לא תמיד נעים להודות בכך, אבל השכר שאנחנו מקבלים על עבודתנו משמש לא רק לרכישת מזון וביגוד ולתשלום שכירות או משכנתא על הדירה שאנחנו גרים בה, אלא מהווה גם סרגל למדידה ולהשוואה בין אנשים.
בשנת 1993 החליטה הרשות לניירות ערך האמריקנית לחשוף לראשונה את שכר המנהלים הבכירים המועסקים בחברות הציבוריות. ההנחה היתה שחשיפת אותם מספרים – מול בעלי המניות, מול הציבור הרחב ומול עובדי החברה – תאלץ את המנהלים ואת החברות הציבוריות להפגין יותר צניעות בחלוקת השכר, לפזר את הכסף בצורה שוויונית יותר ולהסתפק במועט, באופן יחסי כמובן.
כפי שמציין פרופ' דן אריאלי בספרו 'לא רציונלי ולא במקרה', באותם ימים המשכורת הממוצעת של מנכ"ל אמריקני הייתה גבוהה פי 131 מזו של העובדים – לעומת פי 36 'בלבד' בשנת 1976. המציאות הזו נראתה לרבים כמו פריצה של כל גבול סביר והגיוני של פערי שכר, כזו שמוכרחה לעבור תיקון חד ולחזור לפחות חלק מהדרך בחזרה.
מה קרה בעקבות התקנה החדשה? משכורתו של המנכ"ל האמריקני קפצה שנה אחרי שנה. נתונים שפורסמו לאחרונה ב־CBS הראו שמנהלים בכירים ב־500 החברות הציבוריות הגדולות בארה"ב (S&P 500) קיבלו בשנה שעברה שכר שנתי בעלות של 12 מיליון דולר, עלייה של 7% – משהו כמו 800 אלף דולר תוספת – לעומת השנה שלפניה. עובד ממוצע באותן חברות יצטרך לעבוד 160 שנה כדי להגיע לשכר דומה לזה שמקבלת שכבת המנהלים. מנכ"ל אמריקני מרוויח כיום בערך פי 300 משכר העובד הזוטר, בממוצע כמובן.
גם ישראל עברה תהליך דומה, אם כי בפרופורציות שפויות בהרבה. החל משנת 2003, בניסיון לבלום את פערי השכר, חויבו חברות ציבוריות בישראל לפרסם את שכר חמשת הבכירים בכל חברה. מאז, שכר מנכ"לי החברות עלה מ־2.5 מיליון שקל בממוצע בשנת 2003, ל־3.8 מיליון שקל בשנת 2018.
במקום להתבייש במשכורת האדירה, קיבלנו תופעה הפוכה לחלוטין: המנהלים לא הסתכלו למטה ונחרדו מהפערים בתוך החברה, אלא הסתכלו הצידה ונחרדו מהמחשבה שהם מרוויחים פחות ממי שעובד לידם. אין שום סיבה, חשבו, שהמנכ"ל הקולגה, שבוודאי לא עובד יותר קשה ממני, ירוויח יותר. אם תשאלו את אותם מנהלים, זה ממש לא עניין של גאווה ורהב, אלא רק של כבוד עצמי ועמידה על עקרונות, ודאי כשהשכר גלוי לעין כל בדו"חות השנתיים. אמור לי כמה אתה מרוויח ואומר לך מי אתה וכמה אתה "שווה" בעיני אחרים ובעיני עצמך.
רמת השכר המטורפת שממנה נהנית שכבת מנהלים דקה עלתה שוב לכותרות בשבועות האחרונים, בעקבות הביקורת הרבה (והקנאה הגדולה) סביב חבילת השכר שקיבל המנכ"ל הטרי של קבוצת שיכון ובינוי, אייל לפידות. חבילת ההטבות של לפידות יכולה להגיע ל־37.5 מיליון שקל רק בשנה הראשונה, וליותר מ־100 מיליון שקל בחמש שנים (רוב השכר כפוף לעמידה בסף של רווחיות ושל שווי המניות).
