא התייחס למעורבותו של חוסייני בתהליך השמדת היהודים: "לדעתי המופתי מילא את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה", אמר. "בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית ארץ ישראל. בשידוריו ברדיו ברלין הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות".

לאחר הפרהוד ביקר המופתי באושוויץ והציע להקים מחנה השמדה בעמק דותן שבשומרון. הוא הקים יחידות של 20 אלף לוחמים בוסנים לסיוע לנאצים, ושלח ערבים מארץ ישראל להכשרה צבאית בגרמניה. למעשה, הנאצים מינו אותו לאחראי לעולם המוסלמי בהקשר הנאצי.

"רק לפני שבע שנים שמעתי לראשונה על הקשר בין המנהיג הערבי של ארץ ישראל בסוף שנות השלושים לעיראק, ובעצם לנאציזם", מספרת זרד. "עשיתי עבודה לאוניברסיטה, ובשבילה ראיינתי קרוב משפחה מבוגר. העבודה עסקה בנושא המעברות ופתאום עלה גם הפרהוד, ואז הבנתי את ההקשר הרחב שלו. לראשונה בחיי שמעתי שהיו בעיראק חוקי גזע ותעמולה נאצית ממושכת, ורק אז הבנתי כמה אנחנו לא מכירים את הנושא. זעזע אותי לגלות עד כמה הנושא הזה לא מדובר".

עכשיו, כשאת מתעמקת בנושא, מה את מגלה?
"אני מגלה קשר הדוק בין הפרהוד להסתה שקדמה לו, אני מגלה שהייתה תנועת נוער היטלראית שפעלה בעיראק, ומגלה את הקשר של חוסייני לנאצים; ויותר מהכול אני מגלה שאף אחד כמעט אינו עושה את ההקשר. הנתונים ידועים, העובדות ידועות אבל ברגע שאני אומרת 'חוסייני קשור לנאצים' – אני מקבלת תגובות עוקצניות או קרות. אפילו נזיפות. 'אל תדברי על זה!', כועסים עליי כשאני מדברת על הקשר בין הנאציזם לחוסייני".

מורן עג'מי: "אנחנו לא אומרות שמה שקרה בפרהוד הוא באותו סדר גודל של מה שקרה באירופה, אבל הוא חלק מסיפור גדול יותר של השואה ויהדות התפוצות, ובלעדיו הוא לא שלם"

"הלכנו ליד ושם כדי לבנות מערך לימוד והדרכה על הפרהוד", מספרת עג'מי. "הגענו לאחראית חינוך ושאלנו אותה אילו חומרים יש על הפרהוד. היא לא ידעה על זה שום דבר. מול הפנים שלנו היא נכנסה לוויקיפדיה, ומשם השיח הידרדר למקום של השוואות. ספירת ראשים של מתים. שאלתי אותה: 'את רוצה להגיד שסבתא שלי היא לא חלק מהסיפור?' והיא ענתה: 'לאנשים יש תחושות שהם חלק מהשואה, צריך לחבק את זה, אבל זו לא האמת'. אנחנו לא עושות תחרות ואומרות שמה שקרה בפרהוד הוא באותו סדר גודל של מה שקרה באירופה, אבל רגע, יש פה עוד סיפור, והוא חלק מסיפור גדול יותר של השואה ויהדות התפוצות, ובלעדיו הוא לא שלם".

אתן אומרות, לא צריך לריב, יש מספיק שואה לכולם.
"יש פה ניסיון לא ברור להגן על נרטיב כלשהו", אומרת עג'מי, "כאילו אם יחקרו את הפרהוד זה יפגע בזיכרון השואה או יגרום לזילות שלה. אבל זה בדיוק ההפך. ההתנגדות הזו משגעת אותנו. ביד ושם שלחו אותנו למוזיאון יהדות בבל, כי זה לא 'חלק מהסיפור'".

עג'מי וזרד הגיעו עד פרופ' דן מכמן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, והוא אמר להן שהפרהוד איננו חלק מהשואה, "ובאותה נשימה אמר לנו שיד ושם מעולם לא חקר את הפרהוד", אומרת זרד.

