הדיון בבית המשפט העליון בשבוע שעבר היה מתוח ומוזר. ראש ההרכב, השופט יצחק עמית, ישב במשך שעות הדיון הארוכות בפנים חתומות, מיוסרות משהו, ולא הסגיר שמץ ממה שעובר עליו. מי שנתנה פייט הייתה השופטת יעל וילנר. כאשר עורך הדין של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית עלה לטעון, היא שמרה עליו אישית לוחצת. הפרקליט ניסה להגיש מחדש ראיות שנפסלו בבית המשפט המחוזי, אך וילנר שיקפה לו את המצב וקטעה אותו בכל פעם שניסה לשחק מחוץ לכללים. בשלב מסוים הצטרף אליה השופט שטיין, שציטט באולם סיכומים מקורסי חובה בדיני ראיות כדי להבהיר לפרקליט שאי־אפשר לשחק שחמט בכלים של שש־בש. רק עמית ישב ושתק.
בסוף הדיון פנה עורך הדין של עמותת עטרת כהנים, זאב שרף, באופן חריג לשופטים: "לא פחות מ־15 שנה חלפו מאז רכשו ארווין וצ'רנה מוסקוביץ' את מלונות 'אימפריאל' ו'פטרה' בשער יפו בעיר העתיקה, ואת הנכס הנוסף הסמוך לשער הפרחים. ארווין הלך לעולמו, ולא זכה לראות בפירות עמלו. צ'רנה הגיעה לגיל 88, האם יש סיכוי שהיא תקבל את פסק הדין בחייה?" התשובה של עמית הייתה צינית: "אנו מאחלים אריכות ימים לכולם, פסק הדין יינתן בתוך לא יותר מ־15 שנה".
ביום שני השבוע כולם נשמו לרווחה. לעמית לקח ימים ספורים בלבד לכתוב פסק דין מנומק ולפרסם אותו. הערעור של הכנסייה נדחה. פרויקט הדגל הגדול ביותר של 'עטרת כהנים' הוכתר בהצלחה.
יום לאחר פרסום פסק הדין פרסמה הכנסייה מנשר זועם בערבית, ובו הודיעה כי היא "מתנגדת באופן מוחלט להחלטות השגויות של בתי המשפט הישראליים בכל הקשור לעסקת ההשתלטות על נכסי האורתודוקסיה בשער יפו בירושלים… הסגל המשפטי שלה, יחד עם מומחי משפט בינלאומי, ילמדו את כל האפשרויות לביטול פעולת ההשתלטות על הנכסים בשער יפו; היא תמשיך במאמציה הבינלאומיים ומול ראשי מדינות, פרלמנטים, ראשי מפלגות שלטון וראשי כנסיות, בשיתוף פעולה עם הפטריארכיות וראשי הכנסיות של ירושלים, לצורך שמירה על זכויות הכנסיות בכל מקום ובפרט על הנכסים האורתודוקסיים בשער יפו, שהם הכניסה הראשית לכנסיית הקבר ולכל הפטריארכיות וכנסיותיהם בעיר הקדושה; היא תמשיך להגיש את תמיכתה לדיירים המוגנים בנכסים אלו כדי שיהיו קו הגנה אחרון בפני התוקפנות המתנחלית המרושעת על ירושלים בכלל, ועל נכסים אלו בפרט".
בכפפות של משי
תחילתה של הפרשה בהונאת ענק סביב מכירת הזכויות של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית על אדמות בשכונות רחביה וטלביה לחברה־בת של קק"ל. המדינה שילמה עשרות מיליוני דולרים תמורת הזכויות בקרקעות, אך הכסף לא הגיע ליעדו. בית המשפט הרשיע את המתווכים בהעלמת הכספים, וגזר עליהם עונשי מאסר. לאחר מותו של מוכר הקרקעות, הפטריארך דיאודורוס, מונה תחתיו אירינאוס. הלה ירש כנסייה עם חובות עתק בשל שחיתות וניהול לקוי, וכדי לאזן את מצבה הפיננסי מכר מלונות בשער יפו לחברות זרות שיוצגו על ידי עמותת עטרת כהנים. בעלי המניות המרכזיים בחברות הללו היו הנדבנים ארווין וצ'רנה מוסקוביץ'.
