אחת האמירות הבעייתיות שאנחנו שומעים בימים אלה היא הטענה שבעצם זה לא נורא, ואולי אפילו עדיף, שהממשלה התפרקה ושהולכים שוב לבחירות, שכן באופן זה אנחנו חוסכים עוד כמה חודשים של מהלכים פופוליסטיים יקרים ומיותרים שממשלה ושרים חדשים היו מקדמים, מהלכים שהיו עולים לנו פי כמה מהליכה לבחירות חוזרות.
אמירה כזו, שאולי יש בה היגיון מסוים, שוחקת את מעט הכבוד שעוד נותר בנו למוסדות השלטון ואיננה מותירה קרדיט לשיטת הממשל ולפוליטיקאים שלנו. זהו בדיוק אותו רציונל שלפיו טוענים שמוטב לתת לשופטים ולפקידים המקצועיים להחליט, כדי ששרים מושחתים או טיפשים לא יהיו אלה שיקבעו את עתידנו. אם אנחנו מעדיפים ממשלה משותקת וכנסת מפוזרת בשל החשש ממהלכים של ממשלה אינטרסנטית וכנסת פופוליסטית, הדרך לאובדן האמון בדמוקרטיה שלנו קצרה. מוטב שנשקיע זמן כדי לחשוב כיצד לשפר את שיטת הבחירות ואת הזירה הפוליטית במדינת ישראל ולתקן אותן, במקום להשלים עם מציאות שבה אנו מעדיפים את נבחרינו יושבים בבית משותקים.
ובכל מקרה, המחיר הכלכלי של הפארסה הפוליטית שהתרגשה עלינו והמיטה על ישראל בחירות חדשות, גבוה בהרבה מעלותו של אובדן התוצר בגין עוד יום שבתון (כ־2 מיליארד שקלים) ומהפרשה של עוד כמה מאות מיליונים (כמעט חצי מיליארד שקל, לפי הערכת אנשי האוצר) למימון מפלגות ולקיום הבחירות.
מצבה הנוכחי של מדינת ישראל בכלל ושל כלכלת ישראל בפרט איננו מאפשר לה מותרות של שלטון שמשייט רק מכוח האינרציה ובחסות הפקידות. נסו לדמיין ספינה שסוטה מנתיב השיט שלה. בתחילה לא מורגש כל הבדל. הנוף הקסום של מים ושמיים נראה אותו דבר, והנוסעים עדיין בטוחים שבקרוב יגיעו ליעדם. אבל למען האמת, בכל דקה שחולפת הם רק מתרחקים ממנו. ועכשיו דמיינו שלפתע מודיעים שאסור לעשות שום שינוי ולהסיט מחדש את כיוון ההפלגה. לפי הכללים, מבהירים לנו, ייקח הרבה מאוד זמן עד שאפשר יהיה להיכנס שוב לתא הקברניט, לעצור או להאט את הספינה, ולהחזיר אותה ואת נוסעיה למסלול.
כך מרגישים בשבוע האחרון, ולמעשה בחודשים האחרונים, במסדרונות משרד האוצר. כבר בשליש האחרון של 2018 היה ברור שיש לנו צרות גדולות עם האוברדרפט הלאומי, גירעון בשפת הפקידים. שר האוצר משה כחלון אמנם עשה כמה להטוטים חשבונאיים (שנבחנים כעת על ידי אנשי מבקר המדינה) כדי להשיג ברגע האחרון את יעד הגירעון השנתי בשיעור של 2.9%, אבל את הבור העמוק אי אפשר להסתיר. בשנת 2019 אנחנו מתקרבים במהירות לגירעון של 4%, משהו כמו 50 מיליארד שקל, וחריגה של כעשרה מיליארדי שקלים מהתוכנית המקורית (שגם היא לוותה בלא מעט הסתייגויות ואילוצים).