אתן נזהרות במילים שלכן. מה הפחד?
עג'מי: "אנחנו לא רוצות להיתפס כאילו אנחנו מזלזלות בשואה, או כבכייניות נוסח 'אכלו לי שתו לי'. זה לא שם. כשאומרים זילות השואה אני חושבת על אלוף יאיר גולן ועל ה'תהליכים' שהוא מזהה; אני חושבת על מי שהופך את סיפור השואה לפרטי ומשמר באמצעותו את מבני הכוח של החברה – הוא זה שמוזיל את השואה. לא מי שנאבק להכרה בפרהוד כחלק מהשואה".

זרד: "האמירה של גולן עוברת לאליטה מסוימת חלק בגרון. היא לא מתקבלת כהכחשת שואה, אבל מבחינתי זה מה שהיא. ואם אני אומרת שהמופתי היה נאצי, זה מתקבל באותם מקומות כהכחשת שואה. ביד ושם מדברים איתי על הסבל של יהדות אירופה, ואני מדברת על הבנת הסיפור ההיסטורי השלם. המופתי היה נאצי ותפקד כנאצי והיו לו רעיונות נאציים, כמו הרעיון של הקמת מחנה השמדה בארץ ישראל, אבל כשאני אומרת את הדברים האלו אני נתקלת בזעם".

מצד מי?
"מצד אנשים שמרגישים שאני רוצה לגנוב להם את הסיפור".

"ברגע שהפרהוד ייכנס לסיפור השואה, תהיה בזה אמירה חד־משמעית ש'אבי האומה הפלסטינית' היה נאצי", אומרת עג'מי. "זה יכול לערער את המדינה. הפרהוד הוא המפתח להבנת הקשר של המופתי לשואה ולהיטלר ולפתרון הסופי. יש אליטה שהקימה את המדינה והיא קובעת מה מותר להגיד ומה אסור. ברגע שאמרתי את המשפט הזה ואת כתבת אותו, זה משנה סדרי עולם. יש קבוצה שמשמרת את הסיפור שלה ולא מוכנה לזוז במילימטר. זה עלול לשנות את האתוס הציוני בקרב מי שמזהה את השואה כצידוק למדינת ישראל".

הביצה והתרנגולת

"הפרהוד אירע בבגדד ביוני 1941, כמה שבועות לפני תחילת הפתרון הסופי, בקונסטלציה מקומית ספציפית", אומר פרופ' דן מכמן. "מדיניות ופעילות אנטי־יהודית מצד פעילים לאומיים, קבוצות אופוזיציה ומוסדות שלטון אחדים החלו עוד לפני מלחמת העולם השנייה, לנוכח שגשוגה של הקהילה היהודית המקומית. ההתקפות החריפו אחרי ההפיכה האנטי־בריטית בראשות רשיד עלי ב־1 באפריל 1941, שבה היה מעורב גם המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני. ההפיכה החזיקה מעמד כחודשיים בלבד. אמנם המהפכנים היו פרו־נאצים בשל התנגדותם לקולוניאליזם הבריטי, ובתקופה קצרה זאת ניתן מקום נרחב לתעמולה הנאצית – אבל הקהילה היהודית לא הייתה נתונה למדיניות אנטי־יהודית, ולא היה כל תיאום עם המשטר הנאצי בסוגיה זאת.

"בנוגע למופתי", אומר פרופ' מכמן, "הוא אמנם היה בקשר עם גרמניה מהמחצית השנייה של שנות השלושים, אך שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים החל רק לאחר בואו לברלין ב־6 בנובמבר 1941. הפרהוד מוזכר בפרסומים שונים של יד ושם כאירוע שנוגע לאירועי השואה, אך אין בכך כדי לומר שהוא חלק מהשואה".

פרופ' דן מכמן, יד ושם: "הפרהוד הוא אירוע שנוגע לאירועי השואה, אך אין בכך כדי לומר שהוא חלק מהשואה. הקהילה היהודית לא הייתה נתונה למדיניות אנטי־יהודית, ולא היה כל תיאום עם המשטר הנאצי"

בשיחת טלפון שביצע כתבנו אסף גבור עם חדים חביב, היסטוריון עיראקי שחקר את הנושא, הוא מתנגד לדבריו של פרופ' מכמן. "בכל המחקרים ההיסטוריים שעשינו מצאנו קשר ישיר בין פשעי הפרהוד ובין ההשפעה הנאצית שהייתה באותה תקופה בעיראק. במשך שנים ארוכות היהודים והמוסלמים בעיראק חיו בשלום. בתקופה הזו, שבה גורמים פרו־נאציים הקימו תנועות נוער וחינכו צעירים לשנוא יהודים ולפגוע בהם, התרחש האסון כלפי היהודים. התחושה הייתה שהגרמנים שהגיעו עד לקווקז יגיעו גם לעיראק, והקשרים ביניהם ובין בכירים במשטר העיראקי והמופתי אל־חוסייני היו ברורים. כספים רבים הושקעו בתעמולה הנאצית בעיראק".

