בחורה צעירה הגיעה לישראל מחו"ל על מנת לחפש חתן דתי. היא הכירה גבר, השניים נישאו, ובמהלך הנישואין נולדו לזוג שלוש ילדות. ואז, ב-2015, היא גילתה עובדה מטלטלת: בעוד האיש אמר לה שהוא נמצא שעות ארוכות בעבודה, בפועל הוא בגד בה עם גברים.
בתגובה תבעה האישה חמישה מיליון ש"ח בפיצויים – על הסתרת המידע, החזר עלויות החתונה, החזר שכר דירה ששילמה אימה במהלך הנישואין, וכן הוצאות על הטיפול הפסיכולוגי שעוברת האישה מאז. בנוסף, היא טענה שהישארותה בבית לצורך גידול הילדות, כדי לאפשר לבעלה להתקדם בעבודה בעצמו, היא שאפשרה לו לבגוד.
הבעל טען מצדו כי לא היה בעל נטיות הומוסקסואליות טרם הנישואין, אלא רק לאחריהם. הוא תהה האם בכל מקרה של פירוק תא משפחתי, הצד שלכאורה בעטיו נוצר הקרע יהיה חשוף לתביעה על כך שהגיע לנישואין כאשר היו נטועים בו היסודות ליצירת אותו קרע. כדוגמא הוא הביא את התפתחות הנטיות להימורים, אלכוהול או אלימות, שיכולות לצוץ במהלך הנישואין, וטען כי לא יעלה על הדעת לתבוע איש שהסתיר אותן טרם נישואיו.
התביעה הונחה לפתחו של סגן נשיא בית הדין לענייני משפחה בירושלים, השופט נמרוד פלקס. הוא דחה את טענת ההונאה וההתחזות, מאחר שהאישה טענה בעצמה שהנושא כלל לא עלה – ומשכך מתברר שהוא לא שיקר אלא רק הסתיר.
השופט דן בהאים חובת הגילוי המוסרית היא גם חובה משפטית שניתן לתבוע בגינה. "כאשר בני זוג מחליטים להינשא, חלה עליהם החובה לנהוג בתום לב זה כלפי זו. שכן הם מבקשים להטיל על עצמם מערכת של זכויות וחובות, וזאת מתוך גמירות דעת המבוססת על מידע מלא ככל שניתן אודות בן הזוג". אז האם בית המשפט יכול לפסוק בעניין? "מדובר בשאלות סבוכות שנדמה שעדיין לא נמצאה להן תשובה במשפט הישראלי".
לאחר הצגת מקרים מורכבים דומים, המשיך השופט לדון כיצד יש להתייחס למידע מסוג נטייה מינית, והאם היא יכולה להיחשב "מום" או "פגם", שהסתרתו מפני הכלה או החתן נחשבת להטעיה או פגיעה נזיקית. בנוסף, תהה השופט, "האם כלל ניתן להוכיח קיום נטייה מינית או האם העובדה כי אדם קיים יחסי מין עם אדם אחר שהוא בן מינו, בהכרח מלמדת על נטייה מינית באופן מובהק? ואולם, הומוסקסואליות אינה מעשה פלילי בוודאי אינה בגדר פגם או מום שדבקו באדם, כאשר במקרה שבפני לא היה בהן להשליך או לגרוע מלב ליבה של המערכת הזוגית והמשפחתית שכן ניתן ללמוד מטענות האישה עצמה על קיום יחסי אישות בין הצדדים והבאת ילדים לעולם".
בשאלה מתי הימנעות מגילוי מהווה עילה חוזית או נזיקית, שאב השופט מן המשפט העברי: "עמדת הדין העברי היא כי החובה על בן זוג לגלות מום או עובדה הנוגעת אליו קמה ועולה אך ורק אם מדובר במום או פרט מהותיים ביותר אשר 'האדם הסביר' לא היה מוכן להתקשר בקשר נישואין לו היה יודע עליהן. במקרה כזה נאמר שמדובר בהסתרה שבדינה ניתן לכוף בגירושין או לחייב את המסתיר בפיצוי". פלקס קבע עי יש לקבוע זאת על פי "עמדתו האובייקטיבית של האדם הסביר".
אולם, השופט זנח בסופו של דבר את מבחן שיקול הדעת של האדם הסביר בשל הקושי לאומדו, וקבע כי המבחן הוא בשאלה האם הסתרת המידע גרמה ל"עוולות הגורמות נזק ישיר וברור לבן הזוג האחר". לכן, "לא עלה בידי האישה להצביע על נזק ישיר וברור שנגרם לה, אלא לכל היותר על שיברון לב עקב אכזבתה מחיי הזוגיות".
השופט כתב כי אמנם לאישה יש זכות לדעת, אך לאיש אין חובה לספר על נטייתו המינית. לבסוף, הוא הכריע שיש למחוק את התביעה על הסף, מאחר שקביעת בית המשפט שלא ניתן לתבוע נזיקין על ניאוף חלה גם במקרה הזה של הסתרת נטיות מיניות לפני הנישואין. השופט קבע כי מהותה הסתרת המידע אינה התחזות ומרמה, אלא בגידה, ולכן נקבע כי זה אינו שפיט.
"גם ההגדרה המילונית של בגידה היא הפרת אמון ויש בה אך לחזק מסקנה זו. אין להכיר בחובתו המשפטית של האיש, להבדיל מחובתו המוסרית, לגלות לתובעות את דבר נטייתו ועברו המיניים, יש לקבוע, כי אין באי הגילוי משום הפרה של איזו חובה חקוקה, החלה עליו כנטען, לרבות חובות מכוח חוק העונשין, להן טענו התובעות".
