"אי שם, במושב יפה כמו חלום שלצערנו כבר לא קיים היום, התגוררה משפחה מאושרת. אימא טלי, אבא דוד וארבע בנות לתפארת". כך נפתח ספר הילדים 'מירב על הבימבה הקסומה' שכתבה שושנה (סוזי) מלכה, מחנכת ומורה מאשקלון. סוזי היא אימה של טלי חטואל וסבתן של הבנות הילה, הדר, רוני ומירב שנרצחו בצומת כיסופים לפני 15 שנה. אחרי הטרגדיה הנוראה החליטה סוזי לכתוב ספרים שמחים לזכר נכדותיה. "אלה לא ספרי זיכרון. זו הדרך שלי להנציח את הנכדות שלנו שחיות איתנו בכל יום".
בשבוע שעבר, שב המקרה הטרגי לכותרות. זאת, לאחר שהשר אוחנה טען בריאיון הראשון שנתן לחדשות 12 עם כניסתו לתפקיד, כי במקרים של פיקוח נפש אין לקיים את פסיקות בג"ץ. ולראיה, אמר, רצח טלי חטואל ובנותיה מירי מחבלים שהצליחו להסתתר בחסות מבנים בסמוך לציר כיסופים. "הצבא זיהה את המבנים כסכנה ביטחונית ובג"ץ, למרות שאין לו מומחיות, החליט למנוע את ההריסה". הדברים עוררו, כצפוי, סערת רוחות וראש הממשלה מיהר להבהיר כי יש לקיים את פסיקות בית המשפט. המהומה התקשורתית שנוצרה, פתחה מחדש את פצעיה של משפחת מלכה.
ירי מקרוב
2 במאי 2004 היה היום שבו התקיים משאל מתפקדי הליכוד לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה דאז אריאל שרון. טלי חטואל נסעה עם ארבע בנותיה על ציר כיסופים, ממושב קטיף לאשקלון, כאשר שני מחבלים שהסתתרו מאחורי בתים פתחו לעברה באש. לאחר שהמכונית עצרה, התקרבו המחבלים וירו בטלי ובבנותיה מקרוב. כבר שנתיים קודם לכן ביקש הצבא לבצע חישוף של האזור כדי למנוע פיגועים מסוג זה, ואף הוציא צו הריסה שעליו חתם תא"ל ישראל זיו, המפקד הצבאי בעזה. נגד הצו הוגשה עתירה, בטענה שישנן חלופות להריסה כמו הזזת הכביש או בניית גדר בין הכביש לבתים. השופטת איילה פרוקצ'יה הוציאה צו ביניים וקבעה כי הבתים לא ייהרסו "אלא אם ימצא כי הריסתם מתחייבת משיקולי ביטחון מובהקים". דיון בהחלטה לא התבצע מעולם, ומשחלף זמן הודיע היועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין בשם המדינה לבית המשפט כי "כרגע אין בכוונתה לבצע פעולות הריסה". כך נותרו הבתים על כנם עד לרצח חטואל. רק לאחר הפיגוע, הרס הצבא את הבתים אחרי שהודיע כי יש בכך צורך מבצעי דחוף.
הרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון אמר באותם ימים: "יש פה בפרוזדור כיסופים בתים קרובים לציר שאנחנו מטעמי ביטחון שקלנו וגם רצינו להזיז אותם ולפצות את התושבים, אולם הדבר לא אושר לנו במערכת המשפטית".