במקביל, בשבוע שעבר הודיעה לילך אשר־טופילסקי על פרישתה המפתיעה מתפקיד מנכ"לית בנק דיסקונט ועל הצטרפותה לקרן פימי כשותפה בכירה, במה שנראה כמו תגובה מאוחרת משהו להחלטת הכנסת להגביל לפני שלוש שנים את המשכורות שלה ושל חבריה למגזר הפיננסים ל־2.5 מיליון שקל בשנה "בלבד", מגבלה שלא תחול עליה בקרן ההשקעות הפרטית והמפנקת של ישי דוידי. לאחרונה הודיע גם אריק פינטו, מנכ"ל בנק הפועלים, על עזיבתו את הבנק, מהלך שגם הוא התפרש כתגובה למגבלת שכר הבנקאים החל משנת 2017.
צחוק הגורל הוא שמי שהיה בזמנו הקש המכריע, זה ששבר את גבם של חברי הכנסת והוביל את החקיקה להגבלת השכר, היה אותו לפידות, באותם ימים מנכ"ל חברת הביטוח הפניקס. "כל מה שחולה ולא מוסרי בכלכלה ובחברה הישראלית מתבטא בניסיון לשלם למנכ"ל הפניקס אייל לפידות סכום מופקע של 10 מיליון שקל", אמר לפני חמש שנים שר האוצר דאז יאיר לפיד, לאחר שוועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעתו להגביל את שכר המנהלים בענף הפיננסים. לדברי לפיד אז, שכר כזה הוא "אטימות ערכית שאי אפשר לשאתה. לא קפיטליזם ולא שוק חופשי, אלא תאוות בצע לא מרוסנת". חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שקראה עוד בשנת 2008 להציב תקרת שכר במשק (ולא רק לבנקאים), הכריזה בשנת 2016, עם אישור החוק באופן סופי, כי מדובר ב"חוק המוסרי ביותר שאושר אי־פעם בכנסת ישראל".
כמה שנים חלפו, ולפידות פשוט חצה את הכביש מענף הפיננסים לענף הנדל"ן. במקום לקבל 10 מיליון שקל מחברת פיננסים, הוא יקבל 25 מיליון שקל בשנה מחברת נדל"ן.
מועדון סגור
סוגיית הגבלת תקרת השכר בישראל היא מעין תמונת ראי משלימה לשאלת קביעת רצפת שכר לעובדים במשק. לא מזמן כתבתי פה על הקפצת שכר המינימום על ידי הממשלה בשנים האחרונות, בעיקר כדי להוכיח שמדובר בנושא טעון ומורכב. עובדי 'חרסה' המפוטרים אינם מתנחמים מכך ששכר המינימום עלה לא מזמן ל־5,300 שקל בכל חודש, מה שאולי הביא לפיטוריהם ולסגירת המפעל (כפי שטענה ההנהלה). מצד שני, אולי למפעל שאינו יכול לשלם שכר מינימום לעובדיו הזוטרים, כמחצית בלבד מהשכר הממוצע בישראל, אין זכות קיום בישראל של 2019. באותו אופן ניתן לומר שלמפעל או לכל תאגיד אחר המשלם שכר גבוה כל כך למנהליו אין זכות קיום בישראל של 2019, המנסה לפחות לייצר מראית עין של מלחמה בפערים הגדולים שפתחנו כאן.
כך או כך, בשנת 2016 החליטה הכנסת להגביל את השכר המקסימלי אך ורק לבנקאים ולעובדי מגזר הפיננסים, ל־2.5 מיליון שקל בשנה, ועד פי 35 מהתגמול לעובד בעל השכר הנמוך ביותר בתאגיד. הבחירה לגעת באותם מגזרים נבעה בין השאר מכך שבמשך שנים הם כיכבו בראש רשימות השכר (רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, משכה בשנת 2015 שכר בעלות של 8.1 מיליון שקל; ציון קינן, מנכ"ל הפועלים, הרוויח 7.9 מיליון שקל), מה שבוודאי לא הזיק לתדמית הרובין הוד החביבה כל כך על הפוליטיקאים.
בנוסף, מעבר לעובדה שהבנקים שייכים בעצם לכולנו ושברור שהמדינה לא תיתן לאף בנק ליפול (בדיוק לשם כך הוקם הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל), ההנחה גם הייתה שאם נציב תקרה ברורה כל כך מעל ראשם של הבנקאים ושל מנהלי הגופים המוסדיים השבעים והמדושנים, הם ידאגו לסמן תקרה נמוכה יותר גם לשאר המגזרים במשק. בסופו של יום, אותם בנקאים ומנהלי חברות ביטוח הם האנשים שמממנים ומשקיעים ביתר החברות הציבוריות, והציפייה הייתה שהם יבהירו במהירות לאותן חברות שההיררכיה חייבת להישמר, ושבנקאים עדיין לפני כולם – גם אם זה אומר להרוויח פחות מ־2.5 מיליון שקל.