הניתוח הדחוף נדחה
באוצר זיהו את המצוקה והכינו צעדים לא נעימים אבל הכרחיים להחזיר את הרכבת למסילה. דובר הן על הקטנה – "ריסון", של ההוצאות הציבוריות; והן על הגדלת ההכנסות, מה שבלשון פשוטה אומר העלאת מיסים. בתקופת הבחירות אי אפשר היה לעשות זאת – ודאי לא עם שר אוצר נדיב, חייכן ומלא הבטחות כמו משה כחלון – אבל הכול היה מוכן לניתוח החיוני והכואב שאמור היה לבוא אחרי הבחירות.
אי־עמידה ביעד הגירעון לא רק תעלה לנו ולילדינו הון בעתיד – כמו כל אוברדרפט שנושא ריבית, ודאי אם מדובר בחריגה מהמסגרת; היא גם ובעיקר מחלישה את איתנות הכלכלה שלנו בעיני הרבים שצופים עלינו מבחוץ – אלה ששוקלים לבצע פה השקעות, מתמחרים בהתאם לסיכון את הריבית על הלוואות שהם נותנים לנו וכו'. לא מדובר רק בשאלה של דירוג אשראי ושל הריבית שנשיג בגיוסי החוב הקרובים, אלא בשאלה של אמון – מרכיב מרכזי בשיקולי השקעה של יחידים ושל מדינות. האמון בחוסנה של הכלכלה הישראלית נבנה בעמל רב במשך עשורים, לאחר שהוכח יותר מפעם אחת שהכלכלה הישראלית והמדיניות הממשלתית ידעו לשמור את הרכבת על הפסים, או לפחות להחזיר אותה לשם במהירות. גם אם פה ושם היו ימים פחות יפים, קברניטינו ידעו לקפל מפרשים ולחכות מוכנים לסערה, בניסיון מוצלח למדי לשרוד ולמזער נזקים.
הפעם, כנראה, זה יהיה קשה הרבה יותר. בתקופת בחירות, גם אם ברור שירדנו מהפסים, אף אחד אינו רוצה או יכול למשוך חזק את ההגה ולטלטל את הנוסעים השאננים.
לאורך חצי השנה האחרונה היה ברור ש־2019 היא שנה "אבודה" מבחינה כלכלית. החשש הגדול כעת הוא שגם ב־2020 יהיה קשה מאוד לערוך שינויים הכרחיים. יעד הגירעון לשנת 2020 עומד לפי שעה על 2.5% (לעומת יעד של 2.9% בשנת 2019), אבל אפילו בחלומות הכי ורודים, וגם אם בשנה הבאה נזכה לראות עוד אקזיט חלומי שישלשל מיליארדי שקלים לקופת המדינה, הסיכויים לעמוד בתחזיות קלושים.
הבחירות לכנסת ה־22 ייערכו באמצע ספטמבר. בחודש אוקטובר יגיעו חגי תשרי, מה שאומר שהממשלה תוקם במקרה הטוב אחרי החגים, ותגיע עם הלשון בחוץ לאישור התקציב לשנת 2020 מתישהו באזור חודש מארס. ומניין הוודאות שזה חייב לקרות עד סוף מארס, זמן שיא לאישור תקציב במונחים פרלמנטריים? פשוט משום שהחוק קובע שהכנסת תפוזר – שוב תפוזר – אם התקציב השנתי לא יאושר עד סוף הרבעון הראשון של השנה, ויש גבול לפארסה שאנחנו מוכנים כרגע לדמיין, אפילו כאופציה רחוקה.
כלומר, לא זו בלבד שרבע משנת 2020 הלך לפח (עם תקציב אוטומטי, שמעתיק את התקציב השנתי הקודם ומחלק אותו ל־12 חודשים ללא שום מהלך דרמטי), גם בשלושת הרבעים האחרים יהיה קשה לאשר צעדים אמיצים. בהינתן תקציב מדינה שמוכרח להיות מאושר במינימום תקלות והסתייגויות בזמן כל כך קצר, הפקידים במשרד האוצר יהיו מוכרחים ללכת על הצעדים השכיחים, האגרסיביים והמאוד לא יעילים שכתובים אצלם בספר, עם מינימום הפתעות בתוך ספר התקציב. כשאין ברירה, הולכים על ירי מהיר לכל הכיוונים: קיצוצים רוחביים בכל המשרדים והעלאת מע"מ באחוז או שניים – צעדים שדורשים בסך הכול לעדכן את מחשבון הגבייה, גם אם המשמעות היא פגיעה לא מבוקרת ולא מידתית.