המכירה עוררה את חמת הפלסטינים, הירדנים והיוונים. בכיר בכנסייה בשם תיאופולוס הוביל פוטש להדחתו של הפטריארך המכהן והשמתו במעצר בית לשנים ארוכות. הוא עצמו מונה לפטריארך תחתיו, אלא שראש הממשלה דאז אריאל שרון סירב להכיר במינוי הכומר החתרן שפעל בשליחות הפלסטינים. בתחקיר שפרסמנו בזמנו חשפנו כיצד הוא חזר בו מסירובו לאחר שמתווכים שכנעו את נציגי הממשלה להסכים לעסקת שלמונים. תמציתה: הבטחה של תיאופולוס לשלם לקק"ל את המיליונים שאבדו לה בעסקת העוקץ מראשית המאה, בתמורה להכרת ממשלת ישראל במינויו. המינוי אושר אך התמורה מעולם לא שולמה, ותיאופולוס התכחש למכירת המלונות על ידי קודמו.
התיק הגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים, שם נוהלה מלחמת חפירות מתישה בעלויות עתק. הכנסייה טענה בתחילה כי המכירה לא אושרה על ידי 'הסינוד הקדוש' – חבר הנאמנים של הכנסייה, אלא שעורכי הדין של עטרת כהנים הוכיחו שהכנסייה ביצעה במהלך השנים לא מעט עסקאות נדל"ן ללא מעורבות הגוף האמור. הם דרשו ממנה לחשוף את הפרוטוקולים של הסינוד, אך זו הפתיעה כשטענה שכל מסמכי הסינוד נכתבו ב'רוח הקודש' ולכן חלה עליהם חסינות. לאחר ערעורים הדדיים לעליון חזר התיק לשופטת גילה כנפי־שטייניץ, והיא דחתה את הטענה התמוהה של הכנסייה. כתוצאה מכך החליטה הכנסייה לוותר על הטענה ופתחה באסטרטגיית הגנה חדשה, שלפיה התמורה לעסקה מעולם לא שולמה.
לאחר שגם טענה זו הופרכה בראיות חותכות, שלפו באי כוח הכנסייה מן הכובע טענה חדשה לחלוטין. תמציתה: פפדימס, נציגו של הפטריארך שתיווך בעסקה, היה אדם מושחת שקיבל מעטרת כהנים הבטחה לתשלום שוחד מתחת לשולחן. טענה זו הופרכה אף היא, והוכחה כטענה כבושה שהכנסייה עצמה לא מאמינה בה. לאחר שנים ארוכות של דיונים מתישים פסקה כנפי־שטייניץ שהעסקה נערכה כדין והיא תקפה.
התיק נוהל בקצב איטי להחריד. השופטת התנהלה בכפפות של משי מול הכנסייה, אף שטענותיה הוכחו שוב ושוב כשקריות ונטולות בסיס. היא העניקה לה כמות בלתי סבירה של החלטות ביניים תומכות, במענה לבקשות הזויות מסוגים שונים. טענות מופרכות, שבכל מקרה אחר היו גוררות גלגול מכל המדרגות יחד עם השתת הוצאות משפט גבוהות, התקבלו בסלחנות ובהכלה נדיבים מצד בית המשפט. מורא הכנסייה גרר את התיק לשנים ארוכות של התדיינות מתישה ויקרה.
הרפתקה ציונית
לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ערערה הכנסייה לעליון. הגשת המסמכים על ידי הצדדים נראתה כמו מעבר דירה: ארגזים על ארגזים, הכוללים מאות אלפי מסמכים ודפי פרוטוקול. השבוע ישבתי עם טבלת אקסל כדי לנסות להעריך את עלויות התיק.
עטרת כהנים שימשה כאמור שליחתה של משפחת מוסקוביץ' לרכישת הנכסים. מלון 'אימפריאל' נרכש תמורת 1.25 מיליון דולר, ומלון 'פטרה' תמורת חצי מיליון. המחירים הנמוכים יחסית נקבעו בשל העובדה שבנכסים מתגוררים דיירים מוגנים שיידרשו בין חמש לעשר שנים לפנותם, בהליכים משפטיים מורכבים. את התיק ליוו לאורך השנים פרקליטים בכירים כעו"ד אבי סגל, אולם בראש החץ עמד צוות ליטיגטורים מורחב ממשרדם של עו"ד זאב שרף ואשתו שרון הל־גלעד. על פי האומדן שביצעתי, עלות הייצוג המשפטי לאורך השנים הגיעה לסכום של – תחזיקו חזק – חמישה מיליוני דולרים. קרוב לפי שלושה מעלות הרכישה. לוחות הזמנים והעלויות הבלתי נתפסות ממחישים כמה קשה ומורכבת משימת גאולת הקרקעות בירושלים.
