המראות הפסטורליים של האלפים המושלגים השרו שלווה על הנפש, אף כי גם המקומיים הודו ש"השנה השלג היה כבד במיוחד". כמו השלג, גם הכנס הכלכלי העולמי, שמה הרשמי של ועידת דאבוס, היה השנה גדול במיוחד. אחרי שבשנים האחרונות ירדה קרנו, הפעם הגיעו אליו המנהיגים החשובים של המערב ובראשם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, נשיא צרפת עמנואל מקרון וראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו, שגם היה ראשון המנהיגים הזרים שנפגש עם נתניהו.
ההתרחשות די משעשעת, בראש ובראשונה משום שדאבוס, עיירה נידחת למדי בשאר ימות השנה, לא בנויה להכיל את העומס האוניברסלי שנופל עליה בעונה הכי קרה בשנה. שועי עולם ותאגידיו מתרוצצים אנה ואנה, בין מרכז הקונגרסים לבתי המלון, מכתתים את רגליהם על הקרח החלקלק, נפגשים זה עם זה כמו במפגש מחזור, מציגים לראווה את יתרונות ארצותיהם ומגששים אחר צרכים של מדינותיהם. הנה טרודו רב הקסם יוצא מהסוויטה של נתניהו, ומיד מגיע ראש הממשלה הבלגי האפור. דווקא איתו הפגישה מתארכת, עד שהבא בתור, נשיא שווייץ החדש אלן ברסט, זה שארצו ידועה בשעוניה המדויקים, נאלץ להמתין שבע דקות תמימות במבוא לראש הממשלה, המאחר הכרוני.
את השווייצרי החליף הנשיא האזרי, אילהם אלייב, שנתניהו קרא לו "חברי הטוב". לפני למעלה משנה נפגשו השניים בעת ביקורו של נתניהו באזרבייג'ן ובקזחסטן. עם כל אחד מהמנהיגים עובר נתניהו על רשימת הנושאים שהוכנה מראש במטה לביטחון לאומי, וראש המל"ל, מאיר בן־שבת, מייעץ לו מדי פעם. כך נראית השגרה של העשייה המדינית, המבטאת את הזינוק במעמדה הבינלאומי של ישראל בתקופת נתניהו.
נתניהו הגיע לדאבוס היישר מביקורו המרומם של סגן הנשיא האמריקני מייק פנס, שניפץ את הכללים במובן הטוב ביותר של המונח. נאום כפי שנשא כמה שעות קודם לכן בכנסת, לא נשמע כנראה מעולם מפני מנהיג זר. הרבה מעבר לקביעת התאריך בעניין השגרירות, הבהיר פנס ליהודים משהו שהם עצמם כבר שוכחים לעתים: זו ארצנו.
"לאורך הדורות העם האמריקני הפך להיות תומך נלהב של השאיפה היהודית לחזור לאדמה של אבותיכם המייסדים, של התביעה ללידה המחודשת שלכם עצמכם ולחירות במולדתכם האהובה". בלי להתייפייף ובלי להתפתל, זה היה משפט המפתח בנאומו. הוא לא התחבא מאחורי המונח החמקמק לעתים "ישראלים", והוא בוודאי לא הציג את ארץ ישראל כ"מולדת אחת של שני עמים", כפי שכל מיני נאורים בארץ ובעולם אוהבים להתיימר. באווירה מלהיבה שכזו, שהלמה אחת לאחת את נאומיהם המצוינים של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ושל נתניהו עצמו, ברור שראש הממשלה השיב בחיוב לבקשה הקטנה של סגן הנשיא.