סוזי: "שאלתי את היועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין שבא אלינו לשבעה, 'כבודו, למה לא הרסו את הבתים?' הוא ענה לי: "הידיים שלנו כבולות"
ארבעה ילדים היו לסוזי ולשלמה (מומי) מלכה. טלי ז"ל הייתה עובדת סוציאלית. אורית וסיגלית מנהלות בתי ספר והבן יובל משרת במערכת הביטחון. דוד, החתן, בעלה של טלי, התחתן בשנית שנה וחצי לאחר הרצח ויש לו כיום חמישה ילדים. הוא מכהן כמפקח על החינוך הדתי במחוז הדרום. "דחקנו בו שיתחתן" מספר מומי. "שיביא ילדים לעולם שיקראו לנו סבא וסבתא. ישבתי איתו אחרי שנה וחצי ואמרתי לו, דוד, אתה חייב להקים משפחה. כל המשפחה הייתה בדעה זו. הוא עשה זאת ואנו מודים לקב"ה על הקשר הטוב שיש לנו איתו".
בתחילת השבוע התקיים באשקלון טקס סיום שנת הלימודים במדרשת 'אמרי טל', שהקימו הוריה של טלי לזכרה. מומי ניצב שם לצד האנדרטה, מול הקהל, ודיבר על המשפחה שנמחקה בידי בני עוולה. הוא לא הזכיר ולו במילה אחת את בג"ץ או את השר אוחנה.
משפחות חטואל ומלכה מעולם לא היו מיליטנטיות ולא יצאו למלחמות, למרות הקורבן הגדול. הם לא יצאו בקריאה להקמת ועדת חקירה, לא תקפו את בג"ץ ולא דרשו לחקור מי אשם במחדל הביטחוני החמור שהביא לרצח. עד היום, הם גם סירבו לכל ראיון תקשורתי בנושא.
בביתם באשקלון ניאותו השבוע ההורים הכואבים, מומי וסוזי, שניהם היום בני 76, לחזור לאירועי אותו יום מר. מומי שהה בזמן הפיגוע במקום עבודתו בשירות התעסוקה, כאשר הבחין כי בסביבתו מתחילה התלחשות בלתי מוסברת. גם סוזי, שהייתה מורה לחינוך מיוחד, ראתה שהמורות מביטות בה במבטים מוזרים.
"את מה שאירע ביום הזה הגדיר ארגון אמנסטי כ'פשע נגד האנושות", אומר מומי. "קיבלתי טלפון מדוד, בעלה של טלי, שאגיע אליו לבית הספר אותו ניהל. שאלתי 'מה עם טלי' והוא ענה 'היא לא עונה לי'. הבנתי שמשהו נורא קרה. מרוב בלבול לא זכרתי את הקוד של המכונית ואפילו לא את הדרך לבית הספר, שאותה עשיתי מדי יום כשילדיי למדו שם. כל מערכות הגוף משתנות כשאתה בטראומה. דוד רץ אליי, נכנס למכונית ונסענו. בדרך – שתיקה רועמת עד לרגע שהוא פנה אליי ושאל 'אתה מאמין שאין לנו משפחה?'. באותו הרגע הבנתי שזה הסוף, שמדובר בטלי ובנותיה. לא רציתי להאמין עד שאקבל הודעה מסודרת. זו לא הגיעה כלל. ידענו שהדבר הראשון שעלינו להחליט הוא היכן לקבור את הילדים. גוש קטיף לא בא בחשבון כי על עתידו עמד סימן שאלה גדול. החלטנו שהם ייקברו באשקלון".
בינתיים, בבית הספר של סוזי, ישבה האם וחיכתה לטלי שתבוא לאסוף אותה. לפתע ניגשה אליה היועצת והציעה לקחתה הביתה. "'אני מחכה לטלי' אמרה סוזי. "לפתע צלצל הטלפון ובתחילה חשבתי שזו טלי, והתחלתי לשאול אותה מדוע אינה עונה אבל זו הייתה הבת אורית. יש להן קול דומה. עד שהגיע טלפון מאבא של דוד: 'כל המשפחה שלנו הלכה'. התעלפתי ולקחו אותי הביתה".
מתי סיפרו לכם מה קרה?