"אני לא מבינה איך יד ושם יכולים לטעון שלא היה כל תיאום עם המשטר הנאצי", מתקוממת זרד. "היה נציג של המפלגה הנאצית בתוך עיראק, יש תמונות של המופתי עם אייכמן והיטלר, אבל הם אומרים שלא היה שום תיאום". בדרך אגב מזכירה עג'מי שהתמונה המפורסמת של המופתי והיטלר לא מופיעה ביד ושם. "התמונה הזו צולמה כמה חודשים אחרי הפרהוד".

אתן בעצם אומרות שיש פה מקרה של ביצה ותרנגולת.
"בדיוק כך", אומרת עג'מי. "הם לא חוקרים כי יש קונצנזוס שהפרהוד איננו חלק מהשואה, ואם הם לא חוקרים אז גם אי אפשר להוכיח את הקשרים הנאציים לפרהוד".

באין גופי מחקר רשמיים של מדינת ישראל שאוספים את הנתונים ואת העדויות, החלה זרד באופן פרטי, בעבודה איטית ומאומצת, לאסוף מסמכים ועדויות. באמתחתה כבר עשרות עדויות – כתובות, מצולמות או מוקלטות. "אבל יש גבול למה שיערה יכולה לעשות לבד ובלי תקציב", אומרת עג'מי.

השימור משכיח

מישל פוקו היה הראשון שחיבר את מושג ה"ארכיון" לעולם הפילוסופי. בספרו מ־1969, "הארכיאולוגיה של הידע", אבחן ההוגה הצרפתי מבנה חשיבה וידע, כזה שאינו מבקש לפרש טענות כלשהן ואף לא לאשר היסטוריה רעיונית, אלא עיקר עניינו בעצם חוויית הסידור הקודמת לטענות. לפי פוקו, הארכיון הוא אוסף העקבות החומריים שנותרו מתרבותה של תקופה היסטורית. באמצעות בחינת העקבות האלה יכול אדם להקיש על "האַפריורי ההיסטורי" (שהוא, לפי פוקו, סוג של סדר השוכן בשורש כל פרק תרבות היסטורי), וממנו להסיק את המבנים התת־מודעים השוכנים בעומק הידע המדעי של זמן ומקום נתונים.

"הארכיון הוא מערכת השולטת בהופעתן של הטענות כאירועים ייחודיים. אך הארכיון הוא גם זה הקובע שכל הדברים הנדונים אינם מצטברים עד לאינסוף במאסה אמורפית… הם מקובצים יחד בפיגורות נבדלות, מורכבים יחד בהתאם ליחסים שונים… ובהתאם לוויסותים ספציפיים… הארכיון הוא המערכת הכללית של הפורמציה והטרנספורמציה של טענות".

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, או במקרים אחרים על ידי אלו שיש להם כוח יחסי גדול יותר. בספרו "מחלת ארכיב", הפילוסוף ז'אק דרידה מדבר על האלימות שיש במוזיאונים, שברצותם משמרים סיפורים וברצותם שומטים אותם. מה שנכנס לתוך המוזיאון, ייזכר. מה שלא – יישכח. הוא מסביר שאפילו המילה ארכיון מחזיקה את שני העקרונות של הארכיב: פירוש המילה "ארכה" הוא ראשיתי, קדום, פרימרי, ובו בזמן "ארכון" (מילה מיוונית שפירושה "שליט"). "השם הזה מחבר לכאורה שני עקרונות: המקום שבו הדברים מתחילים, לפי הטבע או ההיסטוריה, וגם עיקרון על פי החוק, המקום שבו בני אדם ואלים מצויים, מקום הסמכות, הסדר החברתי, המקום שממנו ניתנת פקודה".

בביקורו ביד ושם ב־1999 אמר דרידה: "כאשר ארכיון כמו יד ושם מוקם ומתנהל, נעשה מעשה של חסידות ושל זיכרון, כדי למנוע ש(העניין הזה) יימחק. אך בה בעת, ויש כאן שניות מחרידה, עצם מעשה הגניזה הוא התורם באופן כלשהו לסיווג, להפיכה ליחסי, ולשכחה. הגניזה משמרת, אך גם מתחילה את תהליך השכחה".