הדבר קרה בתום ההצהרות הרשמיות. הם עמדו בחצר הפנימית בבית ראש הממשלה, זו שנתניהו כבר אירח בה עשרות רבות של מנהיגים. מאחורי הווילונות הכבדים ציפתה לשני הזוגות הסעודה הרשמית, ואנשי הצוותים, כנהוג בין הישראלים לאמריקנים, התכוונו לצאת לארוחת ערב משותפת. על פי הכללים, במעמד מעין זה בביתו של מנהיג זר, לא אמור האורח להתייחס לעניינים פנימיים במדינתו. הוא בוודאי לא אמור לעשות זאת לאחר שההצהרות לתקשורת הסתיימו והמארח, קרי ראש הממשלה נתניהו, כבר אמר בפמיליאריות "בואו ניכנס". אלא שתוך כדי לחיצת הידיים והחיבוק הקל, רכן פנס לאוזנו של נתניהו ולחש: "אני יכול לומר משהו לציבור האמריקני"?
בוושינגטון נפתר באותן שעות משבר ה'שאט דאון' (Shut Down) שהשבית את פעילות הממשל למשך שלושה ימים. כיוון שטראמפ יצא ממנו וידו על העליונה, פנס רצה לדבר אל אזרחיו בשידור חי מירושלים. הוא עירב אפוא שמחה בשמחה, הישיר מבט למצלמות הרשתות האמריקניות ויצא לריקוד סוער על שתי החתונות – גם תמונת ניצחון מ"ירושלים בירת ישראל", כפי שחזר ואמר בהדגשה בשני ימי הביקור, וגם סיפוק מסיום המשבר. "השאט דאון של שומר (צ'אק שומר, יהודי ניו־יורקי, מנהיג הדמוקרטים בסנאט) נכשל", ירה פנס הערה פוליטית כשנתניהו עומד לצדו.
בהערת אגב צריך לומר שהחיבוק של נתניהו והממשל הנוכחי גובה מישראל מחיר שיש לתת עליו את הדעת בצד הליברלי של המפה. סקר טרי של מכון 'פיו' מצביע על ירידה חדה באהדה של מצביעי המפלגה הדמוקרטית לישראל. בממסד הקהילה היהודית, הדמוקרטית ברובה, מתעבים את טראמפ. על הרקע הזה התריעו השבוע בכנס המכון הישראלי לדמוקרטיה שני שגרירים לשעבר בוושינגטון, סליי מרידור ואיתמר רבינוביץ', כי "ההזדהות הפוליטית עם טראמפ פוגעת בקשר שבין ישראל לתפוצות". ברור שישראל לא צריכה לדחות את החיבוק של טראמפ בגלל הקהילה היהודית, אבל צריך לוודא שלטווח הארוך איננו מאבדים את הצד הזה של המפה, שעשוי לכבוש את הקונגרס בתוך פחות משנה ולחזור לבית הלבן בעוד שלוש שנים.
במקום פרס
בחזרה לפנס. למחרת, יום שלישי, הוא ביקר במעון הנשיא ריבלין ואז שוב עם נתניהו ביד ושם. אחר הצהריים, שעה קלה לפני שהאורח עזב את ישראל, נתניהו כבר יצא לשליחות הבאה. מחלון מטוסו הממריא לשווייץ קלטה מצלמת הנייד שלי את ה'אייר פורס 2' של פנס בנתב"ג, והתמונה בהחלט הייתה סמלית. פחות משבוע לפני כן התקבל נתניהו בכבוד מלכים על ידי ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי. בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס המתינו לו שועי הכלכלה העולמית ומנהיגיה הפוליטיים. הם כמובן לא המתינו דווקא לו אלא השתתפו בכינוס כמו עשרות ראשי חברות ומדינות, אבל מתוך ים הבקשות שקיבלו בחר כל אחד מהם לשוחח גם עם נתניהו.
נתניהו נושם אוויר פסגות – במקרה זה פסגות האלפים – והפך להיות פניה של ישראל בעולם. עד לפני שנים אחדות מילא כידוע את התפקיד הזה שמעון פרס, שדאבוס הייתה מגרשו הביתי. לזכות נתניהו ייאמר שהוא מייצג אותנו בלי לכופף את זקיפות הקומה היהודית, לא בנוגע לאיראן ולא בסוגיה הפלסטינית, ואל יהי הדבר קל בעיניכם.