"אחרי השבעה הזמין אותנו שר הביטחון שאול מופז ללשכתו" מספר מומי. "הוא פתח את התיק והחל לומר ש"היה כשל מבצעי". הפסקתי אותו. 'סליחה, אדוני השר' אמרתי. 'לא באנו לכאן לשמוע מי אשם. קרה מה שקרה. אני מחפש את הדרך להנצחת הילדים שלי. זה העיקר. כל השאר טפל".
למה לא רצית לדעת?
"כי הייתי נכנס לנישה שלא הייתי יוצא ממנה, משפטים וויכוחים והשמצות. המשפחה החליטה פה אחד לא להתעסק בזה. לא חיפשנו אשמים, קבלנו את כולם בסבר פנים יפות, דיברנו יפה והודינו לכל אחד על מה שעשה. חיפשנו איך להנציח את הילדים ולחיות הלאה. לא רצינו לדעת כיצד המחבלים הצליחו להגיע לציר. שמענו סיפורים מכל מיני אנשים. מהצבא לא דיברו איתנו כלל ולא רצינו שידברו. בשבעה באו אלינו אלוף פיקוד הדרום ומפקד האוגדה, לחצנו ידיים והם סיפרו מה קרה, אבל אני לא זוכר מה אמרו".
"אני דווקא רציתי לדעת" אומרת סוזי. "שאלתי את היועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין שבא אלינו לשבעה, כבודו, למה לא הרסו את הבתים?' הוא ענה לי: "הידיים שלנו כבולות".
הוא בעצם הודה בכך שבית המשפט מנע את הריסת הבתים?
"זה מה שהוא אמר. ביום השבעה אנשי גוש קטיף רצו לקיים עצרת זיכרון במקום הפיגוע, להניף דגל ולהתפלל, אבל לפתע החל ירי מאותם הבתים שעדיין עמדו שם, ורסיסים עפו לכל הכיוונים. האנשים התחבאו מתחת למכוניות, ילדים רצו להסתתר, הייתה היסטריה מוחלטת. היה נס גדול שאיש לא נפגע. אחר זמן הרסו בתים אבל לא את אלה".
"לא עניין אותנו מה הורסים" אומר מומי. "אפילו לא הלכנו לבדוק איזה בית הרסו. גישת המשפחה הייתה לתת אמון בכל מי שעוסק בצורכי ציבור".
כולל בבית המשפט?
"כן. כשאסון כזה קורה אתה חייב לבחור במה להשקיע כוחות. אם תתחיל להשקיע במאבק, אין לך שום אפשרות להתחיל לאסוף את השברים ולשקם את המשפחה. אם היינו נכנסים לתוך ה'לופים' האלה, היינו יוצאים משפחה שבורה ולא מגיעים לשום מקום. זה מה שבחרנו לעשות".
בדיעבד, גם היום אתם מאמינים שעשיתם נכון שלא יצאתם למאבק ציבורי?
"בהחלט" עונה סוזי. "זו לא הייתה טעות. אנשים שאלו אותנו למה אנחנו לא מגישים תביעה נגד המדינה, אבל אנחנו לא מעוניינים. להיכנס לזה פירושו לשקוע יותר.
"את ההחלטה קיבלנו כבר ביום השני או השלישי לשבעה. זו הייתה החלטה ניסית ממש. לתמוך זה בזה, לעזור לדוד ולעצמנו, ללכת קדימה כדי לחיות. אנחנו אפילו לא זוכרים מה אמרו לנו אנשי המשפט או הביטחון".
דברי השר אוחנה, עוררו את הזיכרון. "אמרתי לעצמי, כל הכבוד לשר שנזכר. איש לא דיבר על זה", אומרת סוזי. "אחרי שהוא העלה את זה, דיברנו ובכינו כמו לפני 15 שנה".
לתחושתכם, עד כמה יש לבג"ץ 'תרומה' למה שקרה?