משפט ההיסטוריה

"יד ושם משחקים משחק כפול", טוענת זרד. "מצד אחד הנרצחים של הפרהוד מופיעים במאגרים של יד ושם, ומצד שני לא כתוב עליהם 'נרצח בשואה'. ברשימות שלהם מופיעים יותר ממאה, הם הודו בעצמם שיש להם חצאי שמות ולא חקרו; מהמחקר שאני עושה אני רואה שיש כפילויות בשמות, המספרים לא נכונים. זה ביזוי הנרצחים. ועל מה מסתמכים המספרים שלהם? על הוועדה העיראקית שפעלה כמה חודשים אחרי הפרהוד".

מטעם יד ושם הוסבר לנו כי "עם הקמת מאגר השמות של קורבנות השואה החליט יד ושם לכלול את המעגל הרחב ביותר האפשרי. מכיוון שכך הוא כולל גם מעגלים של נספים בסיווגים שונים, בהם גם יהודים שלא נרצחו בשואה עצמה אלא בהשפעה עקיפה של השואה. עם התפתחות המחקר על יהדות עיראק בכלל ועל הפרהוד בפרט, התברר שאין לכלול את נספי הפוגרום במאגר השמות תחת ההגדרה 'נרצח בשואה', אלא בסיווג 'נספה בתקופה 1933־1945 בהשפעה עקיפה של השואה', מהלך שמתבצע בתקופה האחרונה".

"יד ושם מחזיקים משהו כמו ארבע־חמש עדויות", אומרת זרד, "זה מספר מגוחך כשמדברים על אלפים שניצלו. הנה, תראי", היא מוציאה מסמך, "אני מחזיקה עדות שניתנה ב־2014. יש פה עדות על אליהו ג'נג'נה, שהיה זקן בעל מעמד בקהילה היהודית בעיראק. עדות כתובה מזעזעת: 'הזקן אליהו כבן 90 שזקנו מלא דם. ירו בו הפורעים… הוא ואשתו היו מוטלים מתים במרתף'. העדות הזו מופיעה במסמכים של יד ושם, אבל השם שלו לא מופיע כנרצח. זו רמת זלזול מטורפת".

ההיסטוריון העיראקי חביב מביע תמיהה על ההחלטה הישראלית שלא להכיר בנפגעי הפרהוד כניצולי שואה: "לא ייתכן שדווקא מדינת ישראל, מדינת היהודים, תסרב להכיר ביהודים שנרצחו על ידי פרו־נאצים. אני לא מבין את ההחלטה התמוהה הזאת. ההיסטוריה והעובדות מוכיחות אחרת".

פרופ' מכמן התייחס לפסיקות האחרונות בנושא הפרהוד: "כדאי לדעת כי לאחר דיון ארוך בהשתתפות היסטוריונים הכריע בית המשפט המחוזי בחיפה במאי 2018 כי הפרהוד אינו חלק מהשואה, ובמארס השנה הצטרף בית המשפט העליון לקביעה הזו".

"בנוגע לפסק הדין של המחוזי בחיפה", מגיבה זרד, "הם עשו טעות פטאלית כשהסתמכו על דו"ח שכתבו העיראקים וייחסו אותו לאנגלים, והטענה שבמארס 2019 ביהמ"ש העליון קבע שהפרהוד איננו חלק מהשואה – זה לא נכון. נאמר שיש קשר פרו־נאצי, אבל מכיוון שמדינת ישראל מסתמכת על החוק הגרמני ביחס להכרה בניצולי השואה, בית המשפט לא יכול היה לקבוע שהם ניצולי שואה, ובעצם הפנו אותם בחזרה אל הכנסת. פשוט מטורף שעד היום מדינת ישראל מתייחסת רק לחוק הגרמני וקובעת לפיו מי נחשב ניצול שואה".

"אנשים כמונו, ואת זה צריך להדגיש שוב ושוב, בסך הכול נאבקים כדי שלמדינה יהיה חשוב לגלות מה קרה לסבים ולסבתות שלנו", אומרת עג'מי. "בשורה התחתונה, יש מי שקובע מה שואה ומה לא, מי בפנים ומי בחוץ ולמי מותר לומר דברים מסוימים ולמי אסור. הסיפור הפך להיות פוליטי, והוא לא. זו ההיסטוריה שלנו, של כולנו".