כארים עומד ליד אתר הנצחה לקדוש הסופי סידי בוגהאנם במערב תוניסיה, ומצביע על האדמה שתחת רגליו. "יש מדרגות מתחת לאדמה", הוא מספר. "התחלנו לחפור, אבל היינו חייבים להפסיק כי מישהו התקשר למשטרה".
למרגלות הר שמכוסה בווילות רומיות ובבתי בד עתיקים, האתר שוכן על גבי מבנים וקטקומבות עתיקות המתוארכות לתקופות הרומיות והביזנטיות. על פי כארים, היסטוריון מקומי המתגורר בעיר פוסאנה, אתרים ארכיאולוגיים כמו זה, במחוז קסרין, נבזזים או נפגעים לעיתים קרובות במהלך חפירות ליליות בלתי מורשות, שהאחראים להן הם אנשים שמחפשים אוצרות למכור באינטרנט.
מלבדם יש גם חקלאים שנתקלים בעתיקות במקרה כשהם זורעים את שדותיהם, ואחרים שחופרים באדמתם שלהם בתקווה למצוא חפצים שיוכלו לשווק. לדבריו הוא משתתף בחקירות כאלו מתוך סקרנות, אולם עמיתיו צדים אוצרות. "יש קבוצות רבות שעושות דברים כאלו", אומר כארים. "זה קורה כמעט על בסיס יומיומי".
לדברי יאסר ג'ראד ממוסד המורשת הלאומי (INP), ביזת אתרים ארכיאולוגיים היא בעיה ידועה ורבת שנים בתוניסיה. חפצים בעלי ערך היסטורי ותרבותי מגיעים לעיתים קרובות לשוקי אירופה ולבתיהם של העשירים ובעלי השררה במדינה.
בשנת 2017, רשויות תוניסיה תפסו ספר תורה מהמאה ה־15 שלטענתן היה בדרכו למכירה באירופה. במארס השנה, רשות המכס תפסה מטמון של 600 מטבעות עתיקים שתוארכו למאה השנייה לספירה בתוך רכב בעיר ספקס, השוכנת לחוף הים התיכון.
כיום, ה־INP מקבל מספר כפול של דיווחים על קסרין לעומת מספר הדיווחים שהתקבלו לפני המהפכה, מספר מוחמד בן־נג'מה, מנהל המחוז במוסד, ומוסיף שערעור היציבות כתוצאה מהמאבקים פותח חלון הזדמנויות לביזה ארכיאולוגית. מנגד, את העלייה במספר החפצים שנתפסו הוא מייחס לכך שהרשויות רציניות יותר במאבק בתופעה.
ג'ראד תוהה אם הפעילות הממשלתית קשורה לאינטרסים פוליטיים, משום שהיא התגברה "מאז שמצאנו חפצים שנגנבו מאתרים לאומיים בביתם של הנשיא המודח בן־עלי ומשפחתו".
המחוז המערבי קסרין, שבו נמצא אתר ההנצחה לסידי בוגהאנם, הוא אחד האזורים המוזנחים במדינה. נתוני הממשלה מצביעים על כ־25 אחוזי אבטלה, עשרה אחוז מעל הממוצע הלאומי. זהו גם אחד האזורים העשירים ביותר בממצאים ארכיאולוגיים. יש ארבעה אתרי עתיקות מרכזיים באזור ששטחו 8,000 קמ"ר, וגם בשאר השטח נפוצות הריסות.
האתרים המרכזיים נתונים תחת שמירה בכל שעות היממה, אך הקטנים יותר זוכים להגנה רק בשעות היום. לדברי נג'מה, מספרם העצום של האתרים הקטנים הופך את משימת ההגנה על כל אחד מהם לבלתי אפשרית.
רידחה שילי, מומחה לקידום מורשת לאומית באוניברסיטת תוניסיה, טוען שקסרין פתוחה לביזה בעקבות המחסור בתוכניות חפירה ובהשקעה תרבותית. "המדינה מעדיפה שהאתרים הללו יהיו מוסתרים, מכיוון שאין לה דרך להגן עליהם". לדבריו, כאשר אתר חדש מתגלה, במקום להגן עליו או להעביר את החפצים שנמצאים בו למקום בטוח, "הממשלה מתעדת ומצלמת אותו, ואז מכסה אותו באדמה".
ואפה מואלהי, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תוניס, מצלמת כל מקום שנראה שמישהו חפר בו, בזמן שהיא סורקת אתרים סביב פוסאנה כחלק מהמחקר שלה. "כשאתה רואה חורים, אתה שם לב לפי מיקום האבנים שמישהו היה שם. אנשים מחפשים פסלים, זהב או תכשיטים". היא ואחרים מדווחים לרשויות על חפירות לא חוקיות. בינואר היא תפסה תושב שניסה לגנוב פסיפס וכלי חרס מאתר רומי ובו כנסייה.
מת'יו הובסון, חבר המיזם להצלת ארכיאולוגיה בסיכון במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מסביר שיש כמה גורמים שצריך לקחת בחשבון כשרוצים להגן על אתרי מורשת מפני גניבה, שנגרמת בעיקר בשל עוני ואי יציבות פוליטית. "יש סיבות כלכליות לביזה. האשמה לא צריכה להיות מוטלת על אנשים שמנסים לשרוד את השגרה, אלא על מי שמבקשים להעשיר את האוספים שלהם".
לעומת מה שמתחולל בלוב או במצרים, סחר העתיקות בתוניסיה קטן ולא מאורגן, לפי שוטר מקומי שמבקש לדבר בעילום שם כדי להגן על עבודתו. "זה כסף קטן, אנשים מוכרים דברים בפחות ממה שהם שווים". עבדלבאקי עידודי, פקיד ממשלתי בפוסאנה, טוען שחפצים שאינם מוגנים על ידי הממשלה הם נחלת הכלל, ולאזרחים יש זכות להרוויח בחפירות ארכיאולוגיות פיראטיות. "המדינה השאירה כאן את כל הממצאים ולא משגיחה עליהם. אני בעד שלאנשים תהיה האפשרות להרוויח, המורשת שלהם יכולה לעזור להם להשיג מעט כסף".
אחרים, ובהם איוב סייהי, יוצר סרטים חובבן בן 22 מתלה, קוראים לממשלה לעשות יותר כדי להגן על חפציה העתיקים. בשבילו, הביזה היא עוד דוגמה להתנהלות הקלוקלת של הממשלה במחוז. "מטרת הסרט שאני יוצר היא לגרום לממשלה לעשות משהו במחוז שלנו, שהוא עני למרות שהוא עתיר במשאבים טבעיים. הכול נגנב ממנו, ביום ובלילה".
תרגם: אלחנן שפייזר