איראן והפלסטינים אכן עמדו במרכז הרגל המדינית של הביקור, שלה הקדיש נתניהו בעיקר את יום רביעי. יום חמישי היה היום הכלכלי. את חזונו הכלכלי לישראל הציג נתניהו בפירוט בכנס השגרירים של משרד החוץ ביום ראשון בערב. לדברי נתניהו, ישראל נערכת לימים של עולם רב־מעצמתי, שלמעשה כבר הגיעו. הטכנולוגיה, אם לתמצת, נכנסת לכל תחומי החיים, ולישראל יש בה יתרון יחסי עצום. "גם מכוניות יהיו בקרוב 80 אחוז טכנולוגיה ו־20 אחוז ברזל", נוהג ראש הממשלה לומר, וכמובן מציין את הפרה הישראלית שהיא המניבה ביותר בעולם, את המחזור והתפלת המים שגם בהם אנחנו מספר אחת, את מרכזי המחקר והפיתוח שכל ענקיות הטכנולוגיה העולמיות מפעילות בישראל, את הרחפנים החקלאיים – יש דבר כזה – לשיפור היעילות מכל אינץ' רבוע של אדמה.
"כבר אין הייטק ולואו־טק (תעשייה טכנולוגית ותעשייה מסורתית). הטכנולוגיה נכנסת לכל מקום, והדבר הבא שלישראל יש בו יתרון יחסי הוא הביג־דאטה", מציין נתניהו בנאומי השיווק של ישראל שחוזרים על עצמם, מה שלא הופך אותם לפחות נכונים. למה הכוונה? ישראל היא מהמדינות היחידות בעולם שיש בה תיק רפואי ממוחשב על מרבית האזרחים, עניין ששם אותה בחזית הדבר הבא של הטיפול הבריאותי: רפואה אישית המותאמת לכל אדם, על פי ההיסטוריה הרפואית שלו. זו דוגמה אחת לשימוש ב'ביג דאטה'.
ישראל הטכנולוגית הזו, על פי נתניהו, בדרכה להיות מעצמה עולמית ואולי כבר כזו. כל זה כשעוד לא אמרנו כלום על ביטחון, מודיעין ומלחמה בטרור. "לישראל יש מודיעין מהטובים בעולם. בשנים האחרונות סייענו לסכל כ־30 התקפות טרור", גילה נתניהו לשגרירים. משכך, כשמדינות ותאגידים "שחשיבותם עולה לעתים על זו של חלק מהמדינות" – כפי שהוא נוהג לומר – משחרים לפתחנו, גם מעמדנו המדיני משתדרג. על אחת כמה וכמה כשלצדנו עומדת מעצמת־העל היחידה בעולם, ארה"ב של אמריקה.
"תפיסת העוצמות", הוא קורא לזה. "החזק מנצח, החלש לא שורד". הצלחה כלכלית מאפשרת להגדיל את הכוח הצבאי, והשילוב בין שתיהן מעניק עוצמה מדינית. "זה נוגד את התפיסה שאומרת שהדרך היחידה שלנו להתקבל בקהילה הבינלאומית היא פתרון הבעיה הפלסטינית. היכולת לפרוץ למרחב אסור שתהיה תלויה בווטו פלסטיני", אמר נתניהו לשגרירים.
לא מתרגשים מהחרם
את העוצמה הזו מבקש נתניהו למנף להשגת שני יעדים מאתגרים. הראשון, הפלסטיני. אז כמובן שפנס שידר כאן מסר זך כבדולח על תמיכת ארה"ב בישראל בסוגיה הזאת, ודבריו שיקפו בהחלט את השקפתו שלו ואת הרוח המחבקת של ממשל טראמפ. אבל הרבה מאוד דיסאינפורמציה שטפה את התקשורת בשבוע האחרון בסוגיה הישראלית־פלסטינית, ועל סמך מקורות ישראליים ופלסטיניים כדאי לעשות קצת סדר בדברים.