בינתיים זה לא ממש קורה. אייל לפידות ושיכון ובינוי הוא רק דוגמא קיצונית, אבל הבעיה של לפיד וחבריו היא שהחתמת לפידות מתבררת בינתיים כקלף מנצח, ואפילו לא יותר מדי יקר לבעליו. מאז שנודע שלפידות יגיע לנהל את שיכון ובינוי, מניית החברה זינקה בעשרות אחוזים והוסיפה כמעט מיליארד שקל לשווי החברה. מי מאיתנו לא ישמח לשלם כמה עשרות מיליונים כדי לגדול בעוד מיליארד שקל? המשקיעים שהתנפלו על מניות שיכון ובינוי ראו מה קרה לחברת הפניקס בתקופת לפידות, כאשר בתוך פחות מעשור הוא הפך את הפניקס מחברה ששווה 1.5 מיליארד שקל לחברה ששווה יותר מ־5 מיליארד שקל, שהתקדמה במהירות לצמרת חברות הביטוח המובילות בישראל ועקפה לא מעט חברות ותיקות בשוק.
השאלה המעניינת היא למה זה בעצם מפריע לנו. למה אנחנו מפרגנים לספורטאים כמו מסי, רונאלדו או ניימאר, שמרוויחים כל אחד כ־100 מיליון דולר בשנה, אבל לרבים מאיתנו נראה מקומם ולא סביר שמנכ"ל מוכשר וחרוץ ירוויח כמה עשרות מיליונים, בחברה שמרוויחה עשרות מונים מאותה משכורת שמנה?
התשובה האינטואיטיבית היא ששלושת הספורטאים הללו (ואחרים) עושים משהו שאף אחד אחר לא יודע לעשות, ולכן גם הכסף שהם מקבלים אינו נמדד בסרגל של בני אדם רגילים. מנהל חברה, מוכשר ככל שיהיה, צריך בסופו של יום להזיז ולהעסיק בני אדם, משהו שנראה לנו כמיומנות שאינה באמת כזו נדירה ובלתי רגילה, בטח לא כמו מישהו שמסובב כדור למסגרת מ־25 מטרים.
מעבר לכך, התחושה היא שכשמועצת מנהלים ממנה ומאשרת שכר מופרע כל כך למנכ"לה המוכשר, מדובר בעצם במועדון אליטיסטי וסגור של מנכ"לים הסגורים בבועה משל עצמם. היום אתה תאשר לי את חבילת השכר השמנה, ומחר אני אאשר את שלך. קליקה מקושרת ומחוברת שיושבת באותם דירקטוריונים, נפגשת באותן מסיבות קוקטיילים, מתנפחת וחוגגת עם הכסף שהיא מקבלת בעיקר מאיתנו, הציבור הרחב.
ועם כל הכבוד לאיומים ואפילו לעזיבות פה ושם של מנהלים מוכשרים כמו לילך אשר־טופילסקי או אריק פינטו, הגיע הזמן שנרגיע עם הזחיחות שם למעלה. ראשית, כי פערי שכר מטורפים כל כך מסוכנים לכולנו, כלכלית וחברתית, לא פחות מטעויות שיעשה מנהל בנק. בנוסף, הגיע הזמן להודות שרוב רובם של מנהלי הבנקים וחברות הביטוח לא באמת ממהרים לעזוב את כיסאותיהם, גם בשביל שכר "רעב" של 2.5 מיליון שקל. תשאלו את רוסק־עמינח למשל, שחוותה ירידה של יותר מ־60% בשכרה לפני שלוש שנים ונשארה לשבת בצמרת הנהלת בנק לאומי, אם לא בגלל המשכורת אז בגלל הכבוד והיוקרה.
ומעבר לכל זה, כדאי לזכור שבכל הנוגע להשקעות של הכסף שלנו, הוכח יותר מפעם אחת ש"קוף" יודע להשקיע לטווח ארוך לא פחות טוב ומקצועי מהבנקאי הכי חכם. עוד לא באמת נמצא המתאם בין מנת השכלה, גובה שכר ורמת התשואה. מצד שני, יש מצב שגם קוף יסובב לשער לא פחות טוב מרונאלדו. 