האם אפשר היה לחסוך בהוצאות הללו? נראה שלא. מדובר במגה־תיק עם כמויות עצומות של חומרים, המציף שאלות משפטיות מורכבות ביותר. הדיון בשבוע שעבר המחיש מדוע בעטרת כהנים לא היו יכולים להתפשר על פחות. בני הזוג שרף לא רק שולטים שליטה מלאה ומוחלטת בכל החומר העובדתי והמשפטי, אלא גם נותנים את ההצגה הכי טובה בעיר. כששרף עולה לטעון כולם מהופנטים: הקהל, השופטים, ואפילו עורכי הדין של הצד השני. הוא פירק את טיעוני בא־כוח הכנסייה לגורמים כמו ששף במסעדת מישלן מפרק אסאדו עגל לארוחת הערב: נתח אחר נתח, בפרוסות דקות וצפופות, בסבלנות, בלי להשאיר שום רקמה לא מטופלת.
בתיק אסטרטגי כל כך, שהמשמעויות שלו הן גם היסטוריות וגם בינלאומיות, אנשי עטרת כהנים לא יכלו להרשות לעצמם להסתפק בפחות מהסטנדרט הזה. זול היה עולה ביוקר. אך המאמץ האדיר הזה עלה במחירים כלכליים ונפשיים כבדים. נסו להיכנס רגע לנעליהם של התורמים: הם עשירים, אך לא מיליארדרים. משפחת מוסקוביץ' יצאה להרפתקה ציונית־חלוצית ארוכה מאוד, יקרה מאוד, עם רמת סיכון גבוהה מאוד. במשך שנים ארוכות היא נאלצה לפתוח את הכיס בנדיבות חודש אחר חודש, כאשר הדיווחים שהגיעו אליה מצוות ההגנה היו קודרים ופסימיים. ככל שעבר הזמן התיק התברר כלא פשוט בכלל לפיצוח, והתוצאות היו לוטות בערפל. החשש הכבד שכל ההשקעה הייתה לריק הכניס את המשפחה לטראומה. האחריות הכבדה על הפרקליטים ועל אנשי עטרת כהנים יצרה מעמסה נפשית אדירה. כל המעורבים לקחו את התיק הזה עמוק ללב ולריאות.
השופטים בשתי הערכאות לא עשו להם חיים קלים. בפתח הדיון בעליון ציין עמית שההרכב השקיע זמן בלתי פרופורציונלי בלימוד התיקים. מדובר בערעור שבמקרים אחרים היה מסתיים ללא דיון: השופט היה מזמין את העותרת לשיחה ומבהיר לה שכדאי לה למשוך את התיק, שכן ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים מובהקים של הערכאה הראשונה, ושאם לא תעשה כן – היא מסתכנת בתשלום הוצאות גבוה. לא רק שזה לא נעשה, אלא שבית המשפט פטר לחלוטין את הכנסייה מתשלום הוצאות המשפט.
עטרת כהנים ומשפחת מוסקוביץ' לא יקבלו אפילו החזר סמלי על ההליך שגבה מהם מיליוני דולרים רק בשל נקמנות הכנסייה. למה לעזאזל לא נעשה פה צדק, אף אחד לא מבין. ההשערה שלי היא שהשופטים החליטו לכופף את הדין והצדק כדי לשמור ככל האפשר על כבוד הכנסייה. הם רצו למנוע לזות שפתיים, ולא לאפשר לכנסייה להוציא את דיבתה של ישראל ולטעון שלא ניתן לה יומה המלא בבית המשפט. המחווה האדירה הזו נעשתה על חשבונן השחוק של עטרת כהנים ומשפחת מוסקוביץ'.
כמובן, הסיפור עדיין לא נגמר. השלב הבא הוא מאבק משפטי נפרד לפינוי הדיירים המוגנים, שעלול להיגרר שנים ארוכות נוספות. ובכל זאת, אנשי עטרת כהנים, משפחת מוסקוביץ' ועורכי הדין שעמסו על שכמם את הפרויקט כמפעל חיים אישי מתחילת העשור הקודם, הסדירו נשימה השבוע. ארץ ישראל נקנית בייסורים. רק הם יודעים עד כמה. 