אחרינו המבול
הבעיה היא שהמשק זקוק כעת לרפורמות אדירות ולשרים חזקים, ולא לעוד פתרונות אד־הוק לסתימת חורים. בכלל, אחת הבעיות החריפות בשיטה הפרלמנטרית שלנו היא האיום הקבוע שאוטוטו מגיעות בחירות חדשות. אפילו במהלך הכנסת ה־20, שכיהנה בסופו של דבר זמן שיא של יותר מארבע שנים, בכל כמה חודשים התעורר משבר חריף – פתיחת מרכולים בשבת, גשר יהודית, חוק גיוס, תקציב ביטחון ועוד – שגרם לשרים לרעוד ולעבור למוד של בחירות. וכשהמציאות היא כזו, ממשלות ישראל לדורותיהן, לכל הפחות בעשורים האחרונים, חוששות לבצע צעדים נדרשים וכואבים בטווח הקצר, למרות הפירות המובטחים שאפשר יהיה לקטוף בטווח הבינוני והארוך, ודאי בכל הנוגע לסוגיות כלכליות.
פקידי האוצר ואנשי בנק ישראל יודעים ומתריעים שהמשק מוכרח לבצע רפורמות גדולות, פשוט כי כבר אין ברירה. רפורמות שאמורות לדאוג לדור הבא ולא רק להמשיך ללוות ממנו כסף, כי אחרינו המבול.
כך למשל, הממשלה מוכרחה בדחיפות למצוא ולעגן בחוק את התקציב למימון הקמת המטרו האדיר של גוש דן (שבכל הזדמנות שרי הממשלה נופפו בו) בעלות של 150 מיליארד שקל ל־150 קילומטרים של מסילות. בנוסף, הממשלה חייבת להעלות את גיל הפרישה לנשים, דווקא מתוך דאגה להזדקנותן בכבוד. אגב, הפעם האחרונה שגיל הפרישה שלנו לפנסיה זז – מ־60 ל־62 לנשים, ומ־65 ל־67 לגברים – קרתה במסגרת חבילת רפורמה אדירה וכואבת שקידם אחד, בנימין נתניהו, בשבתו כשר האוצר בשנת 2003, כשהכלכלה עמדה על עברי פי פחת. אבל זה כבר לא יקרה בשנה הזאת, וכנראה גם לא בשנת 2020.
ובינתיים, הסטגנציה לא משאירה אותנו במקום, ולא רק בגלל הגירעון המבהיל שצמח דווקא בשנים יפות יחסית. חוסר היכולת להכריז על דחיית גיל הפנסיה – מהלך שהפוליטיקאים דחו שנה אחרי שנה, מחשש לנזק אלקטורלי – חייב את קרנות הפנסיה הוותיקות לקצץ עשרות שקלים מקצבאות הגמלאים, בניסיון לשמור על איזון בין החיסכון שאנחנו צוברים לקצבאות שאנחנו מקבלים. באוצר כבר הכריזו כי הפור נפל ומאות אלפי גמלאים, כולל גברים כמובן, יאבדו מהקיץ הקרוב כ־1.3% מהקצבה (יכול להגיע לכאלף שקלים בשנה), רק כדי שנשים יוכלו לפרוש צעירות ורעננות בגיל 62, מרחק 23 שנה מתוחלת החיים הממוצעת שלהן.
רק ברגע האחרון נמנע השבוע הקיצוץ באותן פנסיות, לאחר שההסתדרות איימה להשבית את המשק ובעקבות הבטחה ערטילאית טרייה של הממשלה להעלות בקרוב את גיל הפרישה לנשים. תפוח האדמה הלוהט הזה ממשיך להתגלגל, מבלי שמישהו מעז לקבל החלטה אופרטיבית. 