מומי: "אתה מדבר עם אדם ששירת בצבא 25 שנה, רב סרן בחיל האוויר. אני מאמין במדינת ישראל ובחוק. אני לא עורך דין או שופט. איני יודע מה עמד לפניהם כאשר התקבלה ההחלטה, כפי שטוען שר המשפטים. ברגע שאתחיל לחשוב שההחלטה מוטה, אין לי מה לעשות במדינה. אני מאמין באמונה שלמה שמה שפסקו מקובל. רובינשטיין הבין שהוא אינו יכול להורות לבג"ץ להרוס את הבתים. לא קראתי את תשובתו אבל אני מאמין שהפסיקה הייתה כחוק".
סוזי מסתייגת: "אני גם חושבת כך אבל כאשר יש מקרים מיוחדים, צריך לשקול אמצעים אחרים. היה צריך להרוס את הבתים מייד ולא לשאול איש".
גם אם בג"ץ פסק לא להרוס?
"כן, גם אז".
אבל מומי חולק: "מה ששר משפטים יכול לומר, לא כל אחד יכול לומר. לכל אחד צריכה להיות אחריות על הדברים היוצאים מפיו והשלכותיהם. אנחנו רוצים מדינה מתוקנת ולא אנרכיה. כולנו מבינים שצריך להפריד בין עומק הכאב שלנו לבין מה שמדינה צריכה להחליט כמדינה, כי מה שאנחנו נאמר תמיד יהיה מתוך המקום הזה של הכאב".
מול אצילות הנפש הזו, הנובעת מהכרה פנימית עמוקה, ביקשתי סליחה אבל הייתי חייב לשאול, האם אין איזו תמימות בהסכמה או קבלה של כל מה שהמדינה עושה?
"אם אני לא מאמין בממשלה שלי, בבית המשפט שלי, במשטרת ישראל, מה יש לי לעשות פה?" עונה מומי. "אפשר לבדוק ולבקר אבל צריך לקבל בכל מקרה את ההחלטה. אם בג"ץ אומר אני מבצע. תמיד. אחרת אין לי זכות קיום פה. כל החלטה היא שקולה ועניינית. אנחנו לא בגאנה".
ושר המשפטים טעה?
"איני יודע. זו דעתו".
סוזי: "זכותו לדבר אבל יש חוקים וצריך לבצעם".
לא סניף של מרצ
אבל אתם ודאי שומעים את הטענות כלפי בית המשפט, על הטיות בפסקי הדין כאשר עוסקים במתנחלים מול תושבים פלסטינים בעיקר בכל הנוגע בהריסות בתים, בפסילת חוקים של הכנסת, בהתערבות בנושאים ערכיים. יש המכנים אותו "סניף של מרצ". אתם לא שותפים לביקורת הזאת?
"האם אלה שטוענים כך קראו לעומק את פסקי הדין שלו? מכירים את המשפט הבינלאומי? הוא לא סניף של מרצ".
סוזי: "בית המשפט לא שמאלני. אולי צריך לשנות את השיטה. כאשר תופסים מחבל צריך להרוס את ביתו מייד. אני תומכת בעונש מוות למחבלים".
מומי צוחק: "היא קיצונית" ומצביע על אשתו. "אני לא קיצונית" סוזי מתגוננת. "עונש מוות צריך להיות בחוק".
מומי: "אורית, הבת, סיפרה לנו שכאשר היא הגיעה להלוויה וראתה אותנו ואת האלונקות, כולל זו של טלי שהייתה בהיריון, אמרה לעצמה שמהבור השחור הזה, המשפחה כבר לא תצא. מהחושך הזה לא תהיה קרן אור לעולם. אחר כך, בשבעה, ישבנו כולנו וקיבלנו החלטה לנסות להביא את האור. הבחירה הזו אמרה לנו לזוז מסיפורי בג"ץ, מחבלים, וידוא הריגה ועוד, לזנוח מה שעלול לגרום להביא אותנו למקומות חשוכים ולהוציא אנרגיות על איך חיים מעכשיו. אחרי עשר שנים ערכנו סעודת הודיה על הדרך שהצלחנו לעשות, ודוד אמר: 'מישהו היה מאמין שניראה כך? מישהו האמין שנלד עוד ילדים? תודה לקב"ה על האפשרות לעשות את הדרך'. השכול יהיה איתנו תמיד, אבל לקחנו אותו אל הצד החיובי ולא אל השלילי. המלחמה לעמוד בהחלטה ולא להיגרר לעימותים הללו הזו היא יומיומית".