ראשית, בניגוד לתעמולה הפלסטינית שגדשה השבוע גם את ערוץ 2, לא הישראלים ולא הפלסטינים יודעים כיצד ייראה "הדיל האולטימטיבי" שגרינבלט מבשל. גם משום שהשליח הנמרץ לא הציג להם אותה, אבל בעיקר מפני "שאנחנו עדיין בתהליך לפתח את התוכנית", כפי שאמר פקיד בכיר בממשל בתום ביקור פנס. כלומר, התוכנית עוד לא קיימת, ואם כך כיצד הפלסטינים יכולים לטעון שראו אותה?
שנית, החרם של עבאס על האמריקנים – גם כאן בעידוד התקשורת הישראלית – לא בדיוק מרשים את המוחרמים או מישהו אחר בקהילה הבינלאומית. "אין אפילו מדינה אירופית אחת החושבת שיכול להיות תחליף לתיווך אמריקני. ואם לדבר בכנות, אני לא חושב שגם הפלסטינים חושבים שיכול להיות תחליף", הוסיף הפקיד הבכיר.
שלישית, ממשל טראמפ לא מתרגש מהחרם הפלסטיני ודבק בדעתו להמתין עד יעבור זעם. מקורות המקורבים לבית הלבן אומרים כי לאנשי הנשיא אין ספק שבמוקדם או במאוחר הפלסטינים יחדלו מן החרם וישובו לשולחן המשא ומתן – הפעם כאשר ברור להם שגרירת רגליים מצדם גובה מהם מחיר, ולא רק מישראל. "זה יכול לקחת שמונה שבועות או שמונה חודשים. לממשל הזה יש חזון ויש סבלנות. היה ברור שתהיה תגובה כועסת בשלב הראשון, והיא אכן קרתה. אף אחד לא מתרגש".
נתניהו משתמש באותן מילים בדיוק כשהוא אומר ש"אין תחליף לתיווך אמריקני", אבל מאחורי החזית הפומבית המשותפת מסתתרת בכל זאת רגישות לא מבוטלת. משיחות עם בכירים בסביבת נתניהו עולה שעבודת התיאום המושלם הזה עם האמריקנים כרוכה במאמץ רב, בטוויית מהלכים ארוכי טווח מצד ראש הממשלה, ובהקפדה רבה על כללי הבנייה ביו"ש כפי שסוכמו עם הממשל אשתקד, גם במחיר התנגשות עם הימין.
יתרה מזו, בישראל אמנם סבורים ש"עבאס שיחק לידינו עד הסוף" כשקילל את טראמפ והחרים את סגנו. אבל, "אי אפשר לסמוך תמיד על הערבים שיצילו אותנו", ולכן צריך לצאת מנקודת הנחה שיום אחד גם הממשל הזה יציג לישראל חשבונית. לא שיש כרגע מידע על כוונה אמריקנית שכזו, אבל בסביבת נתניהו סבורים שצריך לצאת מנקודת מוצא מחמירה שכך יהיה. למשל, ש"כאשר פנס אומר שתי מדינות, הוא מתכוון לשתי מדינות". אגב, ההערכה בירושלים היא שהתוכנית האמריקנית בהחלט תוצג, אך הדבר יקרה בעוד חודשים ארוכים ואולי אפילו שנה תמימה.
אשר לסוגיה האיראנית, המצב מאתגר עוד יותר. גם בדאבוס הזהיר נתניהו את האירופים ש"השבועות האלה הם ההזדמנות האחרונה לנסות ולהכניס תיקונים אמיתיים, ולא קוסמטיים, להסכם הגרעין המסוכן עם איראן". כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, לפי שעה לא נראה שהאירופים זזים מסרבנותם. רק בשבוע הבא נדע אם המפגשים של טראמפ ושל נתניהו עם המנהיגים האירופים בעיירה השווייצרית המושלגת, המיסו את הקרח האירופי.