היחיד שזכה לביקורת נוקבת מצד המשפחה היה ראש הממשלה דאז אריאל שרון, וזאת בשל תוכנית ההתנתקות שגירשה אלפי אנשים מבתיהם.
"שרון הגיע ל'שבעה' לנחם משפחה אבלה" אומרת סוזי. "הרגשנו את הכאב שלו על המקרה כי הוא היה מחובר מאוד למתנחלים ולהתנחלויות. בהתנתקות, הוא רצה לעשות צעד גדול והאמין שהוא עושה בזאת משהו לטובת המדינה".
ולא האמנתם שהוא עושה זאת כדי להינצל מהחקירות המשפטיות נגדו?
מומי: "פניתי אליו ושאלתי אותו 'אדוני ראש הממשלה, אתה אמרת שההתיישבות בגוש קטיף הפכה למסוכנת עבור המתיישבים. כאשר הוקם הגוש היו מסביב 600 אלף ערבים. כאסטרטג גדול, לא ידעת שמספרם יגדל לשניים וחצי מיליון? אז לא היה מסוכן להקים את הגוש ועכשיו כן? אתה רוצה להוציא אותם מבתיהם, יכולת לעשות זאת בצורה מסודרת מבחינה מדינית לאורך זמן ולא בבהילות כה רבה. לא צריך לבוא לניצן ולדפוק על המכוניות ולהגיד 'מה אתם מחכים'. מה הבהילות הזו?"
מה הוא ענה?
"המדיניות השתנתה. זו הייתה התשובה. זו תשובה של ראש ממשלה. לא כעסתי. דינא דמלכותא דינא".
"התאכזבתי מהתשובות שלו", מודה סוזי. "הוא ענה: 'למרות הכאב, ההתנתקות היה תהיה'. זה פגע בנו מאוד. באת לנחם, לרכך את הכאב הגדול, ואתה אומר לנו 'למרות הכאב תהיה התנתקות'? כל אנשי הגוש נשאו עיניים לשמיים שלא תהיה התנתקות, אבל איננו מבינים מה עושה בורא עולם".
מומי: "ההתנתקות הייתה מאוד קשה עבורנו. הגעתי לקיבוץ סעד, לשם פינו חלק מהם, וכשראיתי שמחלקים להם סנדוויצ'ים במקום הירקות שהם גידלו בשפע, עלו דמעות בעיניי. אנחנו לא משפחה פוליטית. הנושאים הפוליטיים מעולם לא עלו על שולחננו. במקום זה התחלנו במפעל הנצחה. אתמול בערב באו קרוב ל־300 איש לטקס הסיום במדרשה. הקמנו עמותה בשם 'ביד רמה' המסייעת לנשים המתקשות להביא ילדים לעולם, בנינו בית מדרש, הקמנו פארק משחקים עם אנדרטה לזכר הבנות של טלי, כתבנו ספר מאמרים העוסק בסוגיות של חינוך בנות. עשינו דברים רבים. אני כהורה שכול אומר: הילדים שלי לא מתו. יש כאב ועצב אבל הקב"ה מנחם. היום יש לי נינים וכשאני מביט בהם אני נזכר בטלי ובבנות. הם תמיד איתנו וזה מה שמעניין אותנו".
"ואני כתבתי שני ספרים הנמצאים בגני ילדים ברחבי הארץ, וילדים הולכים לישון איתם", מחייכת סוזי. "הנכדים שלי שם חיים, שמחים ומטיילים. מה צריך יותר מזה?"
